0

0 תגובות   יום שבת, 25/4/15, 20:10

כל שנה אני נתקלת בקושי להעביר לילדים את יום השואה. קשה לנפץ את התום הזה ואני לא בהכרח רוצה. אני זוכרת שהתלבטנו ואפילו רבנו בין המורות אם לתאר לילדים זוועות של יום השואה וכמה עמוק להיכנס, האם להסתפק בילד שמרים ידיים ודמותו הסמלית או באנה פרנק וסיפור המחבוא או לאפשר להם גם לצפות בקטע מסרט ואף להסביר יותר על הרעב והפחד. היו מורות שאמרו שבשום אופן, שבכלל לא צריך לספר אנושיות אלא להסתפק בעובדות כמה נרצחו ואיזו שואה נוראה עברה על העם היהודי והיו מורות שממש התעקשו להגיש את הסיפור האישי מתוך מחשבה שמספרים לא מחברים את הילדים להיסטוריה. אין לי דעה לכאן או לכאן אבל אני תמיד מוצאת את עצמי קצת כועסת שהילדים לא מספיק נרגשים או עצובים או מבינים את המשמעות של היום הזה. אפילו ביום הזיכרון, אחרי שהם בעצמם עברו בקיץ האחרון מלחמה וקושי רב והבינו שאיבדנו חיילים וכמה נורא ואיום הכאוס הזה הרגיש אני מתקשה להסביר את הכאב ואת השכול ומצד שני תוהה לעצמי אם בכלל לנסות או לתת להתבגרות לעשות את שלה. מי אמר שאנחנו המורים צריכים לבגר את התלמידים בכוח?

דרג את התוכן: