חומר הוא ריקות. ריקות היא חומר.

~בודהת הגברת המבורכת, לב החוכמה הנשגבת

Matter is voidness. Voidness is matter.

~The Blessed Lady Buddha, Heart of Transcendent Wisdom

מדיטציה על ריקות מותרת אך ורק לאדם שמתרגל מוסר.

תרגול של מוסר הוא האלף בית, הבסיס, היסוד, של תרגול תודעתי, של הדרך לאושר אמיתי, לתחושה של רווחה פנימית עמוקה וברת-קיימא. 

מומלץ מאוד גם להתחיל לפתח חמלה. 

על מנת להטמיע תובנות לגבי הריקות מתוך תרגול של מדיטציה על ריקות עמוק בתודעה, צריכים גם לתרגל מדיטציית ריכוז. מדיטציית ריכוז למתחילים היא מדיטציה על הנשימה.

לתרגול מדיטציה נדרש מורה שמוסמך לכך.

לדעת הרב זלמן שחטר-שלומי, מדיטציה על ריקות היא כשרה למהדרין ולא עומדת בסתירה ליהדות.

מדיטציה על ריקות היא ייחודית לבודהיזם.

הבודהיזם, לדעת פרופ' רוברט תורמן, הוא פחות משליש דת ויותר משני שליש פסיכולוגיה/מדע התודעה, דרך לרפא את התודעה ולהשתחרר מהרגשות השליליים שכל בני האדם סובלים מהם. 

לגבי הוראת תובנת הריקות, "ההנמקה הריבונית של היחסיות",* פרופ' תורמן כתב:

"שאקיאמוני בודהה נרתע מללמד את המסר העמוק ביותר שלו, שמא הוא יובן באופן לגמרי לא נכון. נאגארג'ונה הזהיר שריקות מוחלטת שנתפסת באופן הלא נכון היא כמו להחזיק נחש מהקצה הלא נכון; זה מסוכן ביותר כשתופסים את התרופה של היחסיות בתור הרעל של הנהיליזם. אבל צונג קאפה וממשיכי דרכו הפכו ליותר ויותר פתוחים לגבי הוראת הריקות המוחלטת בחמש מאות שנים האחרונות. היום זה נראה מסוכן לא ללמד אותה באופן נרחב."

ציטוט מתוך גלולת ההתעוררות, תרופת הנגד לתרדמת התדעת

*the sovereign reasoning of relativity

מדיטציה על ריקות לפי הדלאי לאמה

קיימת שיטה נוספת של מדיטציה שמאפשרת להבחין בטבע המוחלט של התופעות. סוג זה של מדיטציה כולל התבוננות פנימה באופן אנליטי. באופן כללי, תופעות מחולקות לשני סוגים: מצרפים מנטליים ומצרפים פיזיים -- או: תופעות שה"אני" משתמש בהן -- וה"אני" שמשתמש בהן. כדי לקבוע את טבעו של ה"אני" הזה, בואו ניקח דוגמה פשוטה. כשאנחנו אומרים יעקב מגיע, ישנו אדם כלשהו שהוא האדם שמתויג על ידי השם יעקב. האם השם הזה מתויג על גבי הגוף? לא. האם השם מתויג על גבי התודעה? אילו היה מתויג על גבי התודעה, לא היינו יכולים לדבר על התודעה של יעקב. תודעה וגוף הם דברים שהאדם משתמש בהם. זה נראה כמעט כאילו שקיים "אני" נפרד מהתודעה ומהגוף. למשל, כשאנחנו חושבים, "אה, הגוף הדפוק שלי!" או "התודעה הדפוקה שלי!" לאופן ההופעה המובנה שלנו, התודעה היא לא ה"אני", נכון? עכשיו, איזה יעקב קיים שהוא לא התודעה או הגוף שלו? צריכים גם להחיל את זה לגבי עצמנו, לגבי תחושת ה"אני" שלנו עצמנו -- איפה ה"אני" הזה במונחים של תודעה ושל גוף? 

כשהגוף שלי חולה, למרות שהגוף שלי הוא לא אני, עקב מחלה של הגוף, ניתן להגיד שאני חולה. בעצם, למען רווחת והנאת ה"אני", לפעמים אפילו נחוץ לקטוע חלק של הגוף. למרות שהגוף הוא לא ה"אני", קיים קשר בין השניים: הכאב של הגוף יכול לשמש בתור הכאב של ה"אני". באופן דומה, כשתודעת העין רואה משהו, נראה לתודעה שה"אני" תופס את המשהו הזה. 

מהו טבע ה"אני"? איך הוא נראה לנו? כשלא ממציאים או כשלא מייצרים תפיסה מלאכותית כלשהי בתודעתנו, האם נראה של"אני" שלנו יש זהות נפרדת מהתודעה ומהגוף שלנו? אבל אם נחפש אותו, האם נוכל למצוא אותו? למשל, מישהו מאשים אותנו, "גנבת את זה," או "הרסת את הדבר הזה," ואנחנו חשים, "לא עשיתי את זה." באותו רגע, איך ה"אני" נראה? האם הוא נראה מוצק? האם דבר מוצק, יציב וחזק כלשהו מופיע לתודעתנו כשאנחנו חושבים או אומרים, "לא עשיתי את זה"?

ה"אני" הזה -- שהוא לכאורה מוצק, מוחשי ועצמאי, קיים מצדו-הוא, מיוסד מכוח עצמו -- שמופיע ברגע כזה, למעשה לא קיים בכלל, והיעדר הקיום המסוים הזה הוא המשמעות של העדר-עצמיות. ללא ניתוח וחקירה, "אני" מוסכם, כמו, "אני רוצה כך וכך," או "אני הולך לעשות כך וכך," הוא תקף, אבל היעדר הקיום של "אני" עצמאי שפועל מכוח עצמו הוא היעדר-העצמיות של האדם. היעדר-העצמיות הזאת היא מה שמוצאים כשמנסים לחפש את ה"אני" באופן אנליטי.

היעדר קיום עצמאי של ה"אני" הוא אמת מוחלטת, אמת סופית. ה"אני" שמופיע למודעות מוסכמת לא אנליטית, הוא "אני" שקיים באופן תלוי ושמשמש כבסיס של המוסכמות של הפעולה, הפועל וכך הלאה; הוא אמת מוסכמת. כשמנתחים את אופן הקיום של ה"אני" או את הסטטוס של ה"אני", מתברר שלמרות שנראה שהוא קיים בעצם טבעו, הוא לא קיים באופן כזה, בדומה מאוד לתעתוע. 

באופן הזה מנתחים את אופן קיום הטבע המוחלט של ה"אני" -- הריקות. בדיוק כפי של"אני" יש את הטבע הזה, כך גם כל התופעות האחרות שה"אני" משתמש בהן ריקות מקיום אינהרנטי. כשמנתחים אותן, לא ניתן למצוא אותן בכלל, אבל ללא לניתוח ובדיקה, הן אכן קיימות. הטבע שלהן הוא בדיוק כטבע ה"אני". 

הקיום המוסכם של ה"אני" וגם של הנאה ושל כאב, מחייבים כינון של חמלה ושל אהבת הזולת. ומכיוון שהטבע המוחלט של כל התופעות הוא הריקות מקיום אינהרנטי, זה גם מחייב פיתוח של חוכמה. כשמתרגלים את שני ההיבטים האלה יחד -- חמלה וחוכמה -- החוכמה הולכת ומעמיקה ותחושת הדואליות פוחתת. עקב כך שהתודעה שוהה במשמעות הריקות, ההופעה הדואליסטית הופכת למעודנת יותר ובאותה עת התודעה עצמה הופכת למעודנת יותר. כשהתודעה הופכת למעודנת עוד יותר ומגיעה לרמת התודעה המעודנת ביותר, היא בסופו של דבר, היא הופכת לתודעה הבסיסית ביותר, התודעה המולדת היסודית של "האור הצלול", שבמצב המדיטטיבי מבינה נכוחה מיד את הריקות ושהיא בטעם אחד אתהּ, ללא הופעה דואליסטית בכלל, מעורבת עם ריקות. כאשר לכול יש את הטעם האחד הזה כל דבר והכל יכול להופיע; מצב זה נקרא "הכול בטעם אחד וטעם אחד בכול." 

תודה לגילה פנפיל על עריכת התרגום. הטקסט עודכן ב-6 ביוני 2015.

---

תרגום של קטע מתוך ספר של כבוד הדלאי לאמה: Kindness, Clarity and Insight

המדיטציה השלישית מתוך שלוש מדיטציות בקישור הזה (אנגלית): 

http://viewonbuddhism.org/Meditations/dalai_lama_meditation.html