כותרות TheMarker >
    ';

    היום שהיה

    בלוג אינפורמטיבי בעיקר, מבחר נושאים מכל העולם, וגם קצת מפרי עטי..

    0

    בית הרוחות 2

    2 תגובות   יום שבת, 25/4/15, 14:01

     

     
    המשך בסדרת הרשומות על ילדותי בירושלים.
     
    כפי שסיפרתי ברשומה הקודמת, אני ואחי נשלחנו לבית ספר חרדי, רק מטעמי נוחיות של ההורים, כי בית הספר שכן קרוב לבית.
    מלחמת יום כיפור פרצה, וכך הנבואה השחורה של אבי התגשמה. הוא גוייס למילואים, למרות שהיה די חלוד, נשלח ללחימה בחזית וחזר בשלום, לפחות באופן גופני, המלחמה הזו השפיעה עליו לרעה במישור הנפשי, כמו לעוד הרבה חיילים. לקח לו זמן לחזור לעצמו.
     
    לפני שנכנסתי לכיתה א`, יום אחד אמי שלחה אותי לצרכניה לקנות. לאחר חודשים של שיעורים עם מורה פרטית, ידעתי כבר קצת עברית, אבל עדין לא ידעתי לקרוא.
    "תביאי לי חבילת פאסס נגרס מהצרכניה", אמרה לי. "איך אומרים בעברית פאסס?", שאלתי אותה. "לא יודעת, תסבירי למוישה הוא כבר יבין".
    אמא ביקשה שאקנה לה צימוקים שחורים, לא היה לי מושג איך הם נקראים בעברית, אז בדרך לצרכניה פגשתי את זיוה "לה ביסקה" (הפוזלת) כפי שכינינו אותה, ושאלתי אותה איך קוראים לדברים השחורים הקטנים האלה, המגעילים (כי שנאתי צימוקים). היא ישר ענתה ללא היסוס: "זבובים".
    עדין לא ידעתי בכלל מה זה זבוב, אבל שמחה וטובת לב על גילוי המילה החדשה, רצתי למכולת לקנות זבובים ושיננתי כל הדרך את המילה זבובים זבובים זבובים.. כדי לא לשכוח.
     
    "תן לי בבקשה חבילת זבובים שחורים", ביקשתי ממוישה כמעט בצהלה כאשר הגיע תורי.
    "מההה? זבובים ילדה? חהחהחהחהחה, יש מלא זבובים בחוץ בלי כסף, בשביל מה לך זבובים?"
    "בשביל העוגה", הסברתי נבוכה לאחר הצחוק הפרוע שלו. "איך הם נראים?" שאל.
    "קטנים ושחורים" עניתי, "עם רגליים?", שאל,  "לא, לאאא" עניתי וצחקתי.
    "אהה ילדה, בטח את רוצה צימוקים!" הסתובב ושלף מאי שם חבילת צימוקים.
    רצתי הביתה עם חבילת הצימוקים השנואים שגרמו לי למבוכה.
    "אמא, קוראים לזה צימקוקים! תזכרי, צימקוקים!"
    ועד היום אני קוראת להם צימקוקים.
     
    ''
    כאן הייתה הצרכניה של מוישה..
     
    הייתי בכיתה ב` עכשיו, בשבילי כל יום היה פורים כי נאלצתי ללבוש תחפושת של דוסים בלכתי לבית הספר, היה חורף קר ואמי לא ויתרה על כך שאלבש מכנסיים, אבל מה? זו תועבה! אפילו לילדה בגיל 7. לכן התחפושת כללה חצאית מעל המכנס. משהו מזעזע. נראיתי כרקדנית טוטו גוצה וגרוטסקית. יכולתי ללכת עם שמלה או חצאית וגרביונים עבים, אך שנאתי את אלה. בקיצור כבר בדרך בחזרה הביתה הייתי מורידה את החצאית השנואה. וכך נמשכה לה הרוטינה המאוסה הזו, תחפושת, תפילות בבוקר כאשר אנחנו עומדים על הרגליים בכיתה, חצי מנומנמים, שיעורי חשבון, לשון, תנ"ך, כמו בבית ספר רגיל, שיעור התעמלות עם מורה שהייתה בהריון תמידי וכמובן כיתות מופרדות של בנים ובנות, החדרת פחדים למוחות הרכים של ילדים (למה אנחנו "חייבים" להיות דתיים ולשמור מצוות) כל ההפחדות התעצמו לקראת הימים הנוראים, ועבורנו באמת היו נוראים ומפחידים. שום דבר מלהיב או מרגש קרה בבית הספר הזה. אך היו מספר אירועים יוצאי דופן, כמו הסיפור הבא:
     
    יום אחד הוכרז שיש תחרות שחמט ארצית של בתי ספר יסודיים, כל זוכה מכל בית ספר, יעלה לגמר הגדול. אבל רק תלמידים מכיתה ז` ישתתפו בגמר הגדול וכל זוכה בכיתות הנמוכות יותר, יקבל פרס שווה. כך נאם לנו מנהל בית הספר, טיפוס אפרורי, רזה וגבוה, לבוש שחורים כמובן, שקט בדרך כלל, כילדה הוא הצטייר לי כעורב.  הוא הדגיש והלהיב אותנו שהפרס יהיה שווה מאוד וכדאי לנו להתאמץ. שום מילה על השחמט עצמו, האתגר במשחק, למה כדאי לנו ללמוד אות וכו`. כלום. כאילו רק עבור הפרס כדאי להתאמץ. ואני הוקסמתי. מאוד רציתי את הפרס, לא היו לי עודף צעצועים ומשחקים בבית, אבא שלי היה טיפוס די קמצן, וכל המשחקים שלנו, היו לרוב מתנות מסבתא.
     
    "אני אנצח!", אמרתי לעצמי. אבל, מה זה שחמט? איך משחקים? רק הכרתי את הלוח ובקושי את  דמויות המשחק: בעיקר המלך והמלכה, אבל לא את הצעדים.
    לא הייתי ילדה חכמה יותר מרוב הילדים, הייתי אומרת שאפילו אטית קצת בתפיסה, בעיקר בגלל לחץ השפה החדשה, אבל כאשר רציתי משהו, שום דבר לא יכל לעצור אותי. ורציתי מאוד את הפרס. התחרות הייתה אמורה להתחיל כעבור שבועיים. חיכיתי בקוצר רוח לספרייה הניידת, זו הגיע ביום שלישי כהרגלה הקבוע. ביקשתי את לראות את כל הספרים ללימוד שחמט, רובם היו לא מנוקדים ואני בקושי ידעתי לקרוא ולכתוב עם ניקוד. בחרתי 2 מהמנוקדים וחרשתי עליהם יום ולילה, ממש ננזפתי ע"י ההורים, "תפסיקי עם השטויות האלו, לכי לשחק כמו כל הילדים". אבל שום דבר לא שבר אותי. ביקשתי מילדים אחרים שיסבירו לי ופה ושם מאיזה שכנ/ה מבוגר.
    התאמנתי לבד שבועיים, לא היה לנו שחמט בבית, אבל היו לי דמויות קטנות של וולט דיסני מפלסטיק והתאמנתי איתם על קרטון ששיבצתי.
     
    הגיעו ימי התחרות, עם פרפרים בלב והתרגשות של שחקנית פוקר מנוסה, ישבתי מול המתחרים שלי ועם לוח משחק שחמט אמיתי. ידי הקטנות רעדו בכל פעם שביצעתי מהלך. זה לא היה משחק נגד השעון, כך שהיה לי מספיק זמן לחשב כל צעד ואסטרטגיה. המאמצים של שבועיים אימונים, הניבו פירות. לניצחון של המשחק הראשון היה טעם מתוק מאוד וממכר. ניצחתי במשחק של "מבוגרים". האגו שלי טיפס מהר מאוד למעלה והתמלאתי ביטחון עצמי. במהלך השבועיים הבאים ניצחתי את כל הבנות של הכיתה והוכרזתי כהזוכה הגדולה של כיתה ב` -1 של הבנות, אפילו עשו לי כתבה  קטנה עם שאר הזוכים בעיתון של בית הספר. הסתובבתי כמו טווס נפוח מגאווה, במיוחד כאשר החמיאו לי "כל הכבוד! ניצחת את כל הכיתה!".
     
    התחרות הארצית הסתיימה, ואני טרם קיבלתי את הפרס שלי. גם ככה שאר הזוכים בכיתות האחרות. עבר חודש. ניגשתי לחדר של המנהל ושאלתי אותו מה קורה עם הפרס.. אמר לי בתוך שבוע. עברו עוד שבועיים וכלום. העורב השקרן הזה... כל יום חזרתי הביתה מאוכזבת, וכשאמא שאלה למה אני מבואסת וסיפרתי לה, אמרה לי: "התאמצת הרבה בשביל לזכות, תלכי מחר למנהל ותעמדי על שלך! תדרשי!"
    למחרת בהפסקה ראיתי בדיוק את המנהל חוצה את החצר. רצתי אחריו, נעמדתי לפניו ואמרתי לו: אני רוצה מחר את הפרס שלי! למה אתה משקר לי כבר חודשים?!" "בסדר" הוא ענה כולו אדום.
     
    למחרת הוא באמת הביא את הפרס. הוא נתן  אותו למחנכת. כאשר היא הגישה לי אותו בסוף יום הלימודים - שקית חומה קטנה שלא שקלה כלום - ניסיתי לנחש מה יש בתוכה במישוש. פתחתי את השקית.. והרגשתי כאילו הביאו לי סטירה בפרצוף. בתוכה היה צמיד ורוד עלוב מפלסטיק, היו לי כמה מאלו בבית, משהו שהיו קונים בכל מקום עבור מספר אגורות. אולי זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו עובד עלי. זה היה עלבון נוראי. חזרתי הביתה עם דמעות בעיניים.
    אמא שאלה למה אני בוכה, האם לא קיבלתי את הפרס?
     
    הוצאתי מהילקוט את הצמיד והראתי לה. והנה, שוב אמי עברה מטמורפוזה לנגד עיני. עיניה הגדולות נדלקו כשני פנסי אש, הן ממש רשפו, שפתיה הפכו לקו ישר. כמעט יכלתי לראות את העשן יוצא מאוזניה. היא כמעט דמתה לדרקון בדמיוני הילדותי.
    "בסדר", אמרה, "מחר אני באה איתך לבית הספר".
    חי נפשי. צמרמורת של עונג מהול בפחד עברה בגופי. מחר יהיה שמח בבית ספר, חשבתי לעצמי.
     
    בפעם האחרונה שאמי באה לבית הספר, הפכה להצגה סוריאליסטית.
    המורה הבהמתית של אחי משכה את אוזנו וגררה אותו לאורך המסדרון של הבית ספר בקומה הראשונה, בדיוק בהפסקה, לעיני כל חבריו לכיתה ושאר הילדים. זו היתה השפלה נוראית. אחי לא הפסיק לבכות כל היום. וגם כאבה לו האוזן מאוד.
    אמי התלוותה אלינו למחרת, ניגשה למורה, סטרה לה בפרצוף והעיפה לה את הפאה מהראש.
    כמה צחקנו.
    אף אדם לא ירביץ לילדיה. רק לה מותר. והיא לא חסכה במכות לנו למען האמת.
     
    בקיצור, למחרת הבוקר, אמא שלי החלה בריטואל הקבוע של "ללכת לבית הספר". היא לבשה את שמלת המיני הקצרה ביותר שהיתה לה, נטול שרוולים כמובן, נעלה את נעלי העקב, התאפרה, נתנה לי את היד ואמרה לי "הולכים".
    היא דמתה עכשיו לחייל קרבי, צעדה צעדים גדולים ובקושי יכלתי לעמוד בקצב שלה. אחי השתרך מאחורינו. ככל שהתקרבנו לבית הספר, מבטים החלו להינעץ בנו, בעיקר באמי ופה ושם אוזני קלטו לחשושים "הנה המשוגעת באה".
     
    ניגשנו ישר לחדר המנהל שדלתו הייתה פתוחה. כאשר הוא ראה את שתינו, הוא החוויר כסיד.
    "מה סה?" שאלה אמי במבטא כבד ונפנפה מולו בצמיד העלוב. ופה פתחה את הפה עליו, בעברית הרצוצה, חצי משפטים בספרדית, כולל קללות עסיסיות, רקיעה בעקבים הדקים, הרבה תנועות ידיים היסטריות ומשפט מחץ סופי: "הבת שלי לא פלוטודה!!" פלוטודה זה משהו כזה כמו פראיירית, היא לא ידעה להגיד בעברית, אז השלימה בספרדית. והפינאלה הגדול שליווה את המשפט הזה - ידעתי שזה לא יגמר רק בדיבורים - היא העיפה כל מה שהיה על שולחן המנהל.
     
    לא היו בזמנים ההם אבטחה בבתי ספר כפי שזכור לי, הוא החל למלמל ש"אין תקציב" ועוד כמה גמגומים ולבסוף נכנע, שאל אותי מה אני רוצה כפרס, ללא היסוס ביקשתי צעצוע, עגלת תינוקות לילדות כדי לטייל עם הבובה שלי, ולמחרת היום קיבלתי את הפרס שלי. גם לשאר הזוכים הוחלף לפרס הרבה יותר טוב.
    ואפילו בתור ילדה בת 7, לאחר העלבון, כבר לא היה חשוב לי הפרס כמו תיקון העוול.
     
    ואם אתם שואלים את עצמכם, מה איתי היום בשחמט, אז ככה: כלום. אפילו המחשב מנצח אותי בדרגות הכי קלות הסנני
    =====================
    בפרק הבא: מעשה בכלב ולמה כמעט אשפזו את הדודה מרמלה בבית משוגעים בגללי.

     
    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/4/15 23:05:

      צדק צדק תרדוף :))

       

      ''

        25/4/15 18:44:
      גילית תושיה בלתי רגילה -ללמוד שח מט . וגם הסיוע של אימך בקבלת הפרס ההולם-העלה חיוך לא קטן על שפתיי

      ארכיון

      פרופיל

      מיסיס הייד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין