כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (9)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      18/5/15 14:05:
    תודה על כל התודות, ההתרגשות של הקוראים חוזרת אלי בחזרה ומרגשת אותי
      17/5/15 15:50:
    טקסט מרגש ונפלא, תודה נעמי
      17/5/15 08:33:
    אכן אמן יצירתי ביותר.
      17/5/15 07:49:

    יקירתי,

     

    תודה לפוסט כה מעניין על חייו של האומן הדגול והנערץ: מנשה קדישמן,ז"ל .

    אכן יצירותיו היו מיוחדות ואדירות.

    יהי זכרו ברוך.

    ואת תבורכי בשבוע נהדר שכולו אור ואושר.

     


    בברכה

    אהובה.

      17/5/15 01:35:
    מרגש. תודה שהבאת.
      16/5/15 16:52:
    הפסל של קדישמן בברונזה יש לו קונוטציות של כלב שמירה והכלב עייף ממלחמות וזוהי חויה אישית. בפיסול מאבן מה שקדישמן אולי רצה לראות הוא כל כלב גם כל אדם .ההמון עייף ממלחמות.סיפור חיים מרתק פה בין מתי לקדישמן ואובדן חבר.
      16/5/15 15:36:
    מרגש
      16/5/15 15:35:

    תמיד מותר לחלום.

    לא רק שמותר, אלא שלפעמים יותר מנדרש ולמרות המרחק, ממש אפשר להריח את האבנים בעבודה על הכלב, ליד הטוסטוס הצהוב. ובאמת יצא פסל נפלא!! גם בפרופיל ולא רק. אבל התמונה הכי שווה היא של מתי עם הכלב מעל הטקסט שהבאת של יהודה עמיחי. רק לא הבנתי למה כתבת למעלה 23.5.2015 כי התאריך ההוא עוד לא היה,

    0

    מתי גרינברג - בשליחות אחרונה של מנשה קדישמן

    9 תגובות   יום שבת, 16/5/15, 15:18

    16.5.2015

    ''

    מנשה ומתי - 1970

     

    מתי גרינברג – בשליחות האחרונה של מנשה קדישמן

    ביום חמישי ה-7.5.2015 עמד מתי גרינברג לעלות על מטוס שיקח אותו להונג קונג ומשם לשאמן אשר בסין לבצע את מה שיהפוך תוך עשרים וארבע שעות לשליחות האחרונה שהוא יבצע עבור מנשה קדישמן. הוא צלצל למנשה ששכב בבית החולים, קולו החלוש הדאיג אותו, "אני אוהב אותך" אמר לו מתי, "אני אוהב אותך" ענה מנשה, "תחזיק מעמד", אמר מתי, "אני חזק" ענה מנשה.

    למחרת נפטר.

    ההודעה על מות חברו העירה את גרינברג באישון לילה, וזעזעה אותו עד עמקי נשמתו. לאחר שהתעשת יצר קשר עם מאיה ובן, ילדיו של קדישמן, אותם הוא מכיר היטב, ובעצה אחת הוחלט להמשיך את הפרויקט כמו שרצה אביהם, קדישמן. "זו הדרך הטובה ביותר בשבילי להיפרד ממנו" אומר גרינברג, "לעשות אמנות, להשלים את הפרויקט האחרון שלו".

    "את מנשה פגשתי בלונדון," הוא מספר, "הייתי סטודנט צנום ודלפון, סיימתי את למודי בבצלאל בירושלים והמשכתי ללימודי תואר שני בסנטרל סקול בלונדון, מנשה כבר היה קדישמן. נפגשנו בבית היציקה של בית הספר, הוא שאל אם אסכים להיות אסיסטנט שלו, שאלתי אם זה כולל ארוחת צהריים, ומנשה ענה – זה כולל. וזה באמת כלל. שנה אחר כך שקלתי עשרה קילו יותר. עבדתי צמוד אליו בשנים 1969-1971, תקופה בה היה עסוק ביצירת פסלים שהביאו את נושא "שווי המשקל" עד הקצה, ולמדתי ממנו המון. למשל, בשנת 1977 הייתה לי תערוכה בלונדון ""Paper Erosion בין השאר הוצגה שם עבודה מונומנטלית בשם: "שחור אפור לבן" שעבדתי עליה המון. יום לפני הפתיחה, בזמן שאני תולה את העבודה, נכנס מנשה, מעיף מבט אחד ואומר: "השחור צריך להיות למעלה". "לעזאזל" חשבתי לעצמי, "הוא צודק. שנה שלמה אני עובד על זה והוא בשנייה אחת רואה." החלפתי את השחור והלבן. זה היה מנשה, גאון טבעי.

    ''

    באותה עת הייתה סצנה ישראלית תוססת בלונדון, מיכאל דרוקס, פנחס כהן גן, אברהם אופק, מנחם גפן, היו גם המשורר נתן זך והסופרים אהרון מגד ובנימין תמוז. אגב, באנגליה, עם כל הנימוס האנגלי, אמן זר נשאר תמיד אמן זר. לקח לי המון זמן להבין כי כאשר אנגלי אומר "It's very interesting" זה בכלל לא מענין אותו ועלי לשנות מיד כיוון שיחה.

    נשארתי בלונדון, עסקתי בעיקר בפיסול ויצירת ספרי אמן. בשנת 2007 חזרתי ארצה כדי להקים פסל שעון שמש ענק בפארק טדי בירושלים,שנחנך בשנת 2013. הפסל הזה הוא שהוביל לפרויקט שהביא אותי לסין בשליחותו של מנשה. משטח השעות של פסל שעון השמש תוכנן באבן. רציתי להשתמש באבן ישראלית מקומית, אבל הסתבר שהיא רכה מדי. יעקב מורדוך, איש יקר, הבעלים של מפעל האבן הבינלאומי "גני ירושלים", שלח אותי לעיר שאמן (Xiamen) אשר בסין, שם מרוכזים מפעלי אבן מסוגים שונים בעלי התמחויות מגוונות. תחשוב שאתה נוסע מתל-אביב לחיפה ולאורך כל הדרך יש מפעלים וסדנאות שעוסקים באבן. חזרתי מסין המום מיכולות הביצוע המדהימות של אומני האבן. סיפרתי למנשה שהתלהב כמוני מאפשרויות ביצוע חדשות. מנשה כבר לא היה בריא והתקשה להתנייד ממקום למקום אבל ממיטתו שלט באמנותו ביד רמה ובוטחת ובלב רך, כמו תמיד. הוא החליט ליצור באבן את פסלו "כלב ברונזה" משנת 1957, אותו יצר לאחר שהשתתף כחייל במבצע קדש, 1956. זה פסל נוגע ללב של כלב נורא עצוב.

    "עקב מצבו הבריאותי הייתה לי תחושת דחיפות בביצוע הפרויקט" אומר גרינברג, "בספריה המרכזית בת"א, "בית אריאלה" מוצגת כעת התערוכה "הגדה אחת, שתי מגילות, שלושה מעגלי חיים". זו תערוכה חשובה מאד עבורי, שלושה ספרי אמן שלי: מגילת אסתר, הגדת בצלאל (הגדה של פסח) ומגילת רות - מוצגים לראשונה בארץ ולראשונה בכפיפה אחת. עזבתי את התערוכה ונסעתי לסין. למרות שאף פעם לא עלה ביני לבין מנשה נושא המוות, רציתי להספיק. במנשה בערה סקרנות לראות את הכלב מפוסל באבן. הוא ידע כי האבן תוציא מהפסל משהו אחר מאשר הברונזה, ואת "המשהו האחר" הזה הוא רצה לראות. פסל האבן החדש אינו רפליקה של פסל הכלב מ- 1957, לפי הוראותיו של מנשה הוא גדול יותר, התרגום מחומר לחומר אכן שינה את היצירה הסופית. כלב האבן שונה מכלב הברונזה, אני חושב שהעצב שלו רך יותר, אולי הוא עצוב על מותו של בעליו, ליבי נחמץ מהמחשבה שמנשה לא יראה את זה. ביום השני לשהותי בשאמן נכנסתי למקדש סיני עתיק והדלקתי נר לזכרו של מנשה, ללוות אותו בדרכו לעולם הבא. בדרכי שלי, בדרכנו שלנו, היינו יחד".  

    ''

    גרינברג עובד עם אומני האבן הסיניים בסדנא שהתמחתה בפיסול חיות, אבל כלב ככלבו של קדישמן לא ראו אפילו בסין. בעוד מספר שבועות, יגיעו ארצה מספר פסלים של כלבי אבן, בצבעים שונים, גדולים מעט מ"אביהם הברונזאי" ארשת עצב שלווה על פניהם.
    הפרויקט האחרון של מנשה קדישמן מבוצע על ידי חברו וידיד ליבו מתי גרינברג.

    ''

    ''

    ''

    ''

    ''

    טקסט שכתב מנשה קדישמן / כלב מברונזה 1957
     ב-1956 הייתי חייל במבצע קדש. בסיני ראיתי כלב אוכל בן-אדם...
    יותר מאוחר פגשתי כלב אחר בכפר נטוש. רציתי בתחילה לירות בו.

    זכרתי את הכלב אוכל האדם, אבל הכלב הזה בא לקראתי, התיישב
    מולי והסתכל עלי בשקט. הכלב אימץ אותי, והלך אחרי ואיתי כשבוע
    עד שהמשכנו לשארם-א-שייך.
    אחרי המלחמה גרתי במנזר בעמק המצלבה בירושלים. התגעגעתי אל
    הכלב, שאפילו שם לא היה לו, ופיסלתי אותו. הרגשתי כלפיו כאילו
    פגשתי אדם בודד, יתום של מלחמה בשבילי. הכול חוזר. כשפיסלתי
    אותו, הוא הפך להיות חלק ממני – מגורלם המר של המפסידים
    במלחמה. במלחמה גם ניצחון הוא הפסד. אינני זוכר את חיי ואת הארץ
    הזאת בלי מלחמות. אבל, מותר לי לחלום שיהיה שלום.
    והכלב הזה אינו מרפה. הוא הפך עבורי לסמל של בדידות ואכזריות "המלחמה, שמתחילה ברומנטיקה ונגמרת במוות. המשורר יהודה עמיחי כתב:
    התבואי אלי הלילה
    כבסים כבר יבשו בחצר
    מלחמה שאף פעם לא די לה
    היא עכשיו במקום אחר
    בשבוע שעבר עברתי בכיכר הבימה וראיתי כלב משתין על פסל
    שלושת העיגולים שלי. זה היה לי רומנטי. הצורות משתנות כל הזמן, אבל
    במלחמה אין שינוי והרגש נהפך לפחד. אבל מותר לנו לחלום. אמן.
    ותודה שהמציאו את הפעולה – לחלום. 

    ''

     

    לזכרו של מנשה קדישמן, איש אהוב מאד

    www.kadishman.com

    www.matygrunberg.com




    דרג את התוכן: