הייתי זקוקה לעכל זאת.. אחרי שאכלתי. כי צריך חילוף חומרים. יש! הוא עובד! אמרתי ורצתי לשירותים, סתם בשביל לרסס את מפיץ הריח הלבדנרי. ואז דפקו בדלת, כמובן שזו הייתה חייבת להיות השכנה, אך זה היה פועל שחיפש מתורגמן לרוסית.

אמנם אני לא יודעת רוסית - אך שמחתי, כי סוף סוף מישהו ראה את הפיג'מה שלי! טוב, ראו! אותה! לחזור אחורנית למטלה הקודמת.

התביישתי.

מדוע?

כי אני צריכה לעדכן שהרגע ניקנו, טוב, לפני כמה שעות,

מספר בייסיקים קטנים עם שוקולית. נא לעדכן את הסופרמרקט הקרוב, אחרת הבייסיקים ייתלו על מתלה כביסה,

שיישלח לארץ הזיה עם עציץ שחייבים להשאיר אותו ליד החלון. קופיפה קופצת! לא, אל תתאבדי, הבליח קול בראשה.

'אבל זהו הפוסט הכי לא מעניין שלי. אני חייבת לסיים את זה!'

'אבל מה עם הקוראים הנאמנים?' שוב הקול הופיע.

'אל תדאג, נשמור על קשר.'

'אני ואת או הקוראים ואת?'

'קשה לי להיות מובנת. אני כוכבת, וזה מה שקורה לכוכבים, במהרה הם מאבדים את 15 דקות התהילה.'

'אבל,' קופיפה המשיכה לדבר לקול. 'אתה יודע שלא באמת, כי אחרת איך השורות הבאות ייכתבו?'

קופיפה החליטה לא להתאבד, נודע לבתי הדפוס של עיתון שלא קיים במציאות אלא רק בדמיונות של קופים. וגם אז הם לא אמיתיים, כי כוכב הקופים ממזמן לא קיים.

היא התאפסה על עצמה, נודע לנו. זהו, היא חוזרת לכתוב.

מדוע קניית פריט כה שכיח השפיעה עליה ככה? כי נחתה עליה התובנה שהיא סטרילית.

'מה, בסגנון OCD?' שאל שוב הקול.

'לא.' בית הדפוס ענה. גם בתי דפוס שומעים קולות. 'היא רק מסודרת, ולכולנו יש קצת אוסידי ברמה זו או אחרת.'

'תודה על הטיפול בה.' הודה הקול לבית הדפוס.

נכנסתי לחנות מעצבות כי סתם משהו נצנץ לי, ולא יכולתי לעצור את הדחף הבלתי-ניתן-לשליטה.

תוך מס' שניות מצאתי את עצמי מודדת ונכנעת לתחנוניה הנונשלנטיים של המוכרת לגרום לי למדוד בגד.

ואני? אף פעם לא מודדת, אזי מדדתי כל מה שהיא הכניסה לתא המדידה. עם התעקשות ניכרת שלי למדוד רק מכנסיים, ללא חולצות (הייתה אחת עליי, זו שבאתי עמה כמובן), כי בכל זאת יש וטו מדידה. לאחר מכן לא ידעתי מה הנוהל - להביא הכל אליה, סלאש נשארו 2 קולבים,

ללא בגד עליהם, בתא, ונורא רציתי לעזור לה לסדר,

"כי אם מבלגנים - חייבים לסדר ולהחזיר הכל למקום." משפט שצוטט ממקור לא ידוע או מהחינוך שלי לנקיון.

'עשיתי את הכי טוב שיכולתי' סיננה קופיפה לקול המעצבן. אבל אחר כך שכחתי להמשיך לסדר, וביצעתי אלימינציית קנייה, לפי טווח מחירים ורצונה של המוכרת, כי 'אני בונה לי אישיות'.

'אישיות כפייתית', הקול הדהד לעצמו. ולפתע, נזכרתי בבגד בארון בגדים שלי, שכל פעם החזרתי לדיון אותו, לדון אותו במשא ומתן הקואליציוני,

כלומר, להחליט מה לעשות איתו.

כי גם עם המוכרת הבאנו לדיון בגדים, ולא משנה מה עשיתי - המוכרת החזירה לשולחן את אותה חולצה, ואמרה כמה החולצה מתאימה לי. אך פריט זה נשלל מהקניה.

'אני עוד אחזור' סיננתי לקול בראשי, מתפלאת, שהחנות הנ"ל קיימת רק 4 חודשים,

ושכרטיס המועדון שהיא הכינה לי - היה וירטואלי, כלומר ללא נוכחות עצם מרובע, בעל 4 קודקודים. התנהגות הכרטיס הלא אמיתי פגעה בי קשות, העליבה אותי! זה מה ששבר אותי! - לא צברתי נקודות!!

ובחנות אחרת במורד הקניון נקנו 3 גופיות בסיס.

רוק לבסיס 2 ותפוס טאצ'דאון - לחש מישהו בצורה מוזרה, 'הז'קט של החורף שלך מסתכל עלייך מבעד למתלה,

מזכיר לך להכניס אותו לארון הבגדים עד לחורף הבא', 'אך יש להדביק לו פתק של "יש לשלוח אותו לניקוי יבש" בכדי לתזכר אותי בכך לקראת החורף הבא!' הפציעה קופיפה וניטרלה אותו,שוקלת אם לקנות עוד בייסיק או לא. אם בכלל..ואם להצטייד בחגורות, כי זהו אביזר הכרחי. 

הפכתי את מטלת קניית הבייסיקס למטלה מעיקה שאני דוחה מפעם לפעם. זו הבעיה! לא שום חנות מעצבות!

בינתיים קניתי כלי מטבח בסיסים שחסרים לי,

קצת בזול, אני מודה!

כולל סכין קצבים שאני כמעט נחתכת ממנו כל פעם שאני קוצצת שמיר. העיקר שנקנתה בחנות הכל בזול הזו בובה שדומה לי, קופיפית ביותר ו'אכול כפי יכולתך, קנח את האף, נוזל לך מיונז של המבורגר.' אותו יצור מוזר לחש. 'למה הוא כל הזמן מפציע פה?!' קופיפה תהתה.

טוב, חתוך את המתח בסכין, כי אני רואה חזיונות של חגורות בכל מקום. הו! מצאתי חגורה שחשבתי שאיבדתי! ורק לפני חודש שמתי אותה היכן שנמצאה האבידה! מה? כן, קראו שוב.

טוב, אז באותה חנות אספתי נקודות קנייה (לא שחורות-לבנות). נאחזת בקושי רב במקלות הליכה רק כדי לעבור מחנות לחנות ולשמור על הסוד שלי - הנקודות העזובות.

חודש הבא יהיה חודש קשה נקודתית, לאחר שניצלתי אותן.

הבנתי שלא הערכתי כראוי את הדברים הרגילים, לאחר שקניתי מיקרוגל וטוסטר אובן, אפילו מ. כביסה, ובצל. כי הקודם כבר הצמיח שורשים ירוקים והוא מפרנס את עצמו באוכל שמתאים לגוון השיער שלי, ירוק.

בקיצר, קניתי מכל הבא ליד והחלטתי להישאר קצת בבית, לספוג את קרינת המיקרוגל.

בנוסף, רציתי להרגיש שקניתי בגד, דאז, בחנות המעצבים -אזי התענגתי על השקית החומה (לא מ-קקי) עשויית עיתון קשיח - ולכן  הכנסתי אותה לארון, יחד עם הבגדים הקנויים בתוכה, עד מחר!

מחר אקיים דיון מקיף לאיזו מחלקה, הם מתאימים, ואתייג בקולב או בקיפול, בצד מסוים של הארון.

האם תקום מפלגה חדשה? אויש! עד שמיינתי את שאר המפלגות של הבגדים.

מ-א' ואת ת', אכן, יש לי אישיות כפייתית.

'מה? שמעת אותי מדבר עם בית הדפוס?' שאל הקול.

'מה חשבת? שתשמיע הגה ולא נדע על כך? לכל הקולות יש קו אחיד. כולם לא אמיתיים.' לחשתי וחזרתי לארו הבגדים, ונזכרתי שהתחרטתי על קניית הגופיות. במילא טאצ'דאונים מדכאים אותי, תמיד הייתי גרועה בספורט. אהה, עכשיו הבנתי מה הבעיה! בפעם השלישית! 'יופי קופיפה, את עושה טיפול לעצמך.'

'מישהו חייב לקבל אותי. ואין פסיכולוג כזה, אז הקמתי אחד כזה לעצמי.'

ודיווחתי למתרגמת שקניתי גופייה אפורה וכחולה - שהן דומות בגוון, ואדומה-בורדו-יין.

מאוחר יותר הגיעה אליה התובנה שהגופיה האפורה הייתה נדרשת לשם הבדלה בין בגדי חוץ לבגדי פנים (כלומר, פיג'אמס).

שיט, עכשיו אני אתבלבל בכביסות! טוב, נתחלק. פעם זו ופעם אחרת.

בינתיים אלך לי לקנות חגורות.

טוב, נקנו 2 חגורות.

נמתחות.

אלסטיות..

והכי חשוב- שהן ישמרו שחריץ הישבן לא ייצא החוצה.

כל השאר כבר שחוקות, החגורות כלומר.

האם אני שחוקה? הכי לא! צעק לעברי מושיקו מתקן הבתים.

לכן! החלטתי לפעול למבצע איסוף בייסיקס.

הרגשתי כל כך רע עם עצמי על שתי החגורות, שהוספתי גופיית בייסיק לקנייה, הן עדיין עם התוויות וקשה לי לוותר עליהן.

hey, למה שבהזדמנות זו  לא אקנה חנות בגדים עבורי?

"רעיון מעולה קופיפית"

"במחשבה שנייה, עדיף לעבוד בחנות בגדים, כל פעם בחנות אחרת, עד שאקים חנות משלי, אחת. אקבץ בגדים מכל חנות והרי לכם חנות אחידה!

'קופיפה, לכן יש וינטג' או חנויות יד שנייה או לעזרה לנזקקים.'

'לנטרל, לנטרל'!!

התאכזבתי מעצמי שאכזבתי את הקוראים על פוסט מרגש, אך ברגע שהמוכרת מחנות שלישית הסכימה להחליף לי בגד קנוי. טייץ. ללא קבלה או חשבונית אלא רק דאגה להוציא את הזמזם מהבגד החלופי, הבנתי שוואו! סומכים עליי רק אני צריכה לסמוך על עצי בננות..!

be faithful to yourself..

חכו רגע עם השיעור הזה, נזכרתי שהיא הייתה באמצע ארוחה, כנראה פשוט מיהרה לאכול ללא ביזור תפקידים ממני.

טוב נו, טהטה!!