כותרות TheMarker >
    ';

    האם חשיפת "הסלילים הגנוזים" שצונזרו ונופו מהקובץ המיתולוגי "שיח לוחמים" באמת שופכת אור חדש על מלחמת "ששת הימים"?

    0 תגובות   יום חמישי, 30/4/15, 22:17

     

       

                 "שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים"-זה שם סרטה התיעודי של מור לושי שיוקרן בימים הקרובים בפסטיבל השנתי "דוקאביב" בסינמטק התל-אביבי {הסרט יוקרן בטלוויזיה, בערוץ יס-דוקו, בחודש יוני הקרוב}.עדיין לא צפיתי בסרטה של לושי, אני מתייחסת  פה רק לפרסומים שקדמו להקרנתו. והם יוצרים רושם מוטעה אשר לפיו הגניזה והצנזורה הבטחונית שנעשתה ברבות מהשיחות שהוקלטו נועדו לשרת את הדימוי של יפי הנפש הקיבוצניקים ה"יורים ובוכים". אגב, כך כבר טען העיתונאי היסטוריון תום שגב בספרו "1967-והארץ שינתה את פניה" שהופיע בשנת 2005.  

             הצנזורה, לפי הפרסומים המקדימים את הקרנת סרטה של לושי, ממש טשטשה והעלימה את הליבה של השיחות במקורן. הקטלוג של "דוקאביב"מבשר על גילויי אמת מסעירה על המזהירה במלחמות ישראל. ולפיו "החלקים השנויים במחלוקת צונזרו, וחושפים תמונה כנה ושוברת לב של המלחמה ששינתה את ישראל". 

    הצנזורה הבטחונית בעיקרה נכפתה על עורכי "השיח"על-ידי דובר צה"ל {לפי הפרסומים לא ברור האם לושי מבהירה זאת בסרטה. פרטים  על כך-בכתבה המצורפת} הצנזורה לא פגעה באופן מהותי ברוחן האותנטית של השיחות המוקלטות. כאשר מדובר בנושא מוכר לי מקרוב, אני מגלה שוב ושוב איך הדיווחים בתקשורת רצופים אי-דיוקים גסים. הדיווחים המוקדמים על הסרט משולים לכתיבת נוח בשבע שגיאות. רשימה חלקית של טעויות:בקטלוג של "דוקאביב" וגם בעיתונות נאמר שהשיחות הוקלטו שבוע אחרי המלחמה. קביעה שכזאת אינה עומדת במבחן ההיגיון הפשוט. הלוא רוב הלוחמים לא חזרו הביתה מייד עם שוך הקרבות. {עבודת ההקלטות החלה כחודשיים אחרי המלחמה}. בדיווח שהופיע במוסף "גלריה" של "הארץ" נשמטה העובדה הבסיסית שכל השותפים לספר היו אנשי קיבוצים. ובדיווח ב"כלכליסט" על הקרנת הסרט בפסטיבל ברלין, דובר על ראיונות שערך...עמוס עוז. שמו של עוז הדגול אכן ראוי להבלטה, אבל ברשימת האנשים ש"יזמו והוציאו" המופיעה בפתח הספר, כלולים 15 שמות.

    הנושא מוכר לי מקרוב כי "הייתי שם", בחבורת המראיינים, והנחיתי ארבע שיחות. שתיים מהן,בקיבוצים גת ומשמר-השרון, נכללות בקובץ בשלמותן. שתיים נוספות נשארו על המדף, בין "הסלילים הגנוזים". כי לא היה בהן ייחוד מובהק ולא ניואנסים חדשים בהשוואה לשיחות אחרות. לא בגלל צנזורה ביטחונית הן נשארו בחוץ.

      רוב "הסלילים הגנוזים" נופו מהקובץ בשל שיקולי עריכה טריוויאליים למדי:קוצר היריעה, מיגבלות מקום, הימנעות מחזרות אינסופיות. שיחות שהיו לשיחות נפש עם תיאורי תחושות ותהייות הועדפו על-פני שיחות שמשתתפיהן התקשו להיפתח, לחרוג מכרוניקה של "מה עשיתי" ולחשוף תיאורי "מה הרגשתי" ומה עבר עלי".

    ההיסטוריון ד"ר אלון גן מצטט התבטאויות שצונזרו בעבודת הדוקטורט שלו שנושאה: "תרבות השיחים בתנועה הקיבוצית בנסיון לגבש זהות מיוחדת לדור השני" שלוש נקודות המופיעות בגוף הטקסט "מכסות" לדבריו, במקרים רבים, על פשעי מלחמה. וכך,למשל, "יש גילויים קשים מאוד" אמר לוחם על המפגש עם אוכלוסיה אזרחית במשולש. ואילו בתמליל המקורי שצונזר נאמר: "יש גילויים נורא שליליים. כשאתה רואה שחיילים יורים על אזרחים חסרי מגן ממש, כמו אנשים זקנים". משפט קצר אחר- "היתה מין התפרקות כזאת"- מכסה על אמירה הרבה יותר בוטה במקורה: "היתה התפרקות לא נורמלית שגבלה ממש באכזריות. אני יודע על מ"כ אחד שאיזה זקן בן ארבעים הרים עליו את היד, אז הוא תקע לו צרור בבטן...רימונים בכל הבתים...סתם לשרוף בתים".

    ד"ר אלון גן הגיע גם אלי במהלך עבודתו על הדוקטורט. זה היה בסתיו שנת 2001.אני זוכרת במיוחד את שאלתו האם לא זועזעתי מהתבטאויות מסויימות של מרואיינים {הם לא תיארו בפרוטרוט פשעי מלחמה). לא, לא זכרתי שום זעזוע. ולא רק בגלל עשרות השנים שחלפו. גן התכוון, כנראה, בין השאר, להתבטאות של לוחם שנחשפה בדיווח על גילויים שנחשפים בעבודת הדוקטורט, וכברהוקעה על-ידי עיתונאי ידוע. דיברנו על שיבוש ועיוות הפרופורציות שמחוללת מלחמה ועל תחושות של זילות החיים. הלוחם תיאר הרגשות בעת מפגש עם גופות חיילים מצריים בסיני. אלה היו דבריו שנגנזו {ונרמזו בשלוש נקודות}: "אני חושב שהקטע הזה שבו המחיר התחיל להיראות זול היה הקטע שבו הפסקנו לקרוא "תראו, פה שוכבים שני הרוגים, והתחלנו לומר: "תסתכלו, פה שוכבות שתי נ ב ל ו ת".

    אני,כאמור, לא הופתעתי ולא זועזעתי מהשימוש במילה "נבלות". הוא נראה לי סביר לגמרי בקונטקסט של מלחמה. כצעירה בת עשרים ומשהו אז שלא היתה תחת אש, לא חשבתי בכלל שיש לי זכות לשפוט לוחמים.

    סרטה של לושי כבר הוקרן בפסטיבל הדוקו  היוקרתי בברלין ובפסטיבל סאנדנס בארה"ב. אני חוששת שסרט מעין זה משחק לידיו של השמאל המערבי הרדיקלי, הקופץ על הסרט כמוצא שלל רב. אותו שמאל פרו-פלסטיני מובהק המנהל מסע דה-לגיטימציה של ישראל והתייחסותו לסכסוך הישראלי-ערבי חד-צדדית לחלוטין. כבר נאמר על השמאל הזה ועל דומיו –שותפיו בשמאל הישראלי הקיצוני, שהם לוקים "בהומניזם סקטוריאלי, של צד אחד בלבד".

    האם הסלילים הגנוזים אכן חושפים אור חדש, מפתיע ומזעזע ,על מלחמת ששת-הימים? כאמור, עדיין לא צפיתי בסרט. אבל אני מניחה מראש שההתייחסות אל אותם סלילים לוקה בהיעדר מידתיות, בהתייחסות אל המיקרו ולא אל המקרו-התמונה בכללותה.הגילויים הנפשעים שהוזכרו פה אכן מזעזעים. אבל יקום ההיסטוריון שיודע על מלחמה כלשהי בהיסטוריה שהיתה חפה מפשעי מלחמה...

    מלחמת ששת-הימים היתה רע הכרחי, לא מלחמת ברירה. מוקי צור היטיב להגדיר, ברשימה הפותחת את "שיח לוחמים", את האמביוולנטיות שחושפים רב הדוברים בשיח, אותם ה"יורים ובוכים"  שהואשמו בהתחסדות וצדקנות: "...תמונה זו {תמונת השואה-ש.ט} גורמת לנו להילחם ולבייש במלחמתנו. המימרא: "סליחה,ניצחנו", איננה אירוניה- היא אמת. כמובן, ניתן לאמור-התחסדות בהיסוסים ותו לא, התנאות במוסר, אולי אפילו התנהגות פרדוקסלית. אך מי אומר כי תופעה כמלחמה יכולה שלא להפוך פרדוקס?"

     

    עותקי "שיח לוחמים" כבר אזלו מזמן מכל חנויות הספרים. עכשיו עובדים על הוצאת מהדורה מחודשת שתכלול תוספת עדכנית:רזומה תמציתי של כל השותפים לקובץ:היוזמים-מראיינים-עורכים וכן כ-140 המשתתפים בשיחות.

     

    להלן כתבת שער שפרסמתי במוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות בתחילת יוני 1982, במלאות 15 שנים ל"ששת הימים". העיתוי של פרסום כתבה נטען בסמליות עגומה. יומיים לאחר הפרסום, ב-6 ביוני, פרצה מלחמת לבנון הראשונה. 15 שנים ויום אחרי תחילת "ששת הימים".

     

    שיח לוחמים-15 שנים אחרי

         מאת שלומית טנא. הכתבה פורסמה במוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות ביוני 1982

     

    חצי שנה בידוק אחרי מלחמת "ששת הימים" הופיע הקובץ "שיח לוחמים".כעבור שנים בא מישהו שמתעב יפי נפש והדביק לבני הקיבוצים שדיברו  בשיחות המוקלטות הנכללות בספר, את ההגדרה "יורים ובוכים...יורים ובוכים". הגדרה מרושעת, ובכל זאת יש בה אמת.

    כאשר הופיע הקובץ, בעיצומה של עונת אלבומי הנצחון ותהילה הגנרלים, עלה ממנו בפעם הראשונה כמעט קול המנצחים העצובים. אהרון, צנחן צעיר מקיבוץ יפעת, הוא שהשמיע את המשפטים המרוסקים אשר הולידו, כנראה, את המושג "יורים ובוכים".  "לא היה לי מוסר כליות כשיריתי, אבל שמחתי שהוא התחמק" אמר הקיבוצניק שהיה עם הלוחמים בסימטאות העיר העתיקה של ירושלים, ולא שיער שמשפטיו עוד יהיו לקלאסיקה. "ישבנו באיזו אבטחה, סיפר, כשהחבר"ה התקדמו בתוך העיר...היו שם כמה מקלעים כבדים...כל הזמן הם ירו עלינו ואנחנו ירינו עליהם.וכל כוח האש שהיה אצלנו היה מופנה לעבר החייל הזה...בסוף הוא ברח. אז קשה להגיד שהיה לי איזה מוסר כליות בגלל החינוך שקיבלתי בקיבוץ, אבל שמחתי שהוא התחמק"..

    לאחר שהדברים הופיעו בספר, גינה אריק שרון את המבוכה העולה מהם, את הבלבול והחרדה. "מי שאומר יריתי ופספסתי והרגשתי הרגשת רווחה, הוא בוגד" אמר שרון בסימפוזיון באוניברסיטת תל-אביב, אחד מאותם "ערבי שיח לוחמים" שפשטו בארץ כמו אש בשדה קוצים לאחר שהספר יצא לאור, חולל סערות, הופץ ונחטף בעשרות אלפי עותקים.

    אבל ב"שיח" נשמעו גם קולות אחרים, בודדים וחריגים. בשיחה שהוקלטה במשמר-העמק אמר שמואל,טייס: "המלחמה שינתה אצלי בקיצוניות את היחס לערבים. קודם התייחסתי אליהם כאל גוף זר. היום אני שונא ערבים. שונא ערבים בצורה די פשוטה. התגובה הראשונה שלי אחרי המלחמה הזאת היתה קנאה בצנחנים ובלוחמים הרגליים, שזכו להרוג אנשים במו ידיהם. בימים האחרונים של המלחמה רציתי רק הרוג. במלחמה נהרגו שניים-שלושה מהחברים הכי טובים שלי. הרגשתי ממש שנאה למלחמה וזה עוד נמשך כשבוע לאחר המלחמה. היום אני שוקק קרבות, בואו נגיד את זה בצורה גלויה".

    אולם רוב הדפים בקובץ הבליטו את מבוכתם של ישראלים יפים שמלאכת ההרג נכפתה עליהם. למה להרוג וליהרג הם שאלו, ומה עושה לנו המלחמה? איך לשמור על "טוהר הנשק" ולהישמר מהשנאה? תיארו שיירות של פליטים שהזכירו להם את השואה וחזרו ודיברו על "ההרגשה המטונפת של כובש".

    "זה תפקיד מחורבן, באמת תפקיד לא נעים" אמר דן ספיר מגת, שנפל כעבור שש שנים במלחמת יום-הכיפורים. "ביקשתי את מפקד החטיבה. הוא סיפר, תנו לנו לכבוש כל מוצב שהוא, רק לא להיות פקידי משטרה...אני חבר קיבוץ...זה לא בשבילנו...אף פעם לא חונכנו לזה".

    בני הקיבוץ גם לא הוכשרו לקלוט את עובדת המוות בגיל צעיר. נפילתו של חבר מ"אותו הכפר" ועקירתו של אחד מהחבורה שגדלה בחינוך מוגן וחסוי, כמו ערערה את תחושת הצדק, השוויון ושותפות הגורל שליוותה את ילדי הקיבוצים. רבים מהדוברים ב"שיח לוחמים" בחרו בסיפור העקידה כסמל להליכה לקראת המוות במלחמה הזאת. המשילו את עצמם ליצחק הנעקד על מזבח האמונה של אביו, הולך להיות קורבן במלחמה שלא הוא בחר בה. והיה מי שדימה את ילדי הקיבוצים לילדי גן-העדן שהמלחמה עקרה מגן-העדן של הילדות.

    על כך אומר היום מוקי צור מעין-גב, מיוזמי השיח ועורכיו: "הפינוק המסויים המופיע בקובץ הוא כעין השלכה של המסירות העצומה שגילה דור ההורים. האבות ניסו להציג אותנו כ"צברינו הנחמדים והעוקצניים שלא יוסיפו לסבול כאן,בארץ, מהמצוקות שהם עברו בגופם. הם לא הכינו אותנו לסבל מתמשך".

    רבים מהאבות הגיבו על הקובץ בהתפעלות פטרונית. הפתעתם נבעה מ"התגלית": הנה לבנינו יש נפש! נפש תוהה ורגישה בגוף הלוחמים הקשוחים". הורים ומחנכים היו נפעמים מגילוי העובדה ש"בנינו הצברים העזו להשתפך ככה ולדבר על לבטים ורגשות, לא רק על מהלכי קרבות".

           "לא את המזמור הזה אנו מבקשים לשיר", כתב הסופר עמוס עוז מקיבוץ חולדה, בחוזר שהופץ בקיבוצים כחודשים אחרי המלחמה ונועד להכין חבורות של לוחמים להקלטת "פרקי התבוננות,שיחה והקשבה". "אילו נפל אדם מן המאדים לישראל של עכשיו, כדברי עוז הסרקסטי, והיה מנסה לראותה מבעד לעיתוני הערב ולדברי נואמיה ופרשניה, היה טועה לחשוב כי מאושרים אנו כאשר לא היינו מעולם, כביכול עשרים שנה חיכינו בקוצר רוח למלחמה וסוף-סוף ניתן לנו כל מבוקשנו וכל משאלותינו הכמוסות באו על  סיפוקן.אבל לא את המזמור הזה אנו מבקשים לשיר".

    היוזם הראשון היה דב צמיר מברור-חיל, אז מזכיר הפנים של תנועת איחוד הקיבוצים. שבועות אחדים לאחר המלחמה זימן אליו את אברהם שפירא {פצ"י}, אז עורך "שדמות", רבעון הגותי של צעירי הקיבוצים, ועובד בקיבוצו, יזרעאל, במטע האגסים {כיום הוא מרצה בסמינר "אורנים", בחוג למחשבת ישראל), ואת עמוס עוז, מורה לספרות מחולדה שהתפרסם כבר אז בעקבות שני ספריו הראשונים. אל השניים הצטרף עמרם הישראלי מגבעת-חיים איחוד, שריכז אז את מחלקת הנוער של האיחוד (כיום הוא מרכז את הקורס ל"הפעלה חברתית" במדרשת רופין}. השלושה צירפו אליהם את מוקי צור, אז סטודנט ומורה בבית-ירח וכיום מטפלת של גילאי תשע-עשר ומלמד בסמינר אפעל, בחוג למחשבת ישראל.

    חברי המערכת חששו בהתחלה מחספוסם של בני הקיבוצים. הם לא היו בטוחים שהלם המלחמה אכן ייפתח לבבות ופיות. "שגיאה היא לתת להם לדבר", כתב ליוזמים מחנך וותיק, שופע פטרונות אופיינית. "לא ניטיב לעשות אם ניגע בפצע שהולך ונסגר. עלינו לשמוע אותם רק בשיחות רעים פנימיות. את המטען המעיק ממילא לא יוכלו לפרוק".

    את שיחת הגישוש הראשונה, בגבע, הנחה עמוס עוז. להפתעתו התרשם שהמחסומים נפרצים. השיחה היתה כמו לבה מתפרצת. ואז נמצאה הנוסחה שעליה יתבסס הקובץ: שיחים קבוצתיים מוקלטים. פצ"י אסף אנשים נוספים שיקליטו שיחות בקיבוצים. וביניהם דוד אלון ממשמר-הנגב שבנו נפל במלחמה, יריב בן-אהרון מגבעת-חיים מאוחד {בנו של יצחק בן-אהרון. גם יריב מלמד כיום בחוג למחשבת ישראל). מנחם שלח ממשר-העמק שהיה ילד ניצול שואה. כיום הוא דוקטור להיסטוריה, מורה ומזכיר קיבוץ. גיורא מוסנזון מנען, וגם אני.

          רוב האנשים בחבורה היו אז בני שלושים פלוס-מינוס. הם שוטטו בקיבוצים והיו יושבים עם החבר"ה בחדרי השיכונים, מקליטים קבוצות של שניים,ארבעה, עד עשרה אנשים. השיחות הזכירו מעין תרפיה קבוצתית. בשפה גולמנית ומחוספסת ובמשפטים מרוסקים ניסו לוחמים לבטא את הלם הקרב. לפעמים נשמעו הדברים כמו זרם תודעה מתפרץ, והועברו לספר כמות שהם. העורכים השאירו במתכוון את הגמגומים, את החזרות, את שברי הפסוקים ושלוש הנקודות.

    "שיח לוחמים" הוקלט "על חם", כחודשיים-שלושה לאחר המלחמה, לפני שהמפלגות היתוו תוכניות-אב בנוגע לשטחים. הבחורים דיברו על הרגשת קרע ומבוכה עוד לפני שתרגמו את תחושותיהם למושגים פוליטיים ולעמדות. עמוס עוז, נדמה לי, היה הראשון, שביטא ברשימה ב"דבר" ואחר-כך ב"שיח לוחמים" את ההסתייגות העזה מאחזקת שטחים כבושים שבהם חיים אנשים. ברשימתו "עיר זרה" תיאר את פגישתו המחודשת עם ירושלים המזרחית, עיר כיסופיו, והנה היא עיר נושבת והאנשים החיים בה זרים. והוא היה "נידון ללכת ברחובותיה חמוש בתת-מקלע, כאחת מדמויות ביעותי ילדותי, להיות איש זר בעיר זרה מאוד".

               ספר לדורות

    תגובתו של וולטר בראון, מי שהיה אז, הצנזור הצבאי הראשי, בישרה לראשונה את הסערה שהספר עתיד לחולל. הוא הסתייג מהספר, הביע חשש ל"פגיעה במוראל". אנשי המערכת אצו-רצו לבקש גיבוי אצל מרדכי (מורל"ה} בראון, אז קצין חינוך ראשי בצה"ל, כיום פעיל ב"שלום עכשיו". מורל"ה אכן העניק להם גיבוי עקבי ובתיווכו נמצא פתרון של פשרה: העורכים הבטיחו להדפיס בשער הספר "פנימי, לא למכירה" {נוסח זה נדפס במהדורה הראשונה}, ריככו ועידנו התבטאויות, שמו שלוש נקודות במקום משפטים המתארים פשעי מלחמה, שינו נוסחים אחדים, והפכו סיפורים על התעללויות אנשינו בחייל אויב למקרים היפותטיים שהוצגו כשאלה: מה היית עושה במקרה כזה?

    הפיכת מעשים שהיו ל"אילו" הגבירה את הרושם הצדקני והחסוד שעשה הספר על רבים מקוראיו. על אלה שפיקפקו באמינותו וחשדו בלוחמים הדוברים בו שהתייסרותם אינה אלא רציונליזציה שאחר מעשה.

    המהדורה הראשונה של "שיח לוחמים", קובץ בכריכה דקה, הופצה ונחטפה בקיבוצים ב-12 אלף עותקים. אחר-כך יצאו בזו אחר זו עוד ארבע מהדורות בעברית בהפצה מסחרית, 95 אלף עותקים.  פובליציסטים כינו את "שיח לוחמים" המכונן "ספר לדורות". הוא תורגם לשש  שפות זרות.לאנגלית {בשם "היום השביעי"}, לצרפתית,לגרמנית, לשוודית, לאידיש ולספרדית. אנשי המערכת רצו מאוד בתרגום לערבית. הם קיוו שבכוחו ליצור איזשהי הבנה בינינו לשכנינו. המזרחן פרופסור שמעון שמיר, שאיתו התייעצו, העמידם על טעותם. הקורא הערבי, טען שמיר, לא יבין את רוח הספר. הוא עלול למצוא בו יפיפות נפש של רוצחים. ואז אנו צפויים לתגובה מעין זאת: "יפה, הישראלי מספר כמה קשה היה לו לירות. אבל את אחי הוא הרג".מוטב להיזהר, אמר שמיר,מקריאה והבנה סלקטיבית ומשימוש שייעשו תועמלנים בסיפורים תוך תלישת דברים מהקשרם. מה שהקורא הישראלי מבין כהתלבטות ייתפרש מעבר לגבול כקביעת עובדה. הלוא רוב ההתחבטויות המתוארות בספר נגמרות במעשים חותכים.

    הספר, שחובר בקול דממה דקה, חולל סביבו במהירות פסטיבל.עורכים, מראיינים ודוברים ב"שיח" נהייו כוכבים מבוקשים במועדוני "צוותא" עירוניים וקיבוציים וב"ערבי שיח לוחמים". בין האנשים שערכו סיבובי הופעות במשך ימים רבים היו אחדים שדיברו על במות על הרצון "להתקפל בפינתך כאיזוב", "להיטהר בשתיקה ימים רבים".בתי-ספר הכניסו קטעים מהקובץ לתוכנית הלימודים. הבמאית נולה צ"לטון עשתה ממנו מחזה קריאה תיעודי שהוקרן בטלוויזיה, במלאות שנתיים למלחמה. כעבור זמן קצר החלה ההסתערות של "עולם הבידור". עורכי "שיח לוחמים" שהתבקשו לאשר הפקות בתיאטרון ובקולנוע, מיסו בכל כוחם למנוע שימושים ממוסחרים במקור. "תשכחו מהספר הזה. הוא כבר לא שלכם" אמר להם מפיק ציניקן מאולפני הרצליה. מישהו מהמשוחחים הציע לחבריו לעצור ולא להיסחף עם כדור השלג של ההצלחה.הוא ניבא ששיחות הנפש המוקלטות עוד יתגלגלו להיות מחזמר בתאטרון של גיורא גודיק המנוח.לימים נוכח מוקי צור שרעיון המחזר איננו כה דמיוני, לא במושגים של ניו-יורק.

    בתחילת שנות השבעים עשה מוקי בשליחות תנועתית בארה"ב. הוא הזדמן להצגה שהועלתה במנהטן על-פי "שיח לוחמים". שחקן פיזם שם כמעט בהנאה שורות כאובות שכתב צור. כתום הצגה מוקי ניגש אל הבמאי, הזדהה כמחבר הטקסט, והודיע  לו: "זה לא זה".הבמאי, הוא מספר, בקושי הציץ לעברו. "אולי אתה כתבת אז זה, פלט, אבל ברגע שהספר הודפס הוא יצא מרשותך".

                      סלון קיבוציזם

    השם "שיח לוחמים" הודבק לקובץ השיחות בשלב מאוחר,יחסית. במהלך  עבודת ההקלטות דובר במערכת על "חוברת". אחר-כך עמוס עוז הציע את השם הפומפוזי "עד גבול הדומיה". הצעתו כמעט התקבלה. השם האלמנטרי והפשוט בתכלית שהציע לבסוף המשורר אבא קובנר מעין-החורש שחבר אף הוא אל העורכים, נראה היום מובן מאליו. כאילו אי אפשר היה להעלות על הדעת שם אחר תחתיו.

    השם "שיח" הפך מאז למושג, וכנהוג במקומותינו-נשחק עד דק. הפטנט של שיחות מוקלטות נהייה מייד לאופנה. בתנועה הקיבוצית פשט יער של שיחים ובני שיחים מוקלטים. באותה תקופה הטייפים עבדו כמעט בכל שיחה ודיון. כעבור זמן ניחתו על המשוחחים מיתקפות מבית. בשיחות של חבר"ה על הדשא, בקיבוצים, הודבקו להם כינויים כמו "הנפשיים", "האסטרונאוטים שמרחפים במסיבה של עננים", אלה שלקחו על עצמם לחשוב עלינו ובשמנו. דובר גם על "סלון קיבוציזם", על יסורי אין-כוכב נעימים למדי וחסרי תכלית. יותר מדי התגנדרות, כך נטען, יש בהתלבטויאדה הזאת, יותר מדי רחמים עצמיים שמתמכרים אליהם בתענוג עצום.

    מוקי צור אומר שאופנת השיחים ביטאה חיפושי דרך אמיתיים הבוסר שבשיחים, הוא אומר, עורר התנגדות מצד אנשים שחששו משבירת הנוסח המסורתי של מאמרים ו"נאומים תנועתיים." אבל רוב הצעירים שדיברו בשיחים לא היא מסוגלים להתבטא במתכונות של "מאמריסטיקה". השיחות האותנטיות, עם הבוסר והגמגום, אפשרו להם לשבור את שתיקתם.

     

                                      הכתובת על הקיר

    אבל "שיח לוחמים" גרם גם למוקי אי נוחות גדולה. הוא נזכר בשעות הראשונות של מלחמת יום-הכיפורים.חודשים אחדים לפני המלחמה מוקי הנחה בטלוויזיה סידרת תוכניות של "שיח עם צעירים". באותה תקופה כל הארץ הכירה את פרצופו, בזכות הטלוויזיה. וכך גם זיהה אותו קצין ששבא לעין-גב עם פרוץ המלחמה, לגייס אנשי מילואים. "הנה הולך הכרך הבא של "שיח לוחמים" אמר הקצין כאשר ראה את צור על המדרכה.

    הוא ואחדים מעמיתיו אמרו אחרי המלחמה האחרונה שהם אינם יכולים יותר לפתוח את הספר, למרות שאסון יום-כיפור היה כמו התממשות של נבואה שבצבצה מבין דפי השיח, מדברי הלוחמים על החרדה מפני השחץ ושיגעון הגדלות. ממרחק השנים "שיח לוחמים" נראה כמו כתובת שנרשמה על הקיר ועם ישראל לא קרא אותה.

    רוב הישראלים לא קראו את הכתוב על הקיר. והיו מי שטענו  כי צעירי הקיבוצים התקפלו ונסוגו, ואל החלל השהם הותירו חדרו נערי "גוש אמונים" . עורכי "שיח לוחמים" כבר יכלו להבחין בניצניו של "גוש אמונים". אחד השיחים, שלא נכלל בקובץ, התקיים בישיבת הרב-קוק בירושלים. אותה ישיבה שנהייתה לימים נושאת הדגל של ההקצנה הדתית. בחורי הישיבה דיברו על הנסים והנפלאות שחוללה המלחמה ועל תחושה של פעמי משיח.

        איסר מתח ביקור   ת על מועקתם של אנשי "שיח לוחמים". המועקה, לדעתו, נבעה גם מכך ש"לא הוכשרנו להיות גבוהים קצת, כל העסק כאן הלך בקטנות". עמרם הישראלי העיר שהוא וחבריו בקיבוצים לא רצו במלחמה, לא חשו שנאה לאויב וחשו מבוכה למראה תבוסתו המחפירה. עמרם הזכיר צנחנים שלחמו בגבעת-התחמושת, ובתום הקרב המר הציבו שם מצבה כמחווה לעוז רוחם של לוחמי הלגיון הירדני. "זה סימן לא בריא, הגיב על כך נפתלי מישיבת הרב-קוק. זה לא כל-כך בריא ונורמלי שאנחנו מתרגלים לראות שני צדדים. צריך שהאמת שלנו תהייה האמת הבלעדית. ברגע שאנחנו מתחילים לראות גם את הצד השני של המטבע, אז נוצרים התסביכים". נפתלי אמר שהמלחמה הבאה חייבת להיות המלחמה האחרונה  "ומלחמה אחרונה פירושה השמדת קהיר, דמשק...זו האפשרות היחידה שלנו להתקיים בעולם".

    "במלחמה כל הפרטים מוכרחים להידחק החוצה...במלחמה היתה הרגשה של דברים גדולים" אמר יוחנן פריד, מי שהיה לימים מראשי גוש-אמונים. בגלל סיבות טכניות, כך תירץ פצ"י, הדברים נשארו מחוץ לספר. אבל מוקי אומר היום שהרעיונות אשר הובעו באותה שיחה היו מדהימים ומבהילים מכדי לצרפם לקובץ. היה פער גדול מדי בין אנשי "שיח לוחמים" לבין בחורי הישיבה שהצמיחה את המנהיגות של "גוש אמונים".

     

    אנשים הרואים היום את "שיח לוחמים" כהבטחה שבוזבזה והוחמצה, מאשימים את "ילדי השמנת" הקיבוצניקים שהם לא הלכו "להתלכלך" בפוליטיקה, ובמקום לפרוץ אל הנהגת המדינה ולתרגם את ספיקותיהם למעשים, נסוגו בקרב עם אויב מבחוץ {הימין,גוש אמונים} והתקפלו בגלל יריב מבית {ההנהגות הוותיקות של המפלגות והתנועות הקיבוציות}. אחד מיוזמי "שיח לוחמים" תיאר כך מה שקרה: הם עשו מה שציפו מאיתנו שנהייה.תכלס ודוגרי ותפסיקו עם יפהפיות הנפש הזאת. אנחנו לא גילינו התכוונות ביצועית. לא הייתה כאן שגיאה. פשוט לא יכולנו.צעירי הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקיבוצים נותרו פגועים אחרי הטראומה של הפילוג בשנות החמישים והמשיכו לברוח מפוליטיקה. את מי הם יכלו להציב מול ישראל גלילי? את מי יכלו בני הקיבוץ-הארצי להציב מול מאיר יערי?"...

    אבל "שיח לוחמים", לדעת מוקי צור, לא היה החמצה. בעיניו הוא ביטא,על דרך הניגוד, תהליכים מרכזיים שרחשו כבר אז מתחת לפני השטח של החברה הישראלית. ומבחינה זאת אפשר להקבילו לילדי הפרחים בארה"ב שבישרו, למעשה, את עלייתו של ניכסון השמרני לשלטון, או למרד הסטודנטים בפריז, 1968, שלאחריו שטפה את צרפת ריאקציה גדולה. מוקי צור מאמין שאפשר להשפיע על הפוליטיקה גם בלי להיות פוליטיקאי מקצועי. לי אישית, הוא אומר, יש התחייבות רגשית לעשות הכל כדי ש"שיח לוחמים" לא יהיה החמצה. מה אני עושה? אני עוסק כל השנים בעבודה חינוכית. מוקי לא בטוח שרתיעתם מהפוליטיקה של אנשי "שיח לוחמים" היא שפינתה את השטח לגוש-אמונים. אולי אנחנו, הוא אומר, סללנו את הדרך לשל"י וגם לד"ש. ואולי "שיח לוחמים" היה ההתחלה של "שלום עכשיו".

     

    סוף

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין