בבוכרה היפה /בעירי ברוכת השמש/ חרב המשפט שלופה

 חרב המשפט הו /כאן בשערי העיר/ האמת תצוף כשמן 

תנו הידד לו לאמיר/ לאמיר הידד

מעבר מזה של חומות העיר הכול שטוף שמש, שערי נוי להאדרת האל, לעולם האמת והיופי ומעבר השני זרוקים הראשים הערופים ואלה שהאמיר לא חפץ ביקרם-כיעור, רוע, עוני וחרדה.

מאנו ואני היינו אז מהצד המאוד לא נכון של שערי העיר. אפילו טרם הגענו לתחום הראשים הערופים. הקונץ היה להיכנס לעיר היפה מבלי להתחכך בחרב המשפט.

מאנו, טריפוליטאי לפי השם, היה פושטק לא יוצלח-לייט  במונחים של פושטקיות. אני משתכנז לא יוצלח בכל המובנים. נפגשנו ונתחברנו לאורך שנים. אותי אתם מכירים פחות או יותר בואו נספר בעיקר על מאנו: ידידי היה מרוצה מהמצב בסך הכול, טוב בבלוקונים, טוב עם "ארבעים" אחיו שהשתלטו על עולם המוסכים בנתניה, וטוב לו עם עלי באבא. לא זוכר אותו הולך לבית ספר, מה שעניין אותו זה בחורות ומסיבות ריקודים, וגם המסיבות זה בשביל לתפוס בחורות. הוא עבד כפוליטורציק, יהיה לי מה לספר על המקצוע בעוד דקה. הייתה לו הליכה מטורזנת, תסרוקת מושקעת בצורה ובכמות הברילנטין, ומכנסי גברדין. נניח שאני הייתי בא לבית ספר או לקן של המחנות העולים בהופעה שלו- ישר עומד מול כיתת יורים.  בלי משפט רק על סמך מה שנראה לעיין. אני הייתי, בחלק ממני, כבר מכוון למסלול בוכרה.

יום אחד אני רואה אותו ונדהם:"וולאק מאנו מה קרה לך בעין"? היה לו איזה חור שחור-כחול שני סנטימטרים ממרכז העין. אחרי כמה "כלום, תעזוב, זה שום דבר" וכאלה- גלגל את הסיפור בעניין צעדיו הראשונים בנושא מין מעשי- פרקטיקום:

"אתם יודעים שכבר נגעתי וליטפתי כמה ילדות בשכונת שפירא, בלוינסקי ובחלקים אחרים של דרום תל אביב- זוכרים סיפרתי לכם הכול. לאחרונה רציתי לראות ולדעת עוד קצת אנטומיה של נשים לפני שאני ממשיך בעניין, אז בואו תראו". לקח אותנו לשירותים הציבוריים במעברה (רחוק מהבית שלו המניאק) באחת התאים קדח מאנו חור בזוית המתאימה ומשם נהג מדי פעם לערוך תצפיות מעניינות במתרחש בתא הסמוך. "אתמול בבוקר, הוא אומר, בעוד אני מתעניין באנטומיה של אחת שכבר הכרתי בזוית הראייה הזו.. בום אני חוטף מסרגה כמעט בתוך העין. כנראה המלעונה חשה בי והגיעה מצוידת".

זה היה מזל עצום לשניהם. אם הנזק היה גדול ומחייב פתיחת העניין למשפחות ונניח שהיא הייתה פרסית (מי עוד יכולה לחשוב על דבר כזה)- שם ואז לפני חמישים שנה- הייתה פורצת מלחמת השיעים בסונה. ככה כל אחד למד את השיעור והלך לפינה שלו בשקט, בשקט.

נעבור בקפיצה אחת לנקודת המפנה בחייו של מאנו, גם היא מאותה סביבת תוכן, התרחשה כמה שנים אחר כך. אנחנו מקווים שלמרות הטראומתיות של ההתרחשות היא הביאה בסופו של דבר שינוי לטובה- אף שלעולם אין לדעת. המעשה שהיה- כך היה: (רגע תנו לנשום לעשות גלו-גלו בנרגילה, אין מה לדאוג בעוד עמוד ייגמר הסיפור. טוב, חזרתי לנשום).

 בימים ההם לא נהגו להחליף רהיטים בלויים- נהגו לחדש את חייהם. היה מתהלך איש מקצוע בתחום הפוליטורה, נניח בדרום תל אביב – איש שהיה מוכר בשכונה מעבודות קודמות וכך עקרות בית שקיבלו מראש אישור בעליהן היו מזמנות את הפוליטורציק לחדש את הריהוט. זה- היה מעמיד כמה חמורי עץ זה מול זה במרחק המתאים ומניח עליהם את הרהיט לחידוש. מאנו היה שוליה של אחד כזה. בעיקרון אתה מורח שרף מומס בכוהל על פני הרהיט בתנועות מכאניות במשך שעות על שעות. תוך כדי שאתה משוחח עם העוברים ושבים והשכנות- שיחות בטלות מלאות חן ועניין- כמו אוניברסיטה פתוחה להמונים- עד שהרהיט נהיה מבריק כמו מראה ונראה לגמרי חדש. הבוס של מאנו, איך לומר, היה מוכר בכישוריו החוץ פוליטוריים. בעיקר במימדי איבר מסוים ובכישורי הביצוע שלו. לא ניכנס פה לתיאור מפורט, כי יש כאן, אני חושש, אנינות טעם, וכי כל דבר קשיח שהיה לו פעם נהיה רופס וההפך וחוץ מזה הוא מת מזמן. מדי פעם איזו עקרת בית משועממת ומוצפת הורמונים הייתה מזמינה את הבוס לדירה ל"יעוץ ברטר" בעניינים שונים. באותה עת מאנו נשאר להמשיך ולמרוח. הבוס עושה את האימא ומאנו מקשקש ופה ושם מלטף את הבנות.

באחת מהסיטואציות, הבוס של מאנו לא בא לו! או לא הבין את הרמז או היא הייתה מכוערת קנאית או השד יודע מה, בכול אופן הסיפור לא יצא לפועל. לקראת סוף היום מופיע השוטר ויקטור, שהוזמן על ידי הקליינטית בטענה של גניבת תכשיטיה. החשודים העיקריים- הפוליטורציקים. כדי לקצר סיפור ארוך נאמר שהשניים מצאו עצמם , טיק טאק באבו כביר לשהות לילה. שמעתי ממאנו את אשר התרחש שם, התיאורים היו מאוד חיים, מאנו הרבה לצחוק- תמיד היה צוחק ולפעמים לא יכול להסתיר את הזיוף שבצחוק. לכאורה החיים נמשכו כרגיל- נהיה קצת חכם יותר הילד.

זמן קצר אחרי האירוע, זוהה אצל מאנו שינוי כיוון רציני-פנה לרכוש השכלה, מקצוע דרכים טובות. נראה שחוסר נחת פגע בו- לא עוד שביעות רצון כללית, כלומר ראה את בוכרה היפה ופנה לקראתה.

הדברים הגיעו למידה כזו של רצינות שמאנו ואני פתחנו לבד סניף של תנועת בית"ר ברעננה. בתוך כמה שבועות אספנו את כל שכבות הילדים במעברה, בלוקונים וצריפונים. אפילו עברנו בהצלחה רבה קורס מדריכים בבית"ר, פגשנו בקורס את שמנה וסולתה של הנוער הרביזיוניסטי . מיד יצאה בת קול:"הלו, הלו אתם השניים מה אתם חושבים לכם? אמנם יש ברכה במעשיכם אבל לא במקום הנכון. אתם לא בורגנים. אתם לא חרות. פועלים בני פועלים אתם. שובו הביתה או ש..."

טוב עזבנו. מאנו אמר אין דבר הצצתי בלילה האחרון של הקורס וראיתי "יופי של שדיים יש בשמנה ובסולתה הזה". פשוט הרגל ישן.

השיא הגיע שנה לפני הגיוס. מאנו החליט ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר. אחרי מאמץ כן ורב מצידו עבר בחינות כניסה והתקבל. סיים בהצלחה רבה, התגייס לחיל האוויר. מדי פעם היה מספר לי על התקדמות, על האחריות הרבה לחיי אדם הכרוכה בעבודתו.

דרכינו הלכו ונפרדו לא שכחתי את מאנו אבל גם לא חשבתי עליו.

עברו משהו כמו חמש עשרה שנים - הגעתי לעבוד בתעשייה האווירית. את מי אני פוגש? מאנו! כרגיל צוחק, מרוצה מספר על העבודה שלו ,הצלחתו מעמדו רם יותר ויותר, התחתן, ילדים הכול פיקס. גם אני התקדמתי לא רע. לא חזרנו להיפגש כחברים. סתם בעבודה שלום, שלום שיחת דיווח וביי ביי. השלב הבא מבחינתו של מאנו היה לקפוץ לעבודה של ידיים נקיות. הצליח להתקבל להיות מורה בבית הספר המקצועי אורט שבתעשייה האווירית. וגם בתפקיד זה הצליח מאוד הן מהבחינה הטכנולוגית והן מבחינה פדגוגית, תלמידיו אהבו אותו עד שמונה והתקדם לסגן מנהל.  סיפר לי על כך בגאווה גדולה כשנפגשנו בחדר האוכל.

 משם בכל פעם שמנהל בית הספר היה עוזב- בעיקר לגמלאות - המורה מאנו היה כולו ציפייה להגיע למשרה בשיא הקריירה שלו: מנהל בית הספר. כל פעם היה מתאכזב שוב. בדרך כלל היו ממנים למשרה הזו מהנדס מהתעשייה האווירית שהגיע לסוף דרכו קרוב לסניליות. בסוף נשבר למאנו- לא אחד כמוהו יוותר- הלך ומצא משרת מנהל בית ספר בארגון אורט- שם באורט יצא שמעו לתפארת, הם ידעו להעריך את כישוריו. עזב מאנו את תעשייה האווירית ומבחינתי אבדו עקבותיו. עד שיום אחד לשמחתי שאינה יודעת גבול צץ ועלה, בינתיים לחיוב, שמו של מפקד להב 433 ניצב מנשה ארביב- אחיין של המנהל מאנו. חבר שלי מאנו זכה לא רק להגיע לבוכרה היפה ומבלי להיתקל בחרב המשפט אלא ממש, ממש להחזיק בה, בחרב- טוב אחיינו. איזה סיפור?! איזה סיפור?! לא יאמן!!

נראה לכם? ככה אתם מכירים את העולם? מה פה אמריקה?

אין קשר בין מאנו למנשה ארביב כפי שניחשתם.

 לא יודע איפה מאנו עכשיו, יתכן וגם הוא בגמלאות, מחפש ומוצא את דרכו.

אני חייתי רוב חיי בבוכרה היפה. אומר לכם את האמת: לא משהו! נו טוב עשיתי את המאמץ- למי איכפת? האם ההשקעה הייתה כדאית? כנראה שכן. אופטימאלית? כנראה שלא.

ואתה מאנו? איפה אתה עכשיו? מה אתה חושב?

שנינו קרענו את התחת באותה מידה. אני הייתי רוצה לפגוש אותך בתנאי שלא תצחק כל הזמן. אבל אם לא תצחק זה לא תהיה אתה ועם סתם זר אין טעם להיפגש.