זה קרה לי באירוע חברתי. לפני מספר שבועות. עם אנשים יפים. חושבים. עם כאלה שיוצאים לשיט ביאכטה שלהם (בבעלות משותפת של שני זוגות). שראו עולם. שעמדו בהצלחה במרוץ מקצועי בזירה בה בחרו.

היה אוכל מוקפד על השולחן. נפתחו בקבוקי יין ספרדי. השיחה נסבה על יחסי עדות. על הקרעים ועל השסעים בחברה הישראלית. על ארס-פואטיקה. על זעם הדפוקים. גם על בני העדה האתיופית ומה שקרה לה בישראל.

ואז אמר האיש מימיני: "אני לפעמים מתנדב עם הצעירים שלהם. מנסה להעלות להם את הרמה. לקדם אותם. קשה להאמין כמה הפיגור התרבותי עמוק. יותר מזה. הגעתי למסקנה שהם נחותים גנטית. משהו דפוק ביכולות שלהם ואני לא מתכוון ליכולתם בריצה".

חשתי צמרמורת. אמרתי לו ולאחרים ליד השולחן: אני יושב כאן עם יהודים במדינת היהודים. אני שומע את המשפט הזה על נחיתות מלידה, על די. אן. איי דפוק -  וזה עושה לי צמרמורת. אם הם כך לדעתך – אני אתיופי.  אך מי אתה? אתה גזען".

הוא עשה תנועה של ביטול וחיקה אותי בקולו: "אז שתהיה לך צמרמורת. אבל אלה עובדות ורק אל תתחיל עם הסיפורים על איך הם תקועים רק בשמירה ורק בניקיון כי הממסד דופק אותם  או שהם נתפשים כמי שלא יכולים לעשות הרבה יותר".

הוא לא היה שוטר. הוא לא היה פקיד סוכנות. הוא היה בעל מקצוע חפשי מצליח. החבורה מסביב לא נרעשה. קלטו עימות, מיצו ומצאו דרך לדלג לנושא אחר כדי שמפלס המתח לא יעלה. אם היה משאל מסביב לשולחן אני אינני בטוח שהייתי יוצא מן הזירה וידי על העליונה.

איפה זה מתחיל? בגן הילדים. בבית הספר היסודי. מחלחל לנשמה מילדות ומותיר משקעים. האחר הוא לא אני ואני טוב יותר. מה עשתה ועושה מערכת החינוך? על פי מבחן התוצאה – לא מספיק.

תהיינה עכשיו הזדמנויות צילום בנוסח שיח פנים אל פנים עם בני העדה. גם זה בלתי מספיק.

דרושה: ועדת חקירה בראשות שופט ועל פי חוק ועדות החקירה. חשבון נפש לאומי חוקר. את פצע העומק הזה צריך לטהר לפני שתושם עליו תחבושת. ואם לא יטוהר יתפוצץ לנו בפנים. הוא כבר מתפוצץ. גם למאבחן הגנטי.