שיחת היום בישוב.סוף סוף קורה דבר מה שמעיר את המקום. תושבי המקום עמלים היו באותו היום להכין את עצמם לקבלתה. חיוך סתוי שניכר על פניהם הסגיר את ימי החמדה אליהם היו כמהים.

האירוע, ולא במפתיע, תוכנן לשעות הבוקר.וזאת על מנת שגם נשות המקום העמלות יוכלו להשתתף ולהכיר מקרוב את הבשורה.

תמירה.בוהקת.ממגנטת.גוון בהיר וקימורים מדויקים להפליא, במקומות הנכונים, הם הסיבה שהגברים שבחבורה מיהרו למצוא את הסיבה להגיע עד אליה. להגיע, וללא היסוס לנפנף, כפרש היוצא למלחמה ומניף את חרבו אלעל, בכרטיס האשראי שהחזיקו.

והיא, למציאות "לא מחוברת", לא זזה ממקומה. ואילצה את כולם לגשת ו....
להמשיך ולהשתמש בשירותי הקופאית העובדת במקום עוד יום נוסף.

השבוע, ביקרתי בבנק.במרכז הסניף הציבו את המכשיר שאמור לחסוך זמן יקר. מכונה באמצעותה ניתן: להפקיד שיקים, לברר יתרות וכו'. לכאורה, המצאת "המאה". שמחתי. נפשי חמדה את המכונה ובפעם הראשונה שהישרתי מבט לקופאית שעמדה במרחק מה. חסרת מעש הייתה.

הישרתי מבט בחמלה..עליה (בד"כ זה קורה מהכיוון השני..),וליבי נפער, כשושנה הפוערת עליה וחושפת את מלוא הדרה, ופינה מקום להכיל את מלוא החמלה שהציפה אותי באותם רגעים על אותה קופאית. נכנעה לטכנולוגיה חשבתי.

כבריקוד, צעדתי קדימה (אל עבר המכונה), נגעתי, אחזתי, צעדתי לאחור, ושוב נגעתי. והיא...לא הגיבה.התייאשתי וחסרתי לכספרית.לשולה, שאישוני עיניה התרחבו מכעס ותחושת עלבון צורם. התנצלתי. אמרתי שגם אני נפלתי שבי אחר יופי משכר של "המחליפה". אבל שולה, לא התרצתה. באותו ערב נאלצתי..לרקוד עם שולה בחוג ריקודי עם במתנ"ס המקומי.