עקדת ישמעאל

עקדת יצחק, אולי הסמל המובהק ביותר לאמונה עמוקה. רק מאמין טהור יכול לוותר על היקר לו ביותר, לרצוח את בנו במו ידיו, משום שנצטווה על ידי האל. לא פלא שלסיפור המטלטל הזה יש מספר רב של התייחסויות. ועדיין נראה לי שחלק מרכזי מהסיפור עדיין לא סופר. סיפור שמקופל באמירה הפותחת את העקדה: “קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך לך, אל ארץ המורייה, והעלהו שם לעולה, על אחד ההרים אשר אומר אליך". לאחר שלוקחים נשימה ונרגעים מהבקשה המוזרה של האל, מגלים שמשהו חסר בפסוק הזה.

"המשהו" החסר הוא כמובן מישהו, שהרי באותו זמן היו לאברהם שני בנים, יצחק וישמעאל. היכן מסתתר ישמעאל? שאלת הבן היחיד לא נעלמה כמובן מעייני חכמנו והם הציעו לכך מספר אפשרויות. אחת מהן היא הבנייה הדרמטית המקבילה ל: “לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ,אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.". בשני הפסוקים חוזרים על הוויתור, כאשר בכל חזרה הוויתור גדול יותר. בשני הפסוקים הולכים למקום שהאל בוחר. בשני הפסוקים מופיע הצווי "לך לך”. בפרוש זה למילה "יחידך" יש בעיקר תפקיד סגנוני - המחשת קרבנו של אברהם. לתזה זו יש מגרעת מרכזית, שכן בפרשת לך לך אברהם לא מוותר על מולדתו ובית אביו אלא ממשיך במסלול הנדידה שהחל ביחד עם אביו. ההשוואה הסגנונית עלולה לרמוז שההחלטה על העקדה התקבלה עוד לפני הציווי של האל. 

הצעה אחרת היא שיצחק היה הבן היחיד שאברהם אהב. הפירוש הזה מתעלם באלגנטיות מהמשך הפרק בו מוזכר "בנך את-יחידך" ללא תוספת האהבה. מעבר לכך כיצד אב שאינו אוהב את בנו יכול להיקרא אב רם? אם נזכרים שבמשך 14 שנה ישמעאל היה בן יחיד (התקווה היחידה להמשכיות), קשה מאוד להבין את חוסר האהבה המיוחס לאברהם כלפי ישמעאל. חוץ מזה: אברהם (לאחר הגר) קרא לבנו ישמעאל (האל שמע). ציון גילו של אברהם (שמסמן אירועים המשמעותיים בחייו בעת לידת ישמעאל. ברית המילה שקשרה את אברהם עם האל נעשתה בצוותא עם ישמעאל. לכן על גירוש ישמעאל נאמר: " וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ". 

ההצעה האחרונה היא שיצחק הוא הבן היחיד של אשת אברהם, ומכאן הבן הלגיטימי היחיד. על כך ראוי להזכיר:

• את ההחלטה שהגר תהרה מאברהם הגתה שרה: “וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה". המילה "אבנה" מתייחסת ל"בניין" לבסס את מעמדה של שרה, וגם למילה בן שיירשם על שם שרה. שווה להיזכר גם בצד השני של העסקה, אותה שפחה, שמתוקף פקודה נאלצת להעניק את רחמה לבעל הבית, ולהעמיד צאצא שיחשב כבנה של בעלת הבית. ובכן בעסקה הלא סמפטית הזאת בכל זאת טמון איזה בונוס קטן לשפחה. כמי שנושאת ברחמה את צאצאו של בעל הבית מעמדה עלה כמעה.

• בזמן שהגר נשאה ברחמה את בנו של אברהם היא חטאה בנורא מכל – היא לא נתנה מספיק כבוד לשרה. דרשו חז"לנו "שרה מלשון שררה", ואכן מדובר בשם המתאים ככפפה ליד. חובבת השררה תבעה את כבודה בפני בעלה. אברהם הנזוף השיב לשרה: “שפחתך בידל עשי לה הטוב בעיניך". בימינו הטוב בעיינך שווה לעשה מה שבא לך. אפס אברהם דאג להכניס לביטוי את המילה "טוב”.  ומה עשתה חובבת השררה? עינתה את בעלת הרחם שנשעה את בנה.

• תאוות השררה של שרה מסופרת באופן המזוקק ביותר בדרישה לגרש את הגר וישמעאל: “ וַתֹּאמֶר (שרה) לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק”. מרגע שנולד יצחק, מרגע שהיא כבר לא צריכה ל"איבנות" מבנה של הגר, אפשר לגרשו למדבר.

לנוכח תזכורת זו יש צורך במידה גדושה של רשעות כדי לטעון שרק בנה של שרה ראוי להיזכר.

יכול להיות שהתשובה לשאלת הבן החסר כל כך מובנית מאליה עד שאנחנו כושלים לראות אותה? כיוון שהקללה הנוראה ביותר בדתנו היא מחיקת שם (ימח שמך), ומכיוון שכותב הטקסט מוחק את שמו של ישמעאל, המשפט המכונן של עקדת יצחק מכיל דווקא את עקדת ישמעאל. שווה כמובן לתת קרדיט לביצוע העקדה. מחיקת השם נעשית בצורה אגבית בתוך משפט מאוד מאוד דרמטי על רצח ילד. בתוך סבך הרגשות הזה מי יכול לשים לב אל הילד שכבר נעקד?

הגרסה הפולנית

כאשר קוראים את עקדת יצחק, יש הרגשה שמשהו בתבנית הסיפורית מוכר. האל מצווה להרוג את הבן. אברהם מציית. הבן כמעט מומת וניצל תודות לנס אלוהי. בסיפור המקביל (שני פרקים לפני העקדה) האל משכנע את אברהם לציית לשרה ולגרש את הגר וישמעאל. אברהם כמובן מציית, ושולחם למדבר עם לחם וחמת מים. סביר להניח שגירוש ילד אל המדבר משמעו קרוב לוודאי מוות. אבל זוהי הנחה. הנה מה שמסופר במקרא: "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ (הגר) אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד”. האפשרות שהילד ואמו ימותו במדבר אינה ניחוש או פרשנות אלא מציאות שעמדה להתרחש. הם הצליחו לשרוד רק תודות לנס אלוהי: “וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם... וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם”. כמעט העתק הדבק לסיפור עקדת יצחק.

למרות הדמיון בין הסיפורים, סיפור העקדה הרבה יותר דרמטי ואכזרי מסיפור הגירוש והשאלה היא מדוע? תשובה עקיפה ניתנת על ידי חז"ל. באחד המדרשים מתגאה ישמעאל בפני יצחק על שברית המילה שלו הרבה יותר משמעותית. ליצחק בן שמונת הימים לא הייתה אפשרות להתנגד לקיצוץ, ואילו לו נערכה הברית כאשר היה בן שלוש עשרה. על כך השיב יצחק – לך קיצצו רק את העורלה, אני הייתי מוכן שיקצצו לי את כל הגוף (יעקדו אותי). הסיפור החז"לי הזה (שהופך את ברית המילה לעקדה זוטא), ניצב על הגיון פולני מוצק. למי שסבל יותר, יש גם יותר זכויות. לכן אם לישמעאל נעשה עוול שבשמו הוא יכול לבוא בדרישות, הרי שיצחק עבר טראומה קשה פי כמה ולכן הוא גם זכאי יותר מאחיו. האם אברהם סימן את יורשו בעזרת גודל הצלקת? האם אהבת האב (ולימים אהבת האל) נמדדת בגודל המכה שהוא מנחית על בנו?