השבת מתחילים לקרוא בפרשת "במדבר", פרשה ראשונה  בחומש רביעי של התורה.

 
ספר במדבר פותח במפקד הראשון של בני ישראל, כשנה  לאחר יציאת מצרים. לאחר המפקד מתאר אלוקים את מקום
השבטים בשעה שהם חונים סביב המחנה מארבעת כיווניו.

בני שבט לוי אינם רשומים במפקד הכללי אלא ברישום נפרד.

ללוויים חובות מיוחדים וגם זכויות מיוחדות בשל מעמדם ככוהני השם, ומבין משפחות הלוויים, בית האב של אהרון
מופקד על אחזקת המשכן.

בני ישראל יצאו ממצרים לכיוון ארץ ישראל, אך הדרך שיכולה  היתה להסתיים בכמה ימים, ארכה לבסוף 40 שנה.
בני ישראל העבדים, שהיו משועבדים לגשמיות ולצורת חשיבה מוגבלת, היו חייבים לעבור תהליך ארוך של זיכוך, לימוד ושינוי פנימי.

המדבר הפתוח היה עבורם מקום אידיאלי. במדבר אין ערך לכסף  או לנכסים גשמיים, והוא מקום מושלם לנסות לנהוג בפתיחות מחשבתית ולהשתחרר מהרגלים קיימים. אם בני ישראל היו מגיעים במהירות לארץ  ישראל, כי אז כל אחד היה מתיישב תחת גפנו ותאנתו, והיה ודאי עסוק ברדיפה אחר חומר ונכסים. דווקא בתנאי המדבר הקשים, שם אפשר
להשתנות וליצור צמיחה רוחנית.

פרשת "במדבר" עוסקת בעיקר בספירת האנשים. מדוע לספור? הבורא לא יודע את כמות האנשים? 

עניין הספירה, נראה כמשהו טכני, אך לא כך הוא. בפעולת הספירה יש כוח פנימי שחיזק לדורות את עם ישראל. 
ספר הזוהר הקדוש, מגלה כי גם לפני הספירה וגם לאחריה היו מברכים את האנשים כדי להגן עליהם מבחינה רוחנית.
לא "סופרים" את האנשים אלא במטבעות.

בפרשה כתוב "נשוא את שמות האנשים"-- "נשא" מלשון נשיאה והתרוממות-- 
כלומר הספירה חיזקה ורוממה את בני ישראל.

שבת מבורכת

בתמונה - מניין בני ישראל