במשך שנים חיפשתי את משפחתו של החובש. לא ידעתי את שמו או מגוריו.

הוא נהרג לידי, ככה סתם. הרגעים שהיינו יחד, אפשר לספור אותם.

איך אומרים: היה חובש, ואופס' איננו.

הוא לא היה שייך לנו. לא ידענו את שמו. למעשה, אין שום סיבה להכיר אותו, כי אם נזדקק

לשירותיו, נוכל לקרוא: "חובש! חובש!".

הפעם, לא קראנו לו. גם אם היינו קוראים לו, לא היה בכך טעם. הוא נהרג מיד.

לא מתאים לנו העניין, כביכול. חובש לא אמור להיפגע!

נכון, האירוע היה אי שם, במלחמה שנקראת "מלחמת ההתשה". סתם, מלחמה מוזרה, מתמשכת,

עם עליות ומורדות. הרגנו ונהרגנו.

כל הסיטואציה אמורה הייתה להתנהל אחרת. אנחנו, כלומר "הטובים", היינו אמורים לצאת בחסות

החשיכה, אל התעלה (תעלת-סואץ), וכמו שאמר הקצין המוביל: "להתקיל אותם ולחסל! ממש

פינאט'ס".

מה פתאום?

ובכן, נודע בדרך כלשהי, שיחידת קומנדו מצרית, אמורה לעבור את תעלת-סואץ, בסירות גומי בכוונה

להתקיל אותנו.

"אז אנחנו נתקיל אותם! אנחנו נראה להם!".

יצאנו בחסות החשיכה, מצויידים במשקפות-לילה. ושחפצי"ם.

רק החובש התעקש: "אני לא צריך את זה! חובשים לא נפגעים!".

נסענו לאורך סוללת עפר, בניחותא, לאט.

ואז, בבת אחת, הגיחו המון חיילים מצריים, יורים בטירוף, ומסנוורים אותנו בחומרי בעירה בוהקים.

המפקד נכנס לפאניקה. החובש, ("לא צריך שכפ"ץ!), נהרג.

התקפלנו, יותר נכון נמלטנו על נפשנו.

במסדר הסיום איש לא דיבר על האירוע.

חזרנו אל הציביליזציה.

למה לא הזכירו את החובש? אולי בכלל נטשו אותו שם? העניין לא הניח לי!

גררתי את העניין במשך שנים. למעשה, לא היה טעם בחיפוש, כיוון שלא ידעתי את שמו. כל מכרי

אמרו לי מה הם חושבים על המאמצים שאני משקיע. אבל התעקשתי. בכל קריאה לשירות מילואים,

הייתי מנג'ס לגנרלים לפתור את התעלומה. ללא הועיל.

במלחמת לבנון הראשונה, (יוני-1982), הסתובבתי במשך חודשיים בלבנון (אגב, אחלה מקום),

באיזשהו כפר פיצקי, ישבתי על כוס קפה+רכילות עם כמה מילואימניקים. מישהו דיבר במכשיר קשר

ואמר שהוא מוכרח לקבל יומיים חופש כי בבית-הספר בו הוא למד, עושים ערב אזכרה לתלמיד

לשעבר, חובש, שנהרג בתעלה.

הדובר קפץ ועלה על ג'יפ והניע.

"הלו! הלו!", צעקתי, "יש לי רק שאלה: איך קוראים לו, לבחור מהתעלה?"

ואז נשמע "בום", של פגז, וכולם, איך אומרים: "נשאו רגלים והתנדפו".

זו הסיבה שלא עלה בידי לזהות את החובש.