כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מיומן מאמן מאומן

    יומני היקר
    קמתי, התלבשתי, הלכתי לשירותים, צחצחתי שיניים...

    0

    צפירת הרגעה

    33 תגובות   יום חמישי, 23/4/15, 17:33

    כשהייתי ילד כל כך יראתי את הצפירה.


    אני זוכר את צרחת הצופר בבוקר יום השואה או יום הזיכרון,
    לא ממש הבדלתי ביניהם,
    רק ידעתי שצריך לעמוד דום מתוח בחצר המסדרים
    של בית הספר שיהפוך יום אחד להיות קופת חולים,

    להרכין את הראש ולהיות עצוב,
    או לפחות לעשות פרצוף עצוב,
    כי ככה צריך.


    שידעו שאני ישראלי טוב,
    פטריוט אמיתי שמתרגש מהנפת הדגל.

    אחד כזה שלימדו אותו והוא הפנים,
    ש"ערבי טוב זה ערבי מת",
    שצריך ללכת לגן בנימין "להרביץ להומואים",
    או למרכז הכרמל "להחטיף מכות למצפניסטים",
    כי אז עדיין לא קראו להם על שם היד עם השעון.
     

    אחד שיודע שלמרות שלקומוניסטים יש מועדון יפה,
    והאנשים נורא נחמדים ומקבלי פנים, "צריך לשנוא אותם".
    אחד שמחכה למשפחת העולים החדשים הבאה, 
    כדי שאפשר יהיה ללגלג על המבטא של הבן שלה ועל הבגדים שלו.
     

    ואני בתוכי בתוך הבניין שלי,
    התבלבלתי בין בעל הבית הערבי,
    לבין היהודים שהגיעו מארצות ערב, 
    ולא ממש הבדלתי בתוך בליל השפות שסביבי,
    מי הגיע מאיפה?
    בחדר מדרגות של בניין אחד עם שתי כניסות נשמעו השפות,
    צרפתית, איטלקית, מרוקאית, בולגרית, פולנית, הונגרית, תורכית ורומנית,
    ערבית בדיאלקטים סוריים, עירקים, מצריים, טוניסאיים, אלג'יראים ולובים,
    ועברית שבורה בכל שלל המבטאים האלו.
     

    התקשיתי להבדיל בין הנזירות שעברו לעתים בשכונה,
    תמיד בזוגות, 
    לבין הנזירות מהשגרירות הצרפתית
    שבאו לבחון את הילדים בבית הספר אליאנס.
    ואנחנו הילדים, מפחד אמונה טפלה כלשהי, 
    שלחנו יד במהירות  להחזיק כפתור.
    ואם לא היו לנו כפתורים על הבגדים, 
    קפצנו ומצאנו כפתור על  חבר ולהחזיק בו,
    שהרי אם לא נחזיק כפתור,
    יקרה לנו משהו איום ונורא.
     

    לא באמת ידעתי מה ההבדל,
    בין "האדוקים" מהשכונה, שבילינו איתם בבית הכנסת בחגים,
    בין "האדוקים" מויז'ניץ,
    לבין "האדוקים" מירושלים ששרפו את דגלי ישראל,
    בכל שנה נשבענו שבשנה הבאה נעלה לירושלים הבנויה
    ונשבור להם את העצמות.
     

    ''


    רק ביום הזיכרון וביום העצמאות נעלמו כל הספקות,
    היה ברור מי אנחנו ומי הם.
    אנחנו טובים והם רעים,
    אנחנו צודקים והם טועים,
    אנחנו מעטים והם רבים,
    אנחנו מנצחים והם מפסידים,
    זו האמת לאמיתה ואין בילתה.
     

    היום אחרי אימון אישי אני כבר יודע שאין אמת אחת.
    יש אמת שלי ויש אמת שלך ויש אמת שלו,
    לכל אחד מאתנו זו האמת לאמיתה.
    והאמיתות המעוותות שלימדו אותי הן לא!!!
     

    יום העצמאות הנוכחי מלא אתגרים,
    איומים של אויבים שמקיפים אותנו מקרוב ומרחוק,
    איומים של מדינות ידידות לשעבר,

    איומים של הגירה ומהגרים,
    איומים של טילים קטנים וגדולים.
    ואני כבר לא יודע מה ההבדל בין אלו לאלו.

    אבל האיום החזק ביותר,
    הוא איום הפירוד,
    המחנות, המחנאות והמפלגות,
    ליבוי השנאה וההפרדה,
    על ידי מנהיגים שקוראים כביכול לאיחוד העם,
    על ידי ראשי ערים שמלבים את ההמונים,
    עם סיסמאות שחשבתי שכבר עברו מהעולם.


    אבל, כמו שעמדנו באתגרים קשים מאלה,
    אני מאמין ומקווה שנצלח גם משוכה זו,
    ויום אחד הצפירה תהיה צפירת הרגעה.
     

    זה מתחיל עם כל אחד מאתנו,
    כי גם כאדם וגם כעם,
    הכל מתחיל Be.

     

     

    וישנו כמובן גם הבלבול בין יום הזיכרון ליום העצמאות

    http://www.zvikaperl.com/%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%9F/%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA/

    דרג את התוכן:

      תגובות (33)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/9/15 12:40:
      מרגש ומצמרר
        22/5/15 13:31:
      מעורר קנאה השיוני הזה. וכל זה אימון אישי עשה? או שהשתנה משהו אחר גם ?
        28/4/15 07:10:

      איזה יופי של כתיבה מרגשת ושיתוף.

      איזה יופי של חכמה שהביאה לשינוי שעשית.

        26/4/15 17:23:
      אמיתות כואבות כתובות יפה
        26/4/15 13:23:
      כתיבה יפה
        26/4/15 00:36:
      יש אמת שלי ויש אמת שלך ויש אמת שלו - כן זה נכון
        26/4/15 00:01:

      .
      כתיבתך מעניינת.
      צר לי על חוויות נעורייך ועל הערכים בהם פגשת.
      מאידך ... סוף טוב הכל טוב !
      קורס ועוד קורס ... והתאזנת.

      .
      אל נא באפך עלי ...
      כי בי, בך, בנו, בכולנו ...
      מתרחשת חרש חרש הערבות ההדדית.

      .

      ''

        25/4/15 21:53:

      צטט: n a n a 2015-04-25 05:22:15

      האיום החזר ביותר הוא האיום הפירוד והלוואי ונצלח את המשוכה הזאת. כתיבה נפלאה צביקה ♥

      תודה ננה
      תגובה מרגשת.
      חג שמח 

        25/4/15 21:51:

      צטט: דליה / הפרח 2015-04-25 00:33:09

      סיפור יפייפה. תודה

      תודה שדליה
      שמח שהצלחתי לגעת.

        25/4/15 21:50:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2015-04-24 23:05:02

      הפירוד הזה הוא אכן הרעה החולה הנוראה מכל.

      מכבית

      מקווה שתימצא התרופה למחלה הזו.
      בינתיים נהנה מהחג וממה שיש.
      תודה 

        25/4/15 21:49:

      צטט: lioba 2015-04-24 19:44:57

      אמן! צפירת ארגעה זה מה שצריכה המדינה הזאת

      ליובה 
      צפירת ההרגעה תגיע.
      זה ייקח זמן,
      אבל היא תגיע.
      תודה 

        25/4/15 21:48:

      צטט: רחלי בן-צור 2015-04-24 17:24:32

      יפה צביקה. אהבתי. והאיחוד מתחיל בנו. בכל אחד מאיתנו...

      רחלי
      שמח שאהבת.
      שמח שאת מסכימה.
      חג שמח 

        25/4/15 21:48:

      צטט: יעלי 65 2015-04-24 16:20:54

      אמן :)

      ואמן :-))
      תודה 

        25/4/15 21:47:

      צטט: חיה-מינצ'יקוב 2015-04-24 07:24:09

      חזק ביותר, תודה ששיתפת. הבאת לי דמעות.

      חיה יקרה
      שהדמעות יהיו של אושר.
      תודה על התגובה..
      שימחת אותי

       

        25/4/15 21:46:

      צטט: liat62 2015-04-23 23:03:05

      כמה מדוייק...

      ליאת 

      שמח שקלעתי.

      תודה

        25/4/15 21:45:

      צטט: debie30 2015-04-23 22:00:04

      זה מתחיל ביכולת שלנו להכיל ולקבל את האחר.

      דבי יקרה
      את כל כך צודקת.
      נקווה לימים טובים.
      תודה 

        25/4/15 21:44:

      צטט: א ח א ב 2015-04-23 21:08:24

      חג שמח

      חג שמח חבר יקר

        25/4/15 21:44:

      צטט: המספרית 2015-04-23 18:49:31

      פוסט מצוין!!! מעורר מחשבות על העולם הדואלי שבו אנו חיים...חייבים להתייחס לשכן כאויב...אך כמהים שזה לא יהיה ככה...כל כך מבינה ומזדהה!
      שמח שאת מזדהה,
      עצוב שזה כך.
      הכל דואלי
      תודה ענקית לך. 

       

        25/4/15 21:43:

      צטט: דוקטורלאה 2015-04-23 18:24:26

      עולמי היה הרבה יותר ברור. נולדתי בימי המנדט, ה"כלניות" הסתובבו בשכונה, ירו להנאתם, הרגו את חברתי, בת גילי, שהציצה מהחלון. ההורים לימדו אותי לצעוק בקול רם, כאשר עברו הבריטים : " מדינה עברית, עלייה חופשית, בוז הספר הלבן", הם האמינו שלא יפגעו בילדים כל כך קטנים... הטילו עלינו עוצר כמעט כל יום, והדיירים בבתים, פרצו דרכים בחצרות, שאפשר היה לעבור בהם, בשעת העוצר. אמי, בהיריון, מנהלת משמרת בבית חרושת, השתמשה בדרכים אלה כדי להגיע אחר כניסת העוצר, לביתה. כל הזמן אבי הטיף לי שעוד מעט אני אהיה מאושרת, כי אגור בארצי, במדינת יהודים. הוא עלה לארץ בעליות הראשונות כי מאס בחיי יהודי בגולה. ביום שהכריז בן גוריון על הקמת המדינה, עמדנו אבי ואני על כתפיו, והאזנו להכרזה. חזרנו מאושרים לדירתנו. בעת הקרבות לפני הכרזת המדינה, גרנו בגבול יפו-תל-אביב, וכמה פעמים ניצלנו ממוות. הכדורים שרקו לפנינו ומאחורינו. שהינו בבית קטן כאשר ממול הופצצו כל הבתים, שהיו מפעלים כלכליים, וגרמו להרס ולמוות. אחי, נולד בימיה הראשונים של המדינה, בבית יולדות שהופצץ, כל הקומה נפלה, הנולדים והיולדות לא נפגעו, אך הנולדים (כעשרה במספר, באותו הלילה) איבדו את חבקי היד שזיהו אותם, וסבתי,שהיתה במקום עם אמי, טענה כי אחי הוחלף בילד אחר...(במלחמת ששת הימים נפגע אחרי, ומת אחר כך). עד היום מלווה אותי האמירה של אבי : תהיי מאושרת את חיה בארצך! כל חיי דברתי על החובה לחיות כאן לכל היהודים, ובכך אני מאמינה גם היום. וכל זאת למרות הפיתויים לחיים נוחים יותר בארצות אחרות. זאת המולדת ההיסטורית שלנו, כאן עלינו להיות, כאן עלינו לפתח תרבות ראוייה, ולקוות כי כל השבטים היהודיים שעלו לארץ, יהיו בעתיד - עם יהודי אחד.
      דוקטור יקרה לאה מקסימה ולהיפך.
      כמו תמיד, מאד מרגש לקרוא את תגובותייך.
      תודה ששיתפת את סיפורך המדהים.
      יום יבוא.
      חג שמח
       
        25/4/15 21:41:

      צטט: נחמהיהלומי 2015-04-23 17:55:45

      זכרונות לא פשוטים. שיהיה עתיד טוב יותר. חג שמח
      נחמה
      העתיד יהיה טוב יותר זה תלוי בך ובי. 
      חג שמח
        25/4/15 05:22:
      האיום החזר ביותר הוא האיום הפירוד והלוואי ונצלח את המשוכה הזאת. כתיבה נפלאה צביקה ♥
        25/4/15 00:33:
      סיפור יפייפה. תודה
      הפירוד הזה הוא אכן הרעה החולה הנוראה מכל.
        24/4/15 19:44:
      אמן! צפירת ארגעה זה מה שצריכה המדינה הזאת
        24/4/15 17:24:
      יפה צביקה. אהבתי. והאיחוד מתחיל בנו. בכל אחד מאיתנו...
        24/4/15 16:20:
      אמן :)
        24/4/15 07:24:
      חזק ביותר, תודה ששיתפת. הבאת לי דמעות.
        23/4/15 23:03:
      כמה מדוייק...
        23/4/15 22:00:
      זה מתחיל ביכולת שלנו להכיל ולקבל את האחר.
        23/4/15 21:08:
      חג שמח
        23/4/15 18:49:
      פוסט מצוין!!! מעורר מחשבות על העולם הדואלי שבו אנו חיים...חייבים להתייחס לשכן כאויב...אך כמהים שזה לא יהיה ככה...כל כך מבינה ומזדהה!
        23/4/15 18:24:
      עולמי היה הרבה יותר ברור. נולדתי בימי המנדט, ה"כלניות" הסתובבו בשכונה, ירו להנאתם, הרגו את חברתי, בת גילי, שהציצה מהחלון. ההורים לימדו אותי לצעוק בקול רם, כאשר עברו הבריטים : " מדינה עברית, עלייה חופשית, בוז הספר הלבן", הם האמינו שלא יפגעו בילדים כל כך קטנים... הטילו עלינו עוצר כמעט כל יום, והדיירים בבתים, פרצו דרכים בחצרות, שאפשר היה לעבור בהם, בשעת העוצר. אמי, בהיריון, מנהלת משמרת בבית חרושת, השתמשה בדרכים אלה כדי להגיע אחר כניסת העוצר, לביתה. כל הזמן אבי הטיף לי שעוד מעט אני אהיה מאושרת, כי אגור בארצי, במדינת יהודים. הוא עלה לארץ בעליות הראשונות כי מאס בחיי יהודי בגולה. ביום שהכריז בן גוריון על הקמת המדינה, עמדנו אבי ואני על כתפיו, והאזנו להכרזה. חזרנו מאושרים לדירתנו. בעת הקרבות לפני הכרזת המדינה, גרנו בגבול יפו-תל-אביב, וכמה פעמים ניצלנו ממוות. הכדורים שרקו לפנינו ומאחורינו. שהינו בבית קטן כאשר ממול הופצצו כל הבתים, שהיו מפעלים כלכליים, וגרמו להרס ולמוות. אחי, נולד בימיה הראשונים של המדינה, בבית יולדות שהופצץ, כל הקומה נפלה, הנולדים והיולדות לא נפגעו, אך הנולדים (כעשרה במספר, באותו הלילה) איבדו את חבקי היד שזיהו אותם, וסבתי,שהיתה במקום עם אמי, טענה כי אחי הוחלף בילד אחר...(במלחמת ששת הימים נפגע אחרי, ומת אחר כך). עד היום מלווה אותי האמירה של אבי : תהיי מאושרת את חיה בארצך! כל חיי דברתי על החובה לחיות כאן לכל היהודים, ובכך אני מאמינה גם היום. וכל זאת למרות הפיתויים לחיים נוחים יותר בארצות אחרות. זאת המולדת ההיסטורית שלנו, כאן עלינו להיות, כאן עלינו לפתח תרבות ראוייה, ולקוות כי כל השבטים היהודיים שעלו לארץ, יהיו בעתיד - עם יהודי אחד.
        23/4/15 17:55:
      זכרונות לא פשוטים. שיהיה עתיד טוב יותר. חג שמח

      ארכיון

      פרופיל

      צביקה פרל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין