19-3-15

שביל ישראל - נחל רחם לתמנע

מרחק – 11 קילומטרים

שיר – שירו של שפשף.

חפץ –  אבן קווארץ.

מזג האוויר - בהיר וצח

זמן – ארבע שעות

דרגת קושי – נו באמת.

בשבע בבוקר התמתחנו לאחר שינה עמוקה וטובה. השמש כבר זרחה והאירה את אילת – עיר השמש הנצחית.

חביתות, סלט ירקות חתוך, גבינות, חומוס וכיכר לחם אחיד שחור, יחד עם קפה זרמו אל השולחן, בהרמוניה וביעילות.

אתמול, בדרך מהטיול בחזרה לדירת המסתור, עצרנו בסופרמרקט. תוך חצי שעה התמלאה עגלת הקניות  מכל טוב. איך זה ששבעה גברים קונים ביחד בדיוק מה שצריך, בלי להתווכח ובלי לבזבז זמן?

ארזנו צידה לדרך ויצאנו בנסיעה צפונה. קודם כל לבאר אורה כדי להוריד את המופלאים ב"מטמנת נמרה", אליה ניתן להגיע בנסיעה ללא בעיה. רכב נוסף הוקפץ לתמנע והושאר בכניסה לגן הלאומי.

מטמנת נמרה היא אתר פינוי האשפה של העיר אילת ושל יישובי דרום הערבה. שומרות עליה בובות העשויות מחומרים ממוחזרים. ממטמנת נמרה עלינו צפונה בשביל על מדרון הר חכליל. אחרי כמה דקות הגענו לאוכף ממנו נשקפה בקעת תמנע.  השטח כולו חפור, כרוי, ומלא בערימות של עפר ובבורות ענקיים. זהו מכרה פתוח בשטח ענקי. ירדנו אל בקעת המכרות.

שלט "אום רשרש" – זכר לתכנית ריאליטי מצביע מזרחה.

בדרך פגשנו שני צעירים שרק השתחררו. שרתו בשריון בעיקר בבסיס ההדרכה הסמוך. לפני שלושה ימים התחילו ללכת מאילת, בדרכם צפונה.

בתמנע נמצאים מכרות הנחושת העתיקים בעולם. הנחושת היא המתכת הראשונה בה החל האדם להשתמש ליצירת כלי עבודה, נשק, פולחן, ובית. הכרייה כאן החלה בתקופה הפרהיסטורית בסוף תקופת האבן השנייה, כלומר לפני יותר מ 6000 שנה.

לאורך שנים רבות נכרתה הנחושת על ידי המצרים, הישראלים, המדיינים, הרומאים, הערבים וגם בעת החדשה. כאשר עולים מחירי הנחושת בעולם נמשכת הכרייה. כאשר יורדים המחירים, נסגרים המכרות.

בקעת תמנע שרועה על עשרות קילומטרים רבועים. הבקעה בצורת פרסה סביב הר תמנע,  כאשר נחל נחושתן מנקז אותה בדרומה ונחל תמנע בצפונה. אלפי שנות כריה הותירו מערכות רבות של פירים ומחילות בעומק עשרות מטרים מתחת לאדמה.

ירדנו מהאוכף ונכנסנו לגן הלאומי תמנע. כעבור כמה דקות הגענו לאגם תמנע שם פצחנו בהפסקת הקפה הראשונה.

האגם המלאכותי נוצר בעקבות הצפת מכרות הנחושת במי תהום ובמי נגר שיטפונות המתועלים אליו. במרכז האגם נמצא פתח המכרות דרכו ירדו משאיות ורכבים.

באגם יש מרכז תיירותי ובו מסעדה, גן אירועים, מקומות לינה ואטרקציות תיירות.

השעה כבר עשר והמקום הומה אדם. אוטובוס מטיילים מברזיל, מבקרים ברכבים פרטיים ושביליסטים שעוצרים למלא מים ולנוח.

המשכנו צפונה בשביל במעלה נחל נחושתן. ממערב לנו נראו עמודי שלמה ומקדש האלה המצרית  חתחור – אלת המכרות, האהבה השומרת מעין הרע. על תחריט קדום, רעמסס השלישי מוסר לה תשורות ואהבה.

העלייה להר תמנע מכיוון מערב, תלולה אבל קצרה. לקראת הפסגה השביל מטפס על מדרון תלול ויש להיעזר ביתדות הקבועות בסלע.

כשהגענו למעלה פגשנו שתי צעירות עמוסות לעייפה בתרמילים ובציוד לשהיית שטח. לא מכבר השתחררו מהצבא ולפני שלושה ימים יצאו לטיול מאילת צפונה. חסר להם קרם הגנה מהשמש. במקרה היה לנו.

הר תמנע בנוי כבמה העשויה משכבת סלע דולומיט קשה, שנותרה במרומים, בעוד שסביבתה התפוררה ושקעה. בנקודה הגבוהה, מתנוסס רוג'ום צומח, שמטיילים שוקדים להגביהו, עדות לכיבוש הפסגה. סביבנו פרושה בקעת תמנע בשלל צבעים וגוונים  חום, אדמדם, צהבהב, כהה ובהיר.

סיירנו סביב ה"במה", וחזרנו להכין קפה מול הנוף המרשים. מצידו הדרומי של ההר, החלו להעפיל בזה אחר זה עשרות נערים ונערות, תלמידי בתי הספר הדמוקרטיים מגבעת אולגה ומלב השרון. מסתבר שבאופן דמוקרטי החליטו התלמידים שמסלול הלימודים יכלול הליכה לאורך שביל ישראל. אחד המורים סיפר כי זו הפעם השלישית שהוא צולח את השביל. התלמידים מתעקשים להצביע בידיים וברגליים בעד בכל שנה מחדש. דמוקרטיה ונוער כלבבי.

מהר תמנע ירדנו דרך השביל הגיאולוגי.

שלטים אדומים מסבירים למטייל על התופעות הגיאולוגיות המרתקות שבדרך. סלעי ענק שהידרדרו, פזורים בערוץ הנחל המתפתל לאורך מורדות הר תמנע. נותרו גם כמה סלעים קטנים לעקירה. שחר הדגים את יכולותיו האגדיות. סימני הנחושת ניכרו באדמה רווית המתכת.

הרגשנו קטנים לנוכח יצירות הבריאה. שירו של שפשף, "מה אני , אני רק בנאדם" נבחר לייצג את הלך הרוח.

אבן קווארץ קטנה וחיננית, התנדבה לייצג את קטע השביל הנוכחי, במוזיאון חפצי השביל. אסור לקחת אותה. אז הסתפקנו בתמונתה. 

באחד מפיתולי הוואדי, על מצוק סלעי הבחנו בלטאת כוח גדולה. התקרבנו ככל הניתן כדי לצלם אותה, עד שברחה. זו הלטאה הגדולה ביותר שפגשתי עד כה בארץ ישראל.

כעבור כמה דקות הגענו לכניסה לגן הלאומי תמנע, נקודת סיום הקטע. כשחיכינו להקפצת הרכבים הופיעו שתי ה"שבילסטיות" שפגשנו לפני שעה על הפסגה. הן החזירו לנו את קרם ההגנה שככל הנראה נשכח על הפסגה.

היום חצינו את קו שמונה מאות הקילומטרים. נותרו לנו לצעוד, פחות ממאתיים וזהו.

את שארית היום בילינו על החוף באילת עם בירה, שמש ומצב רוח.

שלומי ודורון נטלו פיקוד על הכנת ארוחת הערב, בדירת המסתור.   מרק ריחני, אורז ססגוני, ובשר מוקפץ בירקות. בקבוקי יין , כמה בדיחות טובות ושירה בציבור, קינחו את הערב המוצלח.

לחיי השבילים שבדרך.