אני לא ממש יודעת למה, אבל הים שייך ליורם.

כאילו זכה בו בהסכם גירושים, ההוא, שלא היה

לעומת ההוא שכן היה. ועדיין.

וכשאני שם, אני כולי איתו. בתוך זה שיכל היה להיות

ועדיין

מפעפע בי את כל מה שאי פעם רציתי

ועדיין.

אבל הוא לא בא.

לא בא

וזה קצת מאוחר.

היום מישהו אמר לי מלקוש

וזכרתי כמה דברים יפים פעם ידעתי, ואהבתי לגלות

והיום אני רק מגלה מחדש את מה ששכחתי.

ומנסה להבין למה בכלל שכחתי, וכמה לא הגיוני הכל כבר

כי לשכוח זה בדיוק ההפך ממה שהייתי רוצה לעשות עכשיו

ובלדעת, לזכור יש גם את הכמיהה לחזור, להיות

מה שמעולם לא חדלתי להיות

אבל רק... נו...שכחתי.

ואיפה האהבה? האהבה שהוא הביא איתו. והשאיר אותה כאן, על הכסא.

תסתכלי עליה, תנשמי אותה (אבל לא עמוק מדיי)

כי החיים הם לא אגדה. למה בעצם לעזאזל לא?

וההוא הכתום שמסתובב פה בין הרגליים של כולם

רק מזכיר כל פעם שאהבה, זה לא קל

והלב שלנו יודע לאהוב את מי שהוא רוצה

וכל השכנועים שבעולם עם הטיעונים הכי הכי טובים

לא משכנעים.

והם עוטפים אותי מכל הכיוונים.מקהלה של אהובים

לא שואלים

פשוט אומרים

because

love is all. love is you

https://www.youtube.com/watch?v=ATbvvMY14GQ