כותרות TheMarker >
    ';

    המקום של bonbonyetta

    דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
    למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
    תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.

    0

    זוכרים, הרי לא נפרדנו מעולם

    59 תגובות   יום שני, 20/4/15, 20:57

    ''

    זוכרים, הרי לא נפרדנו מעולם

     

    לפני כל כך הרבה שנים,

    מאתנו קמת הלכת,

    ועדיין לא יצאו דמעות,

    וגעגוע וכאב עמוק בפנים.

     

    העדפתי חלומות לא טובים,

    וכועסת ובוכה בגעגועים,

    כי עזבת וגר אצל אחרים,

    מאשר עם פרידה להשלים,

    ולהודות שהלכת לעולמים.

     

    וכל חג, מועד, וראש השנה,

    יום זיכרון, עצמאות, ושואה,

    לא צריכה אותם כתזכורות,

    אתה לי כצלקת חקוקה.

     

    זוכרת ריח, פתגמים, ומראה,

    עצבנות והתחכמויות הרבה,

    ויחד עם כל אלה הקוצים,

    נתינה ללא הגיון וגבולות.

     

    את החינוך המסירות הערכים,

    ללא חיבוק נשיקה וללא מילים,

    ועדיין עם אהבה אדירה,

    והקרבה כמו שעשית כל החיים.

     

    לא אומרת שלום, אז מה?

    לא משחררת, לא רוצה, לא יכולה?

    אתה רואה? יקר שלי למעלה,

    חרדת נטישה.....

     

    יש הומור רק של ישראלים,

    כל כך כואב לפעמים, שצוחקים,

    על "יתומים" שכבר מבוגרים,

    וכילדים כאובים, מרגישים עזובים.

     

    והיום שוב יום זיכרון, לחללים,

    ואנו לבקר לא מקפידים,

    בדיוק כמו שהיית אז אתנו,

    אתה יודע שאנו זוכרים.

     

    חקוקים וצרובים בגעגוע פנימה,

    מרגישים, שומעים אותך וזוכרים,

    ואתנו גם את השכול שלך סוחבים,

    לא אבד, הכול אצלנו בפנים.

     

    כל יום ושעה זוכרים, אך שותקים,

    לא צריך "להראות" ולא גינונים,

    כשהגעגועים כבר לא נסבלים,

    אנו אצלך: מבקרים, מטפחים, מדברים.....


    דרג את התוכן:

      תגובות (59)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/6/16 13:48:
      מרגש ומצמרר
        14/5/15 23:00:
      הי לך בונבונייטה, אני לא חושבת שיש נכון או לא נכון בכלל, ברגשות, במחשבות, ובכלל, ובאותה הנשימה, הכתיבה אכן משחררת, מאמינה שיש בה אלמנט טרפויטי, את המתים לעולם לא נוכל להחזיר כידוע, אבל כן ניתן להיזכר בהם ברגעים מיוחדים איתם ויש בזה משהוא מנחם ומרגיע.
        6/5/15 11:10:
      אני רואה באיחור את השיר העצוב הזה וכל שורה עושה לי חורים בלב.
        30/4/15 17:45:
      מרגש.
        25/4/15 22:35:

      תודה לכולם

       

      ''

        25/4/15 22:02:

      תודה! את אלתרמן שיננתי בביה"ס (וזוכרת עדיין), אני מצטערת היום שהדור הצעיר כלל לא מכיר.
      הסרטון מדהים, אי אפשר להכיר את ארץ ישראל בכלל... בסה"כ יש לנו יופי של מדינה,

      תודה לכל אלו שהביאונו עד הלום. זה הכל או כלום -   "נוגע בכולם במתים ובחיים"

        25/4/15 19:58:

      צטט: רונית אברהם 2015-04-24 19:16:29

      כתבת מרגש. והזכרת לי את שכתב יהונתן גפן והיטב לבטא יהודה פוליקר: "זה לא נעלם או נרדם, זה כואב אבל פחות פחות ועדיין, עדיין פוגע זה בא והולך, את יודעת... זה כואב לי כשאני, זה כואב כשאת נוגעת..." מקווה שתצליחי לשחרר את הדמעות, את המתים זה קשה יותר. חיבוק

      -

      כן, זה אכן קשה לשחרר.

      תודה

      ''

        25/4/15 19:26:

      צטט: המספרית 2015-04-23 09:14:40

      צריך לשחרר...מגיע לאלה שעזבו -להתגלגל מחדש בראש נקי,בלי העצבות שלנו...

      --

       

      צודקת, הראייה הזו של הדברים אינה זרה לי, אלא שאינני יכולה.

      השיר הזה מוקדש לך המספרית בשל תשובתך הכנה השונה, מעריכה זאת מאד.


      ''

        25/4/15 19:20:

      צטט: flora2001 2015-04-22 18:20:21

      כל כך נכון ומרגש . יהי זכרם ברוך של כל הנופלים .

       

       

      לעולם

      תוצאת תמונה עבור נרקיסים

        25/4/15 19:19:

      צטט: rossini 2015-04-22 15:25:35

      כואב ומרגש.

       

      תודה

      תוצאת תמונה עבור נרקיסים

        25/4/15 19:18:

      צטט: פו3 2015-04-22 15:18:59

      איך אפשר לשכוח?

       

      נכון

        25/4/15 19:17:

      צטט: Benj 2015-04-21 23:58:21

      השכול לא נעלם והזיכרון אינו נמחק.

      -

      לא, הוא רק פחות דוקרני, אבל קיים וכבד כל הזמן.

      תוצאת תמונה עבור כלנית

        25/4/15 19:16:

      צטט: הקשתית 2015-04-21 22:44:20

      "חקוקים וצרובים בגעגוע פנימה,...
      כל יום ושעה זוכרים, אך שותקים,
      לא צריך "להראות" ולא גינונים, "

      צובט ב ♥ לקרוא  שורותייך...

      -

      תודה

      ''

        25/4/15 19:14:

      צטט: ישראל איגרא - isig 2015-04-21 22:27:53

      כל אחד בדרכו... אך במותם ציוו לנו את החיים!

      ''

        25/4/15 19:07:

      צטט: באבא יאגה 2015-04-21 22:05:35

      עצוב האַין הזה שישנו

      -

      כן, האין הזה שאנו כל הזמן מתעקשים לראות כמלא .

      תוצאת תמונה עבור שושנה

        25/4/15 19:05:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2015-04-21 21:08:13

      צטט: bonbonyetta 2015-04-21 20:01:32

      לנחרצה ולנעמה לי, ובכלל

      כל כך נכון. ה"מקרה" שלי דומה. גם אבי היה איש פלמ"ח ומי שלקח סיכון בצבא, ונהרג בגיל לא מבוגר יחסית בתאונת דרכים בנלית. מי שזכר אותו היה מעלה בת צחוק על שפתיו - לאבי היה חוש הומור שאנשים זכרו... וגם אני מתגעגעת עד היום. :)

      -

      כמו בשירה של סמדר שיר (אם אינני טועה):


      "געגועים עוגנים לחוף שקט ואין להם מרגוע,

      גם לו היה בי לב אחר הייתי אז בוכה" 

      תוצאת תמונה עבור ‪flower‬‏

        25/4/15 19:01:

      צטט: cleopatra9 2015-04-21 16:41:49

      מחבקת את כאבך... עצוב

      --

      תודה

        25/4/15 19:00:

      צטט: דוקטורלאה 2015-04-21 15:53:02

      אני קוראת את דבריך המרגשים, והם קרובים אלי, וגם רחוקים. כל אדם והאבדן שלו, כל אדם ויחסו לאבדן. יש הבדל בין אבדן של מבוגר ממך, ואבדן של צעיר בהרבה ממך. אבל בסך הכל, כל אבדן מורגש בחיי האדם, במשך כל חיי האדם. אם נתייחס לאומה כולה, הרי אנחנו מבכים אובדנים, כולנו. קרוב משפחה, חבר, מורה, שכן ועוד. כוחנו בכך שאנחנו ממשיכים, ליצור, לבנות, להגות ועוד. אומה כזאת קשה יהיה להכניע! תראי את דבריי כחיבוק חם ומבין.

      -

      תודה.

      כן אכן יש הבדל בין סוגי הצער והאובדן, אך בסופו של דבר כאב וצער הם אותו כאב וצער בכל המקרים. 

      כשכואב זה כואב, נקודה.

        25/4/15 18:56:

      צטט: נעמה לי 2015-04-25 10:26:37

      צטט: bonbonyetta 2015-04-24 19:49:03

      צטט: נעמה לי 2015-04-21 07:42:41

      כל יום ושעה זוכרים, אך שותקים,

      לא צריך "להראות" ולא גינונים,

      כשהגעגועים כבר לא נסבלים,

      אנו אצלך: מבקרים, מטפחים, מדברים.....

      -

      מה להגיד ?

      בטח שצריך להראות . צריך לעשות כבוד למתים .

      אם לא תחיי את המתים מי יחייהם ?

      את מלמדת כאן על חינוך , התחכמויות וקוצים

      ומנגד המון נתינה ואהבה ..

      אז אני מבינה שאת כותבת על אביך ואת יתומה .

      למה ממי אני צריכה לנחש מי החריב את עולמך ?

      אבא , אח , בעל ?

      צריך להעלות את שמו ולתת כבוד זה עושה טוב למת

      להעלות את זכרו .

      צריך לדבר . צריך לספר . אסור לשתוק !

      כי מידי דברי בו זכור אזכרהו עוד .. ירמיהו לא .

      גם אני בסרט שלי אמרתי שזכור לי הריח .

      ריח אבק השריפה כשהיה חוזר מהמלחמה הביתה

      והמדים כשהיה מרים אותי גבוה ונאחזתי בבגדיו הם היו קשים כאבן מהאבק המצטבר במדבר .

      וכשהיה יוצא לאפטר עם החברים היה מתקלח ומתבשם באולדספייס .

      אז לא היה בארץ אולדספייס עם הציור של הספינה ..

      וריחו היה עדין עדין וכשהיה מחבק אותי הרגשתי כל כך מוגנת..

      -


       תודה נעמה לי

      אף אחד לא החריב את עולמי,

      הגעגועים הכאב קשים

      ביום הזה במיוחד. 

      תוצאת תמונה עבור שושנה

       

      -

      צודקת . כנראה שלא הבהרתי את עצמי כראוי .

      בשכול העולם נחרב . רישמית הוא נחרב . כי כל אדם הוא עולם ומלואו . ומתחיל עולם חדש ולא מוכר .

      בעת חורבנו של העולם יש "שבעה" יש "שלושים וגילוי מצבה" ויש "11 חודש אזכרה ראשונה" .

      נחרב העולם בו היינו איתו . אכלנו שתינו צחקנו התחבקנו שוחחנו התנשקנו כעסנו רגזנו עם החלל פיזית .

      ומתחיל עולם חדש של מציאות אחרת בלי החלל האדם האהוב . בלי נישוקים בלי חיבוקים בלי שיחות נפש . בלי מריבות והתרגזויות . (כי כידוע לך גם מריבות וגם נשיקות מקרבות בין בני אדם .)  בלי !

      בלי לאכול ביחד בלי לישון ביחד . יש את חסרונו . יש חור שחור שלא ניתן למלא אותו .

      יש חורבן שהוא אובדן וכשיש אובדן יש געגוע . יש כמיהה . יש ערבוב בין מציאות לדימיון .

      מניין הגעגועים שאת חשה ? געגועים יש רק כאשר יש אובדן . אובדן יש רק כאשר יש חורבן .

      אם לא חווית חורבן אז כנראה שלא חווית שכול אלא רק התחכחת בו . וטוב שכך . אשרייך .

      -

      לא יודעת מהיכן את מסיקה מסקנות כה נחרצות מבלי להכיר את הבן אדם, לצערי לא דייקת בשנית. את השכול אני מכירה על בשרי כאמור מאז שאני ילדה קטנה, וגם בבגרותי. כאן מדובר על הכל ביחד ועל משהו ספציפי בו זמנית.

      ובאמת שלא נדע..

       

        25/4/15 10:26:

      צטט: bonbonyetta 2015-04-24 19:49:03

      צטט: נעמה לי 2015-04-21 07:42:41

      כל יום ושעה זוכרים, אך שותקים,

      לא צריך "להראות" ולא גינונים,

      כשהגעגועים כבר לא נסבלים,

      אנו אצלך: מבקרים, מטפחים, מדברים.....

      -

      מה להגיד ?

      בטח שצריך להראות . צריך לעשות כבוד למתים .

      אם לא תחיי את המתים מי יחייהם ?

      את מלמדת כאן על חינוך , התחכמויות וקוצים

      ומנגד המון נתינה ואהבה ..

      אז אני מבינה שאת כותבת על אביך ואת יתומה .

      למה ממי אני צריכה לנחש מי החריב את עולמך ?

      אבא , אח , בעל ?

      צריך להעלות את שמו ולתת כבוד זה עושה טוב למת

      להעלות את זכרו .

      צריך לדבר . צריך לספר . אסור לשתוק !

      כי מידי דברי בו זכור אזכרהו עוד .. ירמיהו לא .

      גם אני בסרט שלי אמרתי שזכור לי הריח .

      ריח אבק השריפה כשהיה חוזר מהמלחמה הביתה

      והמדים כשהיה מרים אותי גבוה ונאחזתי בבגדיו הם היו קשים כאבן מהאבק המצטבר במדבר .

      וכשהיה יוצא לאפטר עם החברים היה מתקלח ומתבשם באולדספייס .

      אז לא היה בארץ אולדספייס עם הציור של הספינה ..

      וריחו היה עדין עדין וכשהיה מחבק אותי הרגשתי כל כך מוגנת..

      -


       תודה נעמה לי

      אף אחד לא החריב את עולמי,

      הגעגועים הכאב קשים

      ביום הזה במיוחד. 

      תוצאת תמונה עבור שושנה

       

      -

      צודקת . כנראה שלא הבהרתי את עצמי כראוי .

      בשכול העולם נחרב . רישמית הוא נחרב . כי כל אדם הוא עולם ומלואו . ומתחיל עולם חדש ולא מוכר .

      בעת חורבנו של העולם יש "שבעה" יש "שלושים וגילוי מצבה" ויש "11 חודש אזכרה ראשונה" .

      נחרב העולם בו היינו איתו . אכלנו שתינו צחקנו התחבקנו שוחחנו התנשקנו כעסנו רגזנו עם החלל פיזית .

      ומתחיל עולם חדש של מציאות אחרת בלי החלל האדם האהוב . בלי נישוקים בלי חיבוקים בלי שיחות נפש . בלי מריבות והתרגזויות . (כי כידוע לך גם מריבות וגם נשיקות מקרבות בין בני אדם .)  בלי !

      בלי לאכול ביחד בלי לישון ביחד . יש את חסרונו . יש חור שחור שלא ניתן למלא אותו .

      יש חורבן שהוא אובדן וכשיש אובדן יש געגוע . יש כמיהה . יש ערבוב בין מציאות לדימיון .

      מניין הגעגועים שאת חשה ? געגועים יש רק כאשר יש אובדן . אובדן יש רק כאשר יש חורבן .

      אם לא חווית חורבן אז כנראה שלא חווית שכול אלא רק התחכחת בו . וטוב שכך . אשרייך .

      -

        25/4/15 09:08:

      בונבוניטה יקירתי נשיקה

      איזה שיר מרגש של חווה אלברשטיין צירפת לתגובתך

      תודה מעומק הלב ♥

        24/4/15 20:00:

      צטט: esty.d 2015-04-21 12:36:11

      כואב כל כך...
      ואכן לא נפרדים לעולם ממי שהיה כחלק ממהותנו.
      מחבקת את כאבך.
      את כאב כולנו. 

      -

       

      תוצאת תמונה עבור פרחי בר

        24/4/15 19:57:

      צטט: * חיוש * 2015-04-21 12:13:21

      כל יום ושעה זוכרים, אך שותקים,

      לא צריך "להראות" ולא גינונים,

       

      בונבוניטה יקרה לינשיקה

      חובקת את כאב האובדן שלך בחום ובאהבה

      ואין די למילים כדי לנחם על כאב הגעגועים והחוסר של יקירנו שהלכו מאיתנו

      וליבנו נושא את הזיכרון תמיד....

      יום זיכרון, אזכרה - זה רק טקס סימלי

      מילותייך מרגשות עד דמעות

      *חיבוקים אוהבים ונשיקות חמות לליבך ♥

      ושלא תדעי עוד צער וכאב

      --

       

      תודה חיוש

      ''

       

        24/4/15 19:54:

      צטט: kimchid 2015-04-21 12:09:06

      זוכרים.....תמיד!


      תמיד ''

        24/4/15 19:54:

      צטט: zahal 2015-04-21 09:02:27

      במותם ציוו לנו את החיים,, משפט קשה אבל הכי נכון ואמיתי,, פעם אבא שלי אמר לי שהם לא באמת עוזבים,, כל עוד נשארים בלב ובזכרונות,,

      -

      ברור, היקרים שלנו תמיד אתנו, בפנים, בנשמה.

      תוצאת תמונה עבור פרחי בר

       

        24/4/15 19:52:

      צטט: HagitFriedlander 2015-04-21 08:55:48

      הכל נצרב ונחרט בפנים לעולמים...

      -

      בזמנו כשרק יצא השיר "שיר לשלום" ביקשו תגובות של קהל ונוער, ואני זוכרת שהופתעתי לראות אז את התגובה שלי כילדה ובמודגש:
      "איך אפשר לעשות את זה"?

       תוצאת תמונה עבור רקפות

        24/4/15 19:50:

      צטט: תאודורה. 2015-04-21 08:23:29

      "כי עזבת וגר אצל אחרים,
      מאשר עם פרידה להשלים,
      ולהודות שהלכת לעולמים."
      כמה כאב ב-3 משפטים.... 

      -

      אני באמת חולמת ככה לפעמים, ומיד מבינה למה

      תוצאת תמונה עבור כלניות

        24/4/15 19:49:

      צטט: נעמה לי 2015-04-21 07:42:41

      כל יום ושעה זוכרים, אך שותקים,

      לא צריך "להראות" ולא גינונים,

      כשהגעגועים כבר לא נסבלים,

      אנו אצלך: מבקרים, מטפחים, מדברים.....

      -

      מה להגיד ?

      בטח שצריך להראות . צריך לעשות כבוד למתים .

      אם לא תחיי את המתים מי יחייהם ?

      את מלמדת כאן על חינוך , התחכמויות וקוצים

      ומנגד המון נתינה ואהבה ..

      אז אני מבינה שאת כותבת על אביך ואת יתומה .

      למה ממי אני צריכה לנחש מי החריב את עולמך ?

      אבא , אח , בעל ?

      צריך להעלות את שמו ולתת כבוד זה עושה טוב למת

      להעלות את זכרו .

      צריך לדבר . צריך לספר . אסור לשתוק !

      כי מידי דברי בו זכור אזכרהו עוד .. ירמיהו לא .

      גם אני בסרט שלי אמרתי שזכור לי הריח .

      ריח אבק השריפה כשהיה חוזר מהמלחמה הביתה

      והמדים כשהיה מרים אותי גבוה ונאחזתי בבגדיו הם היו קשים כאבן מהאבק המצטבר במדבר .

      וכשהיה יוצא לאפטר עם החברים היה מתקלח ומתבשם באולדספייס .

      אז לא היה בארץ אולדספייס עם הציור של הספינה ..

      וריחו היה עדין עדין וכשהיה מחבק אותי הרגשתי כל כך מוגנת..

      -


       תודה נעמה לי

      אף אחד לא החריב את עולמי,

      הגעגועים הכאב קשים

      ביום הזה במיוחד. 

      תוצאת תמונה עבור שושנה

        24/4/15 19:16:
      כתבת מרגש. והזכרת לי את שכתב יהונתן גפן והיטב לבטא יהודה פוליקר: "זה לא נעלם או נרדם, זה כואב אבל פחות פחות ועדיין, עדיין פוגע זה בא והולך, את יודעת... זה כואב לי כשאני, זה כואב כשאת נוגעת..." מקווה שתצליחי לשחרר את הדמעות, את המתים זה קשה יותר. חיבוק
        24/4/15 09:09:

      צטט: נויאור 2015-04-21 06:42:35

      עצוב עד דמע....

      --

      והלוואי והדמעות היו יוצאות....

        23/4/15 19:34:

      צטט: נחרצה 2015-04-20 22:23:29

      מותו בטרם עת ובאופן טרגי החסיר מעמכם משהו...

      ואתם ואת... תמשיכו את ההתחלה שלו - כי כולנו רקמה אנושית אחת.

      תמיד כשמתבשרים שחייל צה"ל נהרג - אני עצובה ומלאת יגון ומצרה על ההחמצה בעיקר...

      החמצה של חיים נפלאים שנועדו לו... ותמיד תוהה מה הוא היה אמור להיות.

      יהי זכרם ברוך.

      כתבת נפלא עצוב ונוגע.

       

      --

      תודה שתלתי הבהרה בהמשך כי נראה שהבנת את הכאב שלי לא נכון בכמה דברים.

      ''

        23/4/15 19:31:

      צטט: רחלי בן-צור 2015-04-20 21:45:27

      אפשר להיפרד מחפצים. אפשר להיפרד מנופים, אך לא מאנשים, בטח לא כאלה הם כו"כ מרכזיים בחיינו. את כותבת יפה ובכישרון רב. אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך. ערב טוב!

      -

      תודה רבה רחלי

      תוצאת תמונה עבור ‪handing a flower‬‏

        23/4/15 19:29:

      צטט: אהובהקליין 2015-04-20 21:14:45

      כתיבה בעלת עוצמה רבה זועקת כאב!
      יישר כוח!

      --

      תודה שהיית המגיבה הראשונה

      ''

        23/4/15 09:14:
      צריך לשחרר...מגיע לאלה שעזבו -להתגלגל מחדש בראש נקי,בלי העצבות שלנו...
        22/4/15 18:20:
      כל כך נכון ומרגש . יהי זכרם ברוך של כל הנופלים .
        22/4/15 15:25:

      כואב ומרגש.

        22/4/15 15:18:
      איך אפשר לשכוח?
        22/4/15 00:21:

      צטט: bonbonyetta 2015-04-21 20:01:32

      לנחרצה ולנעמה לי, ובכלל

      אבי האהוב ז"ל לא נפטר בטרם עת אלא בשיבה מלאה.
      הוא היה בחייו ובנשמתו איש צבא, מלוחמי הפלמ"ח, וגם לאחר פרישתו המשיך לעבוד בצבא בהתנדבות, ללא שכר.

      חייו כילד היו נוראים, ובהמשך עד לכתו מאתנו, הוא כאב עד מוות את נפילת שני אחיו במלחמות ישראל, כל נופל נוסף העלה בו את הכל שוב ושוב ושוב. בשל עיסוקו היינו קרובים לשכול במשפחות נוספות רבות, וספגנו זאת מילדות עמוק עמוק לדיסק הקשיח, ולנפש - build inn

      לכן בעצם אנו כולנו קצת "משפחה צבאית" ואת יום הזכרון כואבים במיוחד, ומאז לכתו של אבי כואבים אותו יותר מתמיד - כי זה היה הכאב שלו. זה גם היה הכאב שסופו של דבר, בשל גילוי מסוים בחדשות של אז בגללו הוא קרס סופית.

      כן, לולא הכאב זה היה אפילו מצחיק, כי יתומים יכולים להיות גם אנשים בוגרים לגמרי, גם אם אביהם נפטר די מבוגר. ההרגשה היא אותה הרגשה, הכאב אותו כאב.

      חוץ מזה אנו כולנו בנשמתנו ילדים קטנים, ומתגעגעים לאבא, לא?
      תוצאת תמונה עבור הפלמ״ח

       

      -

      תודה לך . שמחה על שיתוף הפעולה מצידך .

      מכתיבתך התרשמתי שאביך נהרג בצבא . להיות אח שכול זה אכזרי

      ואח שכול פעמיים זה פשוט בלתי אפשרי .

      קארמתית יהיה טוב לדודייך ז"ל , אחיו של אביך , אם תזכירי את שמם .

      כי זה היום של כל הנופלים . ולכל איש יש שם שנתן לו אלהים ונתנו לו אביו ואמו .

      הרגשות צריכים להיות פתוחים וישירים . זה טוב לספר בשבחם .

      יש עוד משהו משותף ביננו .. גם אבי שירת בפלמח . (גם בצבא הבריטי) .


      ''

        21/4/15 23:58:
      השכול לא נעלם והזיכרון אינו נמחק.
        21/4/15 22:44:

      "חקוקים וצרובים בגעגוע פנימה,...
      כל יום ושעה זוכרים, אך שותקים,
      לא צריך "להראות" ולא גינונים, "

      צובט ב ♥ לקרוא  שורותייך...

      כל אחד בדרכו... אך במותם ציוו לנו את החיים!
        21/4/15 22:05:
      עצוב האַין הזה שישנו
        21/4/15 21:23:

      צטט: bonbonyetta 2015-04-21 20:01:32

      לנחרצה ולנעמה לי, ובכלל

      אבי האהוב ז"ל לא נפטר בטרם עת אלא בשיבה מלאה.
      הוא היה בחייו ובנשמתו איש צבא, מלוחמי הפלמ"ח, וגם לאחר פרישתו המשיך לעבוד בצבא בהתנדבות, ללא שכר.

      חייו כילד היו נוראים, ובהמשך עד לכתו מאתנו, הוא כאב עד מוות את נפילת שני אחיו במלחמות ישראל, כל נופל נוסף העלה בו את הכל שוב ושוב ושוב. בשל עיסוקו היינו קרובים לשכול במשפחות נוספות רבות, וספגנו זאת מילדות עמוק עמוק לדיסק הקשיח, ולנפש - build inn

      לכן בעצם אנו כולנו קצת "משפחה צבאית" ואת יום הזכרון כואבים במיוחד, ומאז לכתו של אבי כואבים אותו יותר מתמיד - כי זה היה הכאב שלו. זה גם היה הכאב שסופו של דבר, בשל גילוי מסוים בחדשות של אז בגללו הוא קרס סופית.

      כן, לולא הכאב זה היה אפילו מצחיק, כי יתומים יכולים להיות גם אנשים בוגרים לגמרי, גם אם אביהם נפטר די מבוגר. ההרגשה היא אותה הרגשה, הכאב אותו כאב.

      חוץ מזה אנו כולנו בנשמתנו ילדים קטנים, ומתגעגעים לאבא, לא?

       

      כילדה, חווית חייים לא פשוטים בלשון המעטה... לחיות תחת מעטה של כאב על בסיס קבוע. ואביך איבד את היקרים לו מכל - ולמעשה כאיש צבא השכול תמיד היה שם. יהי זכרו ברוך. יהי זכרם של שני אחיו ברוך.

      תודה על השיתוף.
      תוצאת תמונה עבור הפלמ״ח

      צטט: bonbonyetta 2015-04-21 20:01:32

      לנחרצה ולנעמה לי, ובכלל

      אבי האהוב ז"ל לא נפטר בטרם עת אלא בשיבה מלאה.
      הוא היה בחייו ובנשמתו איש צבא, מלוחמי הפלמ"ח, וגם לאחר פרישתו המשיך לעבוד בצבא בהתנדבות, ללא שכר.

      חייו כילד היו נוראים, ובהמשך עד לכתו מאתנו, הוא כאב עד מוות את נפילת שני אחיו במלחמות ישראל, כל נופל נוסף העלה בו את הכל שוב ושוב ושוב. בשל עיסוקו היינו קרובים לשכול במשפחות נוספות רבות, וספגנו זאת מילדות עמוק עמוק לדיסק הקשיח, ולנפש - build inn

      לכן בעצם אנו כולנו קצת "משפחה צבאית" ואת יום הזכרון כואבים במיוחד, ומאז לכתו של אבי כואבים אותו יותר מתמיד - כי זה היה הכאב שלו. זה גם היה הכאב שסופו של דבר, בשל גילוי מסוים בחדשות של אז בגללו הוא קרס סופית.

      כן, לולא הכאב זה היה אפילו מצחיק, כי יתומים יכולים להיות גם אנשים בוגרים לגמרי, גם אם אביהם נפטר די מבוגר. ההרגשה היא אותה הרגשה, הכאב אותו כאב.

      חוץ מזה אנו כולנו בנשמתנו ילדים קטנים, ומתגעגעים לאבא, לא?

       

       

       

      תוצאת תמונה עבור הפלמ״ח

      ר

       

       

       

      כל כך נכון. ה"מקרה" שלי דומה. גם אבי היה איש פלמ"ח ומי שלקח סיכון בצבא, ונהרג בגיל לא מבוגר יחסית בתאונת דרכים בנלית. מי שזכר אותו היה מעלה בת צחוק על שפתיו - לאבי היה חוש הומור שאנשים זכרו... וגם אני מתגעגעת עד היום. :)

        21/4/15 20:56:
      מרגש
        21/4/15 20:01:

      לנחרצה ולנעמה לי, ובכלל

      אבי האהוב ז"ל לא נפטר בטרם עת אלא בשיבה מלאה.
      הוא היה בחייו ובנשמתו איש צבא, מלוחמי הפלמ"ח, וגם לאחר פרישתו המשיך לעבוד בצבא בהתנדבות, ללא שכר.

      חייו כילד היו נוראים, ובהמשך עד לכתו מאתנו, הוא כאב עד מוות את נפילת שני אחיו במלחמות ישראל, כל נופל נוסף העלה בו את הכל שוב ושוב ושוב. בשל עיסוקו היינו קרובים לשכול במשפחות נוספות רבות, וספגנו זאת מילדות עמוק עמוק לדיסק הקשיח, ולנפש - build inn

      לכן בעצם אנו כולנו קצת "משפחה צבאית" ואת יום הזכרון כואבים במיוחד, ומאז לכתו של אבי כואבים אותו יותר מתמיד - כי זה היה הכאב שלו. זה גם היה הכאב שסופו של דבר, בשל גילוי מסוים בחדשות של אז בגללו הוא קרס סופית.

      כן, לולא הכאב זה היה אפילו מצחיק, כי יתומים יכולים להיות גם אנשים בוגרים לגמרי, גם אם אביהם נפטר די מבוגר. ההרגשה היא אותה הרגשה, הכאב אותו כאב.

      חוץ מזה אנו כולנו בנשמתנו ילדים קטנים, ומתגעגעים לאבא, לא?
      תוצאת תמונה עבור הפלמ״ח

        21/4/15 16:41:
      מחבקת את כאבך... עצוב
        21/4/15 15:53:
      אני קוראת את דבריך המרגשים, והם קרובים אלי, וגם רחוקים. כל אדם והאבדן שלו, כל אדם ויחסו לאבדן. יש הבדל בין אבדן של מבוגר ממך, ואבדן של צעיר בהרבה ממך. אבל בסך הכל, כל אבדן מורגש בחיי האדם, במשך כל חיי האדם. אם נתייחס לאומה כולה, הרי אנחנו מבכים אובדנים, כולנו. קרוב משפחה, חבר, מורה, שכן ועוד. כוחנו בכך שאנחנו ממשיכים, ליצור, לבנות, להגות ועוד. אומה כזאת קשה יהיה להכניע! תראי את דבריי כחיבוק חם ומבין.
        21/4/15 12:36:

      כואב כל כך...
      ואכן לא נפרדים לעולם ממי שהיה כחלק ממהותנו.
      מחבקת את כאבך.
      את כאב כולנו. 

        21/4/15 12:13:

      כל יום ושעה זוכרים, אך שותקים,

      לא צריך "להראות" ולא גינונים,

       

      בונבוניטה יקרה לינשיקה

      חובקת את כאב האובדן שלך בחום ובאהבה

      ואין די למילים כדי לנחם על כאב הגעגועים והחוסר של יקירנו שהלכו מאיתנו

      וליבנו נושא את הזיכרון תמיד....

      יום זיכרון, אזכרה - זה רק טקס סימלי

      מילותייך מרגשות עד דמעות

      *חיבוקים אוהבים ונשיקות חמות לליבך ♥

      ושלא תדעי עוד צער וכאב

        21/4/15 12:09:
      זוכרים.....תמיד!
        21/4/15 09:02:
      במותם ציוו לנו את החיים,, משפט קשה אבל הכי נכון ואמיתי,, פעם אבא שלי אמר לי שהם לא באמת עוזבים,, כל עוד נשארים בלב ובזכרונות,,
        21/4/15 08:55:
      הכל נצרב ונחרט בפנים לעולמים...
        21/4/15 08:23:

      "כי עזבת וגר אצל אחרים,
      מאשר עם פרידה להשלים,
      ולהודות שהלכת לעולמים."
      כמה כאב ב-3 משפטים.... 

        21/4/15 07:42:

      כל יום ושעה זוכרים, אך שותקים,

      לא צריך "להראות" ולא גינונים,

      כשהגעגועים כבר לא נסבלים,

      אנו אצלך: מבקרים, מטפחים, מדברים.....

      -

      מה להגיד ?

      בטח שצריך להראות . צריך לעשות כבוד למתים .

      אם לא תחיי את המתים מי יחייהם ?

      את מלמדת כאן על חינוך , התחכמויות וקוצים

      ומנגד המון נתינה ואהבה ..

      אז אני מבינה שאת כותבת על אביך ואת יתומה .

      למה ממי אני צריכה לנחש מי החריב את עולמך ?

      אבא , אח , בעל ?

      צריך להעלות את שמו ולתת כבוד זה עושה טוב למת

      להעלות את זכרו .

      צריך לדבר . צריך לספר . אסור לשתוק !

      כי מידי דברי בו זכור אזכרהו עוד .. ירמיהו לא .

      גם אני בסרט שלי אמרתי שזכור לי הריח .

      ריח אבק השריפה כשהיה חוזר מהמלחמה הביתה

      והמדים כשהיה מרים אותי גבוה ונאחזתי בבגדיו הם היו קשים כאבן מהאבק המצטבר במדבר .

      וכשהיה יוצא לאפטר עם החברים היה מתקלח ומתבשם באולדספייס .

      אז לא היה בארץ אולדספייס עם הציור של הספינה ..

      וריחו היה עדין עדין וכשהיה מחבק אותי הרגשתי כל כך מוגנת..

      -

      ''

       


        21/4/15 06:42:
      עצוב עד דמע....
        20/4/15 22:23:

      מותו בטרם עת ובאופן טרגי החסיר מעמכם משהו...

      ואתם ואת... תמשיכו את ההתחלה שלו - כי כולנו רקמה אנושית אחת.

      תמיד כשמתבשרים שחייל צה"ל נהרג - אני עצובה ומלאת יגון ומצרה על ההחמצה בעיקר...

      החמצה של חיים נפלאים שנועדו לו... ותמיד תוהה מה הוא היה אמור להיות.

      יהי זכרם ברוך.

      כתבת נפלא עצוב ונוגע.

       

        20/4/15 21:45:
      אפשר להיפרד מחפצים. אפשר להיפרד מנופים, אך לא מאנשים, בטח לא כאלה הם כו"כ מרכזיים בחיינו. את כותבת יפה ובכישרון רב. אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך. ערב טוב!
        20/4/15 21:14:

      כתיבה בעלת עוצמה רבה זועקת כאב!
      יישר כוח!

      ארכיון

      פרופיל