מילה שלך, כמו עקיצה חדה, מגרדת את הרגש, עד זוב דם, אתה לא חס, ולא מרחם, והלב שלי מתכרכם, אמא אמרה, לשים מלח ולשפשף, אני שמה מילה, ומפשפשת היטב ברגשותיי, מחפשת את החום, שפעם חשתי אליך, מחפשת את ההבזק הקט, של הויתור על הנקמה, לא רוצה לשבור לך את הלב בחזרה, יכולה לעשות אותך קטן, אבל מוותרת על העונג. יכולה לגעת לך, במקום בו הרגש נולד, ולהכניע אותו עד דמע. לא אכפת לי עם מי, ולא אכפת לי למה. רק תיקח אותך, ותצא לי מהעדשה. עוד מילה שלך, עוברת לידי כבר לא פוגעת. ביני ובינך יש מחסום, כמו קרום בתולים, מפריד בין הפנטזיה, למציאות הכואבת. אני כבר לא מבחינה, לא בינך ובינך, ולא בין מילותיך. העקיצה שלך כבר לא מגרדת, בקרוב גם לא יהיה סימן, לא נשארות לי צלקות על הלב. לא שלך, אם בכלל.
|