בנדה היה נטע זר בשכונה. אנחנו הילדים, שיערנו שהילד הוא יתום. מאוחר יותר הסתבר לנו

שהוריו הסתכסכו ונטשו אותו. הם עברו להתגורר בדרום אמריקה ואת הילד הותירו במוסד של

עליית-הנוער.

בנדה לא התערה במוסד החינוכי וברח משם. לא ברור הקשר שלו עם שטיגליץ העגלון, אבל הנער

נדבק אליו, כנראה בגלל הסוס. מיום שנכרתה "ברית" בין בנדה לסוס, חל מהפך בשניהם. הסוס

קיבל טיפול אוהב, והילד מצא חבר. כיוון שהיה בוגר מכולנו, לא נוצרו קשרי חברות. ראינו אותו

בעיקר בחגים, כאשר כולם, חילוניים ודתיים התכנסו בבית-הכנסת והפכו את הטקסים החגיגיים

למפגש חברתי.

  עם הזמן, ראינו אותו פחות ופחות. שטיגליץ העגלון סיפר לנו שהבחור עושה חייל בצבא והיום הוא

קצין בחיל המודיעין. אחת לחצי שנה ראינו אותו מגיע במונית, עם מעיל כבד ומזוודה, כמו האנשים

השבים מחו"ל. יום אחד סיפר מי מן השכונה על אירוע מוזר: ראו את בנדה יושב בקפה פאפא עם

אבו-ג'אראד "הגשש". מיד החלו רינונים "מי יודע מה הם זוממים!". העניין עורר מסע לחישות.

מוישה, הבן של לבני החזן, אמר שבטח יש כאן עניין של בגידה. "מה יכול כבר להיות ביניהם, אם לא

משהו חשוך וחשוד?", שאל. ואילו בייריש,  הדתי עם הפיאות, חשב להיפך: "בטח הם מתכננים איזה

מבצע בשביל הצבא".

ימים ספורים מאוחר יותר, סיפר מוישה-קלס, שהיה בביקור אצל בני משפחה בכפר-יונה: "ראיתי את

ה"גשש" יושב בתחנת-הדלק של מחנה 21 ליד כפר-יונה, עם בנדה".

הסברתי לחבר'ה שה"גשש" הוא אבו-ג'אראד, שהתגורר בווילה גדולה, מזרחית לצומת בית-ליד.

"איך אתה מכיר ויודע?", שאל בייריש.

סיפרתי לו שפגשתי את ה"גשש" מספר פעמים ואז נרגעו הרוחות, אבל סימן השאלה עדיין עמד

באוויר.

 מכאן ואילך שכחנו את האיש. שבנו וראינו אותו, מרחוק, בשוק של ברצלונה, לבוש בחליפה

מהודרת, עושה את דרכו כאילו הוא לא מכיר אותנו ויתכן שאכן שכח אותנו. כאשר חזרנו לארץ,

שאלנו את שטיגליץ והוא אמר לנו שבנדה הוא "איש שו-שו". שאלנו איזה "שו-שו", האם סתם שומר

באחת השגרירויות, או ממש ממש "איש שטח", (לא ידענו לנסח את מקצועו). שטיגליץ לא ידע דבר.

בתום מלחמת ששת-הימים הצטרפנו לטיול מודרך באיזור טול-כארם, קלקיליה ושכם. שם, בשכם

התיישבנו לאכול "חומוס-עלא-כיפק", כפי שהגדיר אותו מדריך הטיול. ה'חומוס-עלא-כיפק' השפיע

ככל הנראה על אחת המטיילות שאמרה: "בא לי להקיא!", ואכן, היא עמדה בהבטחתה. לא ידענו מה

לעשות, מה גם שהגברת החווירה ונתכסתה בזיעה. המדריך הפנה את האוטובוס אל מבנה

המשטרה, שם ישבו אנשי הממשל הצבאי. ושם פגשנו את בנדה. 

"ידענו שאתה משמש איזשהו "שושו", אבל לא ידענו מה", אמרתי לו.

באותו רגע נכנס איזה אפנדי מכובד, עם חליפה שעלתה בוודאי הון. בנדה קם מן הכיסא וניהל עימו

שיחה בערבית שוטפת, עם בדיחות וצ'אפחות.

"אימא שלך הייתה צריכה לראות אותך ככה", אמרתי ומיד הרגשתי חרטה.

"סליחה!", אמרתי בשקט, "שכחתי את ההורים שלך".

"אמא לא קיימה שום קשר מעולם", אמר.

"מה אתה עושה כאן?", שאלתי.

"עוסק בביטחון", אמר והוסיף "ותו לא!".

כשנפרדנו, הוא מסר לי מספר טלפון, "אבל, רק למקרה חירום, אה?"

עם הזמן, לא יצרנו קשר כלשהו, גם לא הייתה סיבה לכך.

לאחר שנים, עברתי לבית-הספר רופין בעמק חפר.

במעבר אל חטיבת הביניים נבחנו התלמידים ודורגו לפי הישגיהם.

בכיתה עם הרמה הנמוכה ביותר, היה נער שחום עור, מפוחד. נער שלא הגיע ממושבי עמק-חפר.

הוא היה חריג, במלוא משמעות המושג.

ביקשתי להיפגש עם הוריו.

מסתבר שאביו הוא הגשש המפורסם.

"הילד יתקשה להתאקלם כאן", אמרתי לגשש.

"הוא ילד טוב", התגונן האב, "רק הוא ביישן".

"הילדים יטרפו אותו. הוא ילד עדין! הוא לא יעמוד בזה!".

"אני מוכן לשלם למורה פרטי!", אמר האב.

בסוף השנה עזבתי את בית-הספר אל מקום אחר.

עברו חלפו שנים.

באחת הפעמים נסענו לברלין. נכנסנו לקניון "אלכסה", באלכסנדר פלאץ  תוך שיטוט ניגש אלי בחור

לא צעיר, הושיט יד ושאל (בעברית): "אתה זוכר אותי?"

"מצטער! לא בגיל שלי, שוכחים!".

"אני סמי!". הוא מכריז.

"רגע! רגע! תן לחטט במה שיש לי מאחורי המצח!".

ואז נזכרתי: "סמי, הבן של הגשש?"

"מודה!", הוא אומר, "אבא שלי היה מלמד את בנדה איך עושים את העבודה. גם הלך איתו לירדן,

לבנון ואפילו עיראק".

"אני מת לשמוע עליך, אבל אנחנו עושים קנייה קטנה וממהרים לטיסה הבייתה. רק תגיד: מה אתה

עושה למחייתך?"

"אני מנהל מחלקת ספורט בקניון".

----------------------------------------------------

מדי פעם, כשאני מזדמן לצומת בית-ליד מזרחה, אני שולח מבט אל הווילה הנטושה של הגשש. (כל העובר מצומת בית-ליד מזרחה, יבחין בצד ימין בבית, סמוך לאנדרטת חללי הפיגוע בבית-ליד ב-22 לינואר 1955).