כאדם המאמין כי הצלחה אמיתית מהולה בתרומה למען הקהילה, אני נוהג להרצות מדי פעם בפני עמותות וגופים שונים אשר תומכים ועושים ככל שביכולתם למען נזקקים שלא שפר עליהם מזלם.

לפני מס' שבועות קיבלתי שיחת טלפון ממתנדבת שעושה לא מעט למען קהילת העיוורים באילת. היא הביעה נכונות להיפגש, שאלה האם אהיה מוכן לנדב שעתיים מזמני, וסיפרה שהגיעה אליי דרך אחות מבית החולים יוספטל בעיר ואשר נכחה באחת מהרצאותיי. שניות ספורות לאחר ניתוק השיחה חשבתי לעצמי איך אעביר הרצאה לקהל שכזה, שהרי חלק ניכר מההרצאה מלווה במצגות אור-קוליות שתוכנן אינו מדובב ע"י קריין. סימני השאלה הללו נותרו באוויר עד אשר שיתפתי את אותה מתנדבת באותה הדילמה.

ההרצאה התקיימה מס' שבועות לאחר אותה שיחה טלפונית וימים ספורים לפני ראש השנה התשס"ח. זו היתה הפעם הראשונה בה הגעתי להרצאה ללא מקרן, ללא מערכת סאונד, ללא מחשב נישא וללא האבזרים הטריוויאליים עמם אני מגיע להרצאותיי. כבר עם היכנסי לחדר יכולתי לחוש בתחושה לא מוכרת, תחושה זרה שתחשוף אותי דקות ספורות מאוחר יותר אל עולמם של אנשים מדהימים שאיבדו את מאור עיניהם באמצע החיים, לאחר שהספיקו לראות את פלאי הבריאה, לאחר שספגו את הכחול של הים, את צבעיה המרהיבים של השקיעה, את צבעם התכול של השמיים ואת שאר הנופים שברא האל בכל פעם בה קיבל השראה והחל לצייר במכחול את יצירת המופת האישית שלו.

מהר מאוד הפכתי ממרצה לנוכח בהרצאה שבה המרצים הם אנשים מיוחדים להפליא שלא איבדו את שמחת החיים, שלא חדלו ולו אף לרגע מלראות את העולם בעיני רוחם. בעודי נפעם מגישתם הבריאה לחיים בכלל ומרמת מודעותם בפרט, יצא לי לחשוב על חיי, על האדם שהפכתי להיות עם השנים. יצא לי לחשוב על אותה תקופה ארוכה בה הייתי קורבן, כואב, עצוב ומיוסר על החלטתו של האל לגזול ממני את היכולת לרוץ ולקפוץ. אני, שמעולם לא רצתי ואפשרתי לרוח ללטף את פניי, שמעולם לא קפצתי ככל ילד על סימני הגיר במשחקי הקלאס שכבר נמוגו מהעולם, שמעולם לא השתתפתי במשחקי התופסת – פתאום מתחיל להבין עד כמה מתגמדת המגבלה שלי אל מול אותם אנשים שנהנו בעבר ממראות עולם וכעת הם חוזים באותם מחזות - רק בעיניי רוחם.

בנסיעה חזרה לביתי נזכרתי בטיולי בדרא"פ, שם יצא לי לפגוש בחור עיוור כבן 32, שראה חצי עולם בעיני רוחו. חוש השמיעה המפותח שלו אפשר לדמיונו להציף לתודעתו את מראה הים כמו גם את צבעו של הקצף הלבן שיצר גל שנשבר על החוף. הוא יכול היה לראות את ההרים, את העצים, את הקופים, את המפלים, את חיות הספארי ושאר פלאי הבריאה והכל בעיני הרוח ובעזרת שאר החושים שחודדו לאחר שאיבד את מאור עיניו.

החיים הם כביש ארוך הרצוף במכלול מרכיבים כגון : התנסות, הקשבה, הפנמה, למידה והבנה. עם הגיעי לביתי הרגשתי שמשהו חסר לי. לקח לי מס' דקות להבין שהיו אלה המשובים שאני רגיל לחלק עם סיום כל הרצאה, משובים מהם אני למד כיצד להשתפר, לפתח רעיונות יצירתיים ולהסיק מסקנות אשר יהפכו אותי למרצה טוב יותר ביום המחר. בצאתי מהמקלחת הבחנתי בהודעה שנשלחה אל תאו הקולי של המכשיר הסלולרי שלי. בחורה מיוחדת במינה מולה הרצאתי ממש לפני שעה, הקדישה לי את אחד המשובים הקוליים היותר מרגשים שקיבלתי : "נגעת בי בצורה עדינה ומיוחדת, ריגשת כפי שמזמן לא התרגשתי, תודה על סיפור חיים מרתק ועל זווית ראיה חדשה".

בלכתי לישון עת סיומו של אותו יום, ראיתי את עצמי בעיני רוחי רץ על מרבד דשא ירוק ורחב ידיים, חש את הרוח ההולכת וחולשת על פניי, חולף על פני שבילי עפר, מקפץ על משטחי חיטה שנערמה לקראת איסוף, מגביר את מהירותי כאצן המנסה לשבור שיא חדש, פותח את ידיי ומחבק את החיים, החיים הנפלאים אותם זכיתי לחוות בדמיוני, בזכותם של האנשים המיוחדים שהעניקו לי את אחד משיעורי החיים היותר מאלפים שידעתי.

שניות ספורות לפני שנרדמתי שמעתי שוב את ההודעה הקולית שקיבלתי. שוב התרגשות, שוב פרופורציה מאזנת, שוב המחשבה על הבחירות שאנו עושים בחיינו, ושוב התפעמות לנוכח העובדה שאת ההודעה השאירה אישה עיוורת שזכרה את מס' הסלולרי שלי על סמך זיכרון ווקאלי בלבד.

תאריך העלאת הסיפור לאתר : 23/09/07.    www.eyalsabag.com