כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    יש שיאמרו 'וכפיה תמכו פלך' ויש שיאמרו ב'כפיה טרחה פרך'

    3 תגובות   יום רביעי, 6/5/15, 12:19

    יש שיאמרו "....וְ֝כַפֶּ֗יהָ תָּ֣מְכוּ פָֽלֶךְ..."  -

    ויש שיאמרו ב'כפיה טרחה פרך'

     

     

    סרטון מתוך הראיון בתכנית הטלוויזיה 'יצירה מקומית' - שיחה עם טל גורדון על התערוכה בסטודיו

     

    http://cafe.themarker.com/video/3020268/


    פעם שאלו אותי "למה את כותבת כאן"? אז עניתי.

     

    "מפני שאני רואה בזה אמצעי לתיעוד. ובאותה הזדמנות אני רואה בזה הזדמנות לשתף אחרים בענייני אמנות בכלל, ובענייני אמנותי  שלי,בפרט. אמנות, מבחינתי צריכה להיחשף, ישנן במות שונות לחשיפה, זו אחת מהם. יתרה מזאת. זו אחת שאני אוהבת במיוחד".

     

    אחר כך, עבר זמן, די ארוך שבו קצת פסקתי מלכתוב כאן. ואז שאלו אותי, למה את כבר לא כותבת כאן?

     עניתי. אשוב. אכתוב.

    ובכן, שבתי והנני כותבת.

     

    ברשימה זו אני רוצה בעצם לסכם, לתעד ולשתף בעניין התערוכה שמוצגת בחלל התצוגה בסטודיו שלי 'וכפיה תמכו פלך'. זה נושא שכבר כתבתי עליו קצת ולפעמים יותר מקצת במקומות אחרים, הזכרתי אותה מדי פעם בציר הזמן שלי בפייסבוק, פתחתי דף באתר שלי, העליתי סרטונים מסרטונים שונים. הפעם, אכתוב כאן, במרוכז, ואנסה לכלול ברשימה זו את כל מה שכבר נאמר, נחשב, ונאסף בעניין זה ועוד יותר. תיעוד אמרתי. אז תיעוד.

     

    ולאמיצים שבקוראים, עיזרו עוז, הרשימה הזאת הולכת להיות ארוכה (אולי יש שיגידו אפילו מייגעת), אבל, תיעוד זה תיעוד. כדרכי (ומי שכבר קרא קצת מרשימותיי הקודמות) אינני מקצרת. אינני מרחמת על הקורא המזדמן. אני מניחה שאם יבוא וירצה להישאר, יישאר, ואם ירצה ילך. אני את הסיפור שלי כותבת, הזמן והמקום, נכון לעכשיו, עומדים לרשותי ולרשות התערוכה שעליה אני רוצה לדבר,  וזאת בטרם אסיר אותה ואשתוק בעניין שלה, אולי לעד. אולי.

     

    אז, כן. זה יהיה ארוך, אבל ארענן זאת בתמונות, סרטונים, ראיונות ועוד – מה שנקרא גם בקפה דה מרקר, אפשר לעשות הפסקת קפה.

     

    ובכן, לפני כשנה ומחצה החלטתי להקצות מקום בסטודיו שלי, מקום מכובד, ולאצור בו תערוכות. ולאו דווקא תערוכות משל אחרים, אלא דווקא תערוכות משל עצמי. ולא, לא בבחינת תצוגת מכירה ( למרות שהכל בבחינת מכיר ושכיר), אלא תערוכת נושא שתהא מוצגת כתערוכה לכל דבר ועניין. לא ארחיב כאן את הדיבור על השיקולים שהיו לי לעשות זאת, או על הנימוקים שאני מעלה להצדיק זאת. כי לא על זה באתי לכתוב כאן. אבל המתעניינים, אלה שבכל זאת רוצים לרדת לחקרו של עניין, ולהבין מה ולמה אני עושה כך, מוזמנים להיכנס לקישור הבא לרשימתי זו -  שאלו אותי – מה פתאום החלטת לאצור תערוכות בסטודיו שלך.

     

    נניח שלא התעצלתם וקראתם את הרשימה ההיא, ואתם מבינים על מה ולמה, וגם איך.  אז אפשר להמשיך.

     

    ובכן, התערוכה הראשונה אותה בחרתי לאצור בסטודיו שלי נקראה (ועדיין נקראת, ועדיין מוצגת) 'וכפיה תמכו פלך'. יודעי דבר מבינים מיד שזהו ציטוט, חלק של פסוק, ויודעי דבר אחרים שמצויים בשפת המקורות ובפיוטים השונים, יודעים ומבינים שמשפט זה לקוח מתוך אחד הפיוטים הידועים שנקרא 'אשת חיל מי ימצא'.

     

    ''

     

    אלv שאינם יודעי דבר, ירצו בוודאי לדעת שזהו פיוט אשר אותו שרים בשולחן שבת, לפני הקידוש. אֵשֶׁת חַיִל  הוא שיר הלל לאישה העברייה, זה פיוט החותם את ספר משלי . השיר כתוב כאקרוסטיכון אלפביתי מתאר את האישה האידאלית. החל מהמאה ה- 16 התקבל המנהג לשיר שיר זה בליל שבת לפני הסעודה ברוב תפוצות ישראל.

     

    בהמשך דבריי אתייחס שוב למשפט זה ואנסה להסביר מדוע בחרתי בשלושת מילים אלה כשם לתערוכה. קודם לכן, אציין שעשרים שנה קודם לכן הצגתי תערוכת יחיד בסדנת היוצר במסגרת קבוצת 'סדנא 24' – שם נושא התערוכה היה 'בחפץ עשתה כפיה'. גם שם זה לקוח מאותו פיוט, ונראה שאני מנהלת ומקיימת שיח רב זמני ועל זמני עם נושא מסוים בווריאציות שונות ובאופן מסוים בסוג של המשכיות. אתייחס לנקודה זו שוב בסוף דבריי. כי מסתבר, כפי שהסתבר לי – יש כאן עניין.

     

    כאשר החלטתי לאצור תערוכה משל החומרים שלי בסביבה ובחלל שעומדים לרשותי, ביקשתי לאסוף גוף עבודות שיש ביניהם מכנה משותף, גלוי וגם סמוי.

     

    היו דברים שהיו לי נהירים וברורים מרגע שעיצבתי את התערוכה. ידעתי מה אני רוצה, מה הסיבות להקמת התערוכה הזאת דווקא, והיו דברים שנגלו והובהרו לי עם הזמן. רוצה לומר, שהחושים שהיו לי לעצב את התערוכה הזאת דווקא, צדקו עוד יותר ממה שאני ידעתי בתחילת הדרך. שכן, קרו דברים, נחשפו דברים, נוספו דברים והתערוכה המשיכה לגלות, להתגלות, ואפילו להתפתח. וזה אכן, אחד היתרונות לכך שהיה לי חלל משל עצמי, איש לא תבע ממני לפרק את התערוכה, איש לא שמר עלי שאגע או שלא אגע בה. חיינו יחד התערוכה ואני, צמחנו יחד והיא התחילה לגלם לעצמה סיפור שהעלה מצד אחד שכבות על המצע של עצמו, ומצד שני חשף שכבות של דברים סמויים שהיו שם, רק צריך היה לגלותם.

     

    נקודת המוצא לתערוכה הנוכחית היה המיצב שאותו העמדתי אי שם בחלל הסטודיו שלי אשר נקרא 'תחילת נעילה' (למיצב זה היסטוריה מרתקת בפני עצמה הכוללת גריסה של ציורים – מומלץ ללחוץ על הקישור ולהיכנס, כדי להכירו ולהבין את עומק המשמעות שלו). על אף שהוא נקרא כך, ושם זה ניתן לו, על ידי, בשנת 1994, עשרים שנה אחרי שהוא הוצג, הוא מוצב שוב, אחר כבוד, ומתוך שמו 'תחילת נעילה' ניתן ללמוד שהוא בעצמו מייצג הפכים וסתירות. 

     

    התחלה? או סוף?

     

    ואני אומרת זה גם זה. ובכן הפעם הוא עם כל סיפור הסוף שלו, מסמן את נקודת המוצא של התערוכה – את תחילתה, בעת הזו. המיצב מספר על סוג של סוף 'נעילה', שמסמן התחלה, שגם היא ננעלת וחוזר חלילה.

     

    'תחילת נעילה', הוא מיצב שבו העברתי יצירות ממצב צבירה אחד למצב צבירה אחר, וממצב שמירה אחד למצב שימור ושמירה אחר. מסדרת עבודות ציור גדולות מאד (בסדר גודל של ציורי קיר), אשר שוטטו במספר גלריות ומרחבי תצוגה, הם הפכו להיות חומר טחון וגרוס, בעל  ביון אחיד, ארוז בבקבוקים, כאשר העקבות למה שהציור היה פעם בעברו, זו פתקית אחת קטנה שמודבקת על דופן הבקבוק עם מדבקה ועליה פרטים מזהים (שם היצירה, תאריך היצירה, ותאריך הגריסה).

     

    ''
    פרט מתוך המיצב 'תחילת נעילה' - שנת היצירה 1994

     

     

    ''

    פרט מתוך המיצב 'תחילת נעילה' - שנת היצירה 1994

     

    כאן סיפרתי בקצרה את סיפור המיצב, וכאמור ניתן לקרוא את כל פרטיו ברשימה אחרת. מיצב זה, לאחר עשרים שנות אריזה והעלאת אבק, התנער מִקוּרַיו, עבר חידוש, צביעה, רפאות ושחזור, והונח שוב לתצוגה, אחר כבוד, בסטודיו שלי. וראו דבר מעניין. כשקראתי לו בזמנו 'תחילת נעילה', עדיין לא ידעתי כמה השם הזה יהיה מורכב ונכון. ובכן, בכל פעם ובכל דרך שהעבודה ננעלת, היא גם ניצבת לפני דלת חדשה פתוחה. הבקבוקים האלה מסמנים בכל דרך אפשרית מצבים מחזוריים של סוף והתחלה וחוזר חלילה.

     

    ''
    בחלל התצוגה , בסטודיו - 2015

     

    אז חזרתי חלילה, ולא, לא חס וחלילה, והצבתי אותו בחלל התצוגה כאשר הוא מהווה עבורי סמן – זיכרון – נקודת מוצא גם לחשיבה וגם לתצוגה.

     

    כאשר החלטתי לפתוח מחדש את הסטודיו שלי (לאחר שסיימתי את תפקידי כ'ראש המרכז הבינתחומי ללימודי אמנות' במכללת הגליל המערבי, וכאשר סיימתי את עבודת המחקר שלי לדוקטורט) חזרתי והתחברתי לעבודות קודמות. כאלה שזנחתי לפני שני עשורים. באתי אליהם עם עיניים חדשות ואחרות, באתי אליהן מצוידת עם תשוקות חדשות ועם תובנות חדשות. ובין לבין, אודה ולא אבוש, איני יכולה לשאת שבסביבתי נמצאים דברים שאינם גמורים די צרכם. זה דבר אחד.

     

    לכן, דבר ראשון ניגשתי לציורים ששרדו את 'מתקפת הגריסה' שהייתה בשנת 1994 (מתוך תערוכה של 25 ציורי קיר גדולים 4 נבחרו לשרוד ולחכות. במילים אחרות, לא נגרסו). עשרים שנה חיכו אלה, לרגע הגאולה שלהם, ומציורים שהיו 'שחור לבן בלבד' (מתוך התערוכה 'כן-לא-שחור-לבן'),  ארבע שנים אחרי שיצרתי אותם בידיעה ברורה שאלה הם ציורים שיהיו רק בשחור לבן, הם נראו בכלל כציוריי נגטיב. משהו בי הרגיש ורצה להוסיף להם צבע. אם כן, אלה שרדו, וחיכו בעוד הם מגולגלים ונשכחים. עשרים שנה הם נחשבו בעיני רק כ 'עור ועצמות', ורק אחרי שהזמן הבשיל ויחד אתו גם אני, החלטתי להעלות עליהם את הבשר (כלומר, עבודת צבע).

     

    http://cafe.themarker.com/video/3220569/


     

    הציורים האלה, למשל אחד מהם 'הפסלים של תרח והפסלים שלי בסעודה האחרונה' -  החל לקרום עור וגידים, עבדתי עליו בשכבות של צבע, הוספתי דברים, הורדתי דברים ובעיקר, וזו הנקודה החשובה, התחלתי לשזור בתוכו, מעשה שתי וערב, רצועות של עבודות שגם אותם גרסתי וגזרתי בעבר, מתוך התערוכה 'עשתה בחפץ כפיים'.

     

    ''
    "הפסלים שלי והפסלים של תרח בסעודה האחרונה" - התחלה בשנת 1990, שינוי וסיום ב 2013

     

    סרטון המתאר את תהליך ההשתנות של יצירה זו

     


     

    מצאתי עצמי עוסקת במלאכת הקליעה. קולעת עבודה בתוך עבודה. מצאתי עצמי עושה זאת באופן כמעט אובססיבי ולא רק בעבודה זו, אלא בעבודות רבות נוספות. אז ידעתי, שבדיוק כמו ששימרתי את הציור (כתוכן גרוס) בתוך בקבוקים, כך אני ממשיכה ומשמרת ושומרת רצועות של ציורים בתוך ציור. הציור שעליו אני מדברת (וגם אחרים) הפך להיות ציור שיש בו רבדים ושכבות ולא רק בגלל שכבות הצבע, אלא גם בגלל חומרים נוספים אחרים. כך עשיתי מעשה שוֹזֵר, ועיבדתי ציור עם ציור, ציור בתוך ציור, שאריות של ציור בתוך ציור אחר. ציור שעליו יכולתי להגיד בעבר שהוא נשמר (כלומר, נשמר מאקט הגריסה, ונשאר) ועכשיו לא רק שהוא נשמר הוא גם משמר. משמר את עצמו, משתנה ומתפתח, ובו בזמן גם שומר בתוכו ציורים אחרים.

     

    להלן דוגמאות של עבודות ושל חלקי עבודות שבהם אני כולאת וקולעת

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

     

    סרטון מתוך 'קליעה וכליאות'

     

    http://cafe.themarker.com/video/3220566/

     

    אין לי ספק שכל הפעילות הזאת, מעבר לעובדה שהיא מציגה יצירה חדשה, שנראית אחרת. יצירה שיש לה סיפור, ועומק ורבדים ושכבות, היא גם סוג של מטאפורה. זו לא הפעם הראשונה שאני אומרת מעל הבמה הזאת  ( וגם באחרות) שהפעילות האמנותית כמו גם התוצרים של פעילות זו הם מטאפורות. הם באים באופן אחד ונושאים על עצמם סיפור אחר.

     

    והנה אני מגלה ומבינה, כפי שכבר אמרתי, שיש כאן עוד הרבה יותר ממה שזה נראה.

    ולמה כוונתי?

    בעת שאני יוצרת, אני מכוונת כולי ליצירה וכל מה שמעניין אותי זה שהיצירה תספק אותי. שאוכל להיות במצב שבו אני מסתכלת עליה, ומגיעה למצב שבו אני אומרת. או קיי, כאן אין לי מה לעשות יותר, אפשר לנטוש אותה ולהשאירה כך.

     

    תהליך הקליעה, ועיבוד עבודה בתוך עבודה, סוג של עבודת כפיים, מלאכה נשית עתיקה, טכניקה ליצירת בדים ואריגים, הגיע אלי בדרך לא דרך. לעולם לא אוכל להתחקות אחר עצמי ולהבין איך ומדוע בחרתי בטכניקה זו. כל שידוע לי שבזמן שאני נמצאת בתהליך היצירה, הדבר שהכי חשוב לי והכי מעניין אותי הוא להקשיב ליצירה, להבין מה היא רוצה ומה היא צריכה, לנסות לפענח מה עוד צריך לעשות בה, כדי שאוכל לצייד אותה כראוי, לקראת יציאתה ממני אל העולם. ובכן, משהו בתוכי דחף ודחק בי, לחתוך רצועות בתוך העבודה הקיימת (שכבר עברה עיבודי צבע) ולקלוע עליהם ובהם.

     

    כך אני אורגת עבודות, ציורים נמזגים ונמהלים זה בתוך זה, ומייצרים רבדים שונים ליצירה, כשכל רובד הוא לא רק שכבה פיזית, הוא גם סיפור בפני עצמו. כך נוצרות תצורות חדשות על מצע הציור, מרקמים חדשים וכך אני בעצם מראה, או אומרת, דרך שפת האמנות, שאפשר להשתמש בטכניקות ובמלאכות מסורתיות (נשיות), ששייכות לעולם האוּמנות – מלאכת מחשבת (crtaft) – אמנות שימושית, גם בתוך עולם האמנות הפלאסטית. מבחינתי השימוש באריגה היה כלי, עוד טכניקה, ועוד דרך ליצור ווריאציה בתוך היצירה. ווריאציה שיש בה אמירה. 

     

    ''
    וכפיה תמכו פלך בדיוקן מסכה - תחילת עבודה 1990, שינוי וסיום 2014

     

     

    שיטת האריגה, חדרה אט אט לתוך סדר היום האמנותי שלי והפכה להיות מעין צורת ביטוי, כמעט אובססיבית, בזמן הזה. חשתי שכל יצירה משהושלמה, בעיני היא עדיין לא שלמה. בעיני חסר בה, או לה, עוד משהו. אין בה מספיק עומק (גם פיזי וגם רעיוני), היא לא מספיק מעניינת, היא עדיין לא גמורה. כך חשתי. ובעצם, עד היום אין לי מושג איך ולמה החלטתי "להרוס כדי לבנות". כלומר, לחתוך יצירה, לחתוך יצירות ואחר כך לחבר אותן יחד זו לזו.

     

    כן אני יכולה לומר שאני  מקלקלת כדי לתקן. שאני סקרנית לגלות מה היצירה שלי יכולה להיות עוד. מה יש בה עוד שעדיין לא נחשף, מה כוחה, מה היא מגלמת בתוכה. כן, אני הורסת כדי לבנות עוזרת לה להיות, כי בכוח הפירוק שנתון בידי, נתון וטמון כח החיזוק.

     

    בדיעבד, אני כמובן יכולה לפרש זאת, אני חושבת שאני מבינה את המשמעות שעולה מתוך פעולות אלה, אך לא כאן המקום להיות הפסיכולוגית והפרשנית של עצמי ושל יצירתי. כאן אני מספרת על התהליך ומתארת את העובדות. לכן, אני חוזרת לומר, שהרעיון הביצועי לארוג עבודות מעשה שתי וערב, היה רעיון שעלה, בראש ובראשונה, בעיצומה של סצנת היצירה, כאשר רציתי לפתור בעיות ושאלות הקשורות לבניין היצירה, לעיצובה, ולהתפתחות היצירה עד אשר תנוח דעתי ממנה. כך הגיע אלי, ממני, הצורך והרעיון והרצון לשלב את אופציית האריגה.

     

    כאן, עלי לשתף את קהל הקוראים (אלה שהצליחו לשרוד עד כאן), שמבחינתי אין דבר כזה שאי אפשר, או לא נהוג, או ככה לא עושים, או שזה אולי ערבוב תחומים שאשר לא נועדו מלכתחילה לשכון יחדיו. המילה שעטנז', ביצירה שלי היא מילה מאתגרת.  בתוך מתחם היצירה שלי שמתקיים בחלל היצירה שלי, כמו שגם מתקיים בחלל המוח שלי, הכול אפשרי. אין גבולות בין אסור למותר, אפשר או אי אפשר.

     

    אפשר וצריך לנסות. אם הצלחתי, אז כנראה שאפשר, ומעכשיו זה גם יהיה מותר. אם לא הצלחתי, אז כנראה שאני עצמי לא מסוגלת לעשות זאת. בכל אופן, שום ציור עוד לא הצליח לגרום לי לחשוב שאסור לי לחתוך אותו, או לתפור עליו, או לארוג אותו בתוך אחיו, הוא שלי, אני הבאתי אותו לעולם, ואני עושה בו כבתוך שלי. זאת עד לרגע הפרידה. עד לרגע שבו אני משחררת אותו ממני, חותמת עליו ונותנת לו לצאת לדרכו העצמאית כשהוא נושא על גבו את חותמי וחתימתי.

     

    כך למשל לקחתי אוסף של הדפסים (מונוטייפ) חתכתי אותם על מנת לעצב אותם יחד מחדש על מצע אחר. בחרתי שתי מגירות עץ גדולות, צבעתי את הרקע שלהן, ועיצבתי מחדש את חלקי ההדפסים. במהלך העבודה הבחנתי שמשהו עדיין חסר שם. קדחתי חורים בתוך המגירות ויצרתי מראה של תפר ושל חיבורים באמצעות רצועות עור. זה המיצג 'כלים שלובים' שאליו נוספו אחר כך אלמנטים נוספים בבחינת 'חפץ מן המוכן' ( readymade(/

     

    ''

    כלים שלובים - מיצב ( הדפס, ושילוב חומרים ואובייקטים) - 2014

     

    ''
    פרט מתוך העבודה 'כלים שלובים'

     

    http://cafe.themarker.com/video/3220564/

     

     

     

    ברוח הזאת המשכתי ליצור עבודות נוספות, ובינתיים פלשתי מבלי משים, לעולם המושגים של המורים למלאכה. הרחבתי את תחומי מלאכת היד ואלה פלשו את יצירתי. כאשר היה צריך לשנות עבודה, לפרק אותה לגורמים, לחתוך או לנסר, עשיתי זאת. ואחר כך לחבר אותה בדרך חדשה. כך חדרו ליצירות חוטים, חבלים, מסמרים, בדים וענפים מגולפים. וכלי העבודה היו על הסקאלה ממכחול דרך ג'קסו, מחט, סכין חיתוך, מקדחה, מכונת תפירה.

     

     

    ''
    פרט מתוך עבודה

     

    ''
    פרט מתוך עבודה

     

    אלה הן טכניקות עבודה אשר משמשות בעלי מלאכה גברים ונשים. נגרים, תופרות, קולעות, אורגות, רוקמות. חלק ממלאכות אלה הן מלאכות שבטיות, עתיקות יומין, נשיות, שכל עיקרן אסתטיקה ותכלית - יוצרים חפצים. אני לקחתי מלאכות אלה, הבאתי אותן אל עולם היצירה שלי, אל עבודות התחריט, אל ציורי השמן, אל ציורי האקריליק, אל ההדפסים ואל הרישומים. השתמשתי בהם כדי ליצור עבודה שבה המדיום הוא חלק מהמסר. החומר וצורת העבודה הם חלק מהסיפור לא פחות מהדימוי שמופיע ביצירה.

     

    ''
    דיוקן ע. על קו התפר - התחלה 1994 ושינוי ועיבוד בשנת 2014

     

    הסרטון על קו התפר

     

     

    http://cafe.themarker.com/video/3220562/

     

    מכאן נולד שם התערוכה 'וכפיה תמכו פלך'. לכאורה, כן, ביצירותיי אלה אני מציגה סוג של עבודת כפיים. בנוסף לציור אני משתמשת במלאכות כפיים. אבל, כאשר אני מצטטת קטע מתוך פיוט ידוע (כפי שאני מספרת בתחילת דבריי), אפשר להבין שמעבר לעובדה שאני עוסקת ביצירה ובמלאכת כפיים אני בעצם אומרת דבר מה על עצמי, על אמנות, על יצירה, על חברה, על נשיות , על תרבות ועל מגדר ופמניזם.

     

     

    ''
    דיוקן מול מראה על כן הציור - 2014

     

    אני משתמשת בפיוט שכל עניינו הוא להלל את האישה על עבודתה הקשה, כעקרת בית מסורה, אשה ואם נאמנה. וכפי שאמרתי בראש דבריי, אני מתכתבת עם הפיוט ממקום דו ערכי. פעם אחת ממקום של יחס וכבוד לתרבות ולמורשת, מתוך רצון להעריך את הצורך להלל את האישה, ממקום שבו אני מרכינה ראש בפני השפה הפיוטית – מקראית – עשירה. אך מאידך אני מתווכחת קשות ונמרצות עם פיוט זה. זו לא אשת החיל שאני רוצה להיות, זו לא אשת החיל המהוללת שמייצגת אותי ואת בנות דורי, זו אולי אשת החיל שפעם הייתי ואיני רוצה להיות שוב או עוד כזאת.

     

    איזה אשת חיל זו? זו שעליה נאמר אשה טובה העושה רצון בעלה? זו שכבר במילה 'בעלה' נאמר בפירוש שהיא חפץ שיש לו בעלים. זו לא האשה שמייצגת אותי, ואני לא האשה הנושאת כאן את דבריה. זו לא האשה שמייצגת את בנות דורי, כמו גם לא את הנשים שעוסקות במלאכת האמנות ככלי לאמירה, למחקר, לביטוי ולהטבעת חותם אישי ממשי בתרבות. הפיוט עצמו כפיוט וכנכס תרבותי ומורשתי מכובד בעיניי, אך התכנים המוצגים בו אינם , מבחינתי, אמירה שבעקבותיה ארכין ראשי. זהו טקסט, ובעבורי הוא נושא לדיון לעיון ולוויכוח. מצאתי לי דרך להתווכח עם טקסטים ועם תופעות. אני מתווכחת באמצעות האמנות.

     

    כך שעם כל החיבה והכבוד והקשר העמוק למורשת התרבותית שלי, ולמקום ממנו צמחתי כאם- אשה- יהודייה- מסורתית, אני מציגה כאן תערוכה אישית – נשית – חתרנית משהו שאומרת כן לעבודת הפלך, לא לעבודת הפרך, ובכל זאת עובדת קשה מאד כאמנית וכיוצרת כדי להביא את הסיפור האישי שלי לעולם היצירה, ולהשתמש בו כקול וכפלטפורמה לאמירה כללית יותר.

     

    אחד הדברים המעניינים, שגיליתי בדיעבד בתערוכה זו, זה עניין השילוב, החיתוך, החיבור והקישור. אני יוצרת היום עבודות חדשות, אשר חלק מחומרי היצירה הם העבודות הישנות. מוציאה חדש מישן, משתמשת ביצירתי הישנה כחומר וכבסיס ליצירה החדשה, שוברת הורסת חותכת מפרקת ומחברת מחדש. כמו אומרת שאינך יכול להיות חדש אם אינך לוקח עמך את הישן. ולפתע אני מבינה שעבודות אלה בעצם הפכו להיות הגשר והחיבור למסע שלם של 20 שנה. פעם לפני עשרים שנה הייתה זו התערוכה 'בחפץ עשתה כפיה' (פסוק שלקוח מאותו פיוט) ועתה, עשרים שנה אחרי, 'וכפיה תמכו פלך'.

     

    הנה דוגמא מתוך התערוכה הקודמת 'בחפץ עשתה כפיה' - אשר הוצגה בשנת 1994 במסגרת קבוצת אמנים 'סדנא 24 בבית היוצר. והידיים מדברות בעד עצמן, בשם עצמן.

     

    ''
    מקדש מעט - בחפץ עשתה כפיה. בתצוגה בתערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים - 1990

     

    ''

     

     

    התערוכה עצמה, התחילה פעם מזמן, שקטה על שמריה זמן רב, והתפחתה שוב בחלל התצוגה המיוחד שבחרתי בחלל היצירה שלי, בסטודיו שלי. זאת מטבע הדברים, ומאחר ואין שום חוק שמחליט בעבורי איך יהיה ומה יהיה, שם בסטודיו. אני ממשיכה לעצב את התערוכה על פי מה שקורה בזמן אמת. קצת משנה, לפעמים חוזרת אל עבודה מסוימת וקולעת בה עוד כמה חוטים,  התערוכה כבר פרצה מתוך החלל שהוקצב לה והתרחבה לחדרים נוספים ואחרים בסטודיו ועכשיו, בימים אלה הסטודיו על רוב קירותיו מספרים את הסיפור שלי, שבו כל יצירה היא בעצם כמו תל ארכיאולוגי, רב-שכבות שבו סיפורי בדים ארוגים בשתי וערב – מעשה רוקם מעשה חושב.

     

    http://cafe.themarker.com/video/3220567/

     

    ניתן לעיין בקטלוג של התערוכה - לדפדף.

    יש ללחוץ על התמונה, ולאחר מכן לדפדף בקטלוג

    וכפיה תמכו פלך - קטלוג

     

     

     

     

     

    © כל הזכויות ברשימה זו על הצילומים, הציורים והטקסטים שמורות לנורית צדרבוים

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        31/5/15 07:53:
      תודה 'פייס'. הצצתי לרגע כאן וראיתי שגם את הצצת והשארת עקבות. :)
        28/5/15 18:30:

      צטט: שולה ניסים 2015-05-28 15:59:44

      אריגה, תפירה, ריקמה ועוד שלל מלאכות נשיות "מסורתיות" מעולם לא היו פסולות בעיני. וזה יכול לבוא בבד בד עם עיסוקים "גבריים" יותר, זה לא סותר. הבעיות מתחילות כשהמלאכות האלה מסומנות כנחותות.

      נכון שולה. לא נותר לי לומר אלא שאת צודקת. הבעיה היא שהן נחשבות כנחותות משום שהן מסומנות כמלאכות פרקטיות ובהיררכיה של אמנות, האמנות שנעשית ללא כל מטרה אלא לשמה בלבד, נחשבת לאמנות היפה. אבל היום על קו התפר הכל מהלך, ומי שקובע מה נחות ומה לא, זה האמן בעצמו, ומה שקובע בסופו של דבר זו התוצאה. ותודה על תגובתך. אני רואה שאת נשארת נאמנה לקפה, רבים כבר הלכו ואינם, וגם אני לא נמצאת כאן הרבה, או כמו בעבר.

        28/5/15 15:59:
      אריגה, תפירה, ריקמה ועוד שלל מלאכות נשיות "מסורתיות" מעולם לא היו פסולות בעיני. וזה יכול לבוא בבד בד עם עיסוקים "גבריים" יותר, זה לא סותר. הבעיות מתחילות כשהמלאכות האלה מסומנות כנחותות.

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין