תינוק שנשבר לו

2 תגובות   יום רביעי, 20/2/08, 02:07

החסידה

עמי פקח את עיניו.

הוא ראה קצת עננים, שמיים, והרבה כנפיים של חסידה. עולות ויורדות ברעש אדיר.

הרוח פרעה את שערות התינוק שלו, וחרף הקור היה לו חמים ונעים. הוא לא ידע אם זה יהיה חכם לשאול את החסידה מה עושים אם יש לו פיפי. אבל תיאר לעצמו שכשהיא תענה לו, מקורה ייפתח והוא יצלול אל מותו.

הוא ניסה להתאפק, או להתקרב במשהו למושג הזה. כי מבחינה תינוקית עמי לא הכיר התאפקות. אבל איפשהו מאחורה במוח הוא ידע שהתאפקות או המקבילה התינוקית, קיימת.

החסידה עברה לדאייה, ועמי הרגיש זרימה חמימה במורד מותניו וירכיו. ומיד לאחר כך שמע את החסידה רוטנת. היא החלה להנמיך מעופה. דואה במעגלים, מרחפת מעל נקודת הנחיתה המשוערת.

עד הנחיתה, עמי הספיק לחטוף סחרחורת, ולהירדם.

החסידה נחתה על ערימת חציר, פתחה את תיתורי השק, ושלפה אותו בעדינות מתחת לעמי. היא הפכה את עמי על צדו היבש. והחזירתו לאחר כבוד אל מרכז השק, הירמה את תיתורי השק שוב, וחזרה למרומים.

עוד רבה הדרך.

החורף בשיאו וקצת יותר ממחצית הדרך עוד לפניהם. הנה צור מתחת, ובאופק נראים הנקיקים הלבנים של ראס נקורה.

עמי חושב על לבנון, התחושה שהארץ הזו טומנת בחובה כאב, מפעפעת במוחו התינוקי, ומעבירה בו תחושה לא נעימה.

אבל ציפורים נודדות לא יודעות גבולות. וזו החסידה, נולדה לא מזמן להוריה על צריח כנסייה רומנית. היא קיבלה משימת הובלת תינוק מאלוהי החסידות. בקשה מיוחדת, כי עמי מזמן רצה לחזור להיות תינוק.

הוא התחנן לאלוהים שיגאל אותו מהצרות, ויהיה פעם אחת מקורי ולא יהרוג. אלא יחזיר אותו לאחור ויתן לו לעשות הכל מהתחלה. קשה לומר שאלוהים נעתר לו במובן המקובל, אבל עובדה היא שעמי התנדנד לו בין שמיים לארץ בתוך שק במקור חסידה.

חצי שעה חלפה לה והחסידה דואה ודואה.

חיפה ופרבריה מתחת כשהיום מעריב, ואורות לילה ראשונים דולקים סביב.

בדיוק כשהחסידה תרה אחרי מקום ללינת הלילה, עמי פוצח בתהיה קיומית ראשונה : כמה זמן עד שנגיע? קצת קשה לו לשתף את החסידה בתחושותיו ובלבטיו, אבל עושה רושם שממילא לא תהיה פה התקדמות נוספת, ולכן עמי מתחיל לצרוח. החסידה לא מתבלבלת. פוצחת את מקורה, ושרה סרנדה איטלקית עצובה. עמי מלהג אט אט אל תוך שינה עריבה. שנתו של תינוק. שינה רגועה, ללא חלומות. רק רוך אינסופי של ינקות נטולת צלקות. החסידה מצאה מקום לא רע ללינה. באחד משיפולי הכרמל הדרומיים.

אנטנה עזובה שימשה כמקום התכרבלות ומגן מפני טורפים.

כעבור 24 שעות התעורר עמי בבית חולים של דתיים.

אומרת הגמרא

בחורים, הימים הנוראים עומדים בפתח..... – ראש הישיבה נותן את הנאום החודשי שלו. יאיר כל הזמן בודק את חוש השמיעה של המשגיח המסתובב בין שורות הסטנדרים בבית המדרש. 'בנזונה' הוא אומר בקול רך בדיוק כשהמשגיח עובר לידנו.

פניי מאדימות ואני מצפה לפיצוץ שיבוא, אך ספק לא שומע ספק מתעלם, דמותו הכבדה של המשגיח מתרחקת. יאיר מתפוגג לו מבית המדרש לכיוון השירותים ואני אחריו. נפגשים במסדרון ועולים במהירות לחדר. הוא מצא קונדום בעטיפה, וחגיגה לא צפויה באה וממשמשת. הוא פותח את עטיפת הקונדום בחרדת קודש, ואט אט מתגלה לנו היצור הזר והשומני מהפרסומות שנראות כאילו ידינו לעולם לא ישיגום. אני מקבל את הקונדום למישוש מיאיר ומחליט ליזום מהלך שנראה לי מבריק.

מיד אחרי שמילאתי את הקונדום במים אני עולה במרוצה לגג, ויאיר וכפיר -  שהתפוגג אף הוא לבינתיים -  רצים אחרי. מגחכים עד כלות,

בעודנו מטפסים את המדרגות. על הגג, אל מול בנייני המגורים המתנשאים מעל בניינה הרעוע של הישיבה, עם חסידות ויזניץ' מבצבצות ממרפסותיו, אני תולה את הקונדום על חוט תיל.

מזדקר בגאון, חולש על הרחוב.

תחילה, אני רואה מבט מחויך של אחת מנשות החסידים. מבודח, ראשה המגולח למשעי סדור מתחת לשביס, חלוק פרחוני מכסה את גופה. מטלית לבנה משומשת בידה הימנית. היא רזה, יפה ואפורה.

צמרמורת קלה עוברת בגבי ואני מסתכל על יאיר שחש בדיוק כמוני. למטה אנחנו מזהים היווצרות של התקהלות של ילדי ויזניץ', מסתכלים על חייזר הגומי המתנופף בעיניים שואלות. מה עושים עם הדבר הזה? אחת מהחסידות שזיהתה את פוטנציאל הנזק החינוכי מסלון ביתה, ואת המושא מכירה מהיכן שהוא, נעלמת מחלונה ומבליחה שוב עם שפופרת הטלפון בידה. אט אט מתאספים עשרות חסידי ויזניץ', תושבי האיזור וסתם מזדמנים, כולם חרדים. וכולם צועקים: חילול השם, גיהינום.... וכן הלאה. אנחנו שטים את המדרגות מטה, ששים אלי קרב.

דרג את התוכן: