כותרות TheMarker >
    ';

    לכל בלוג יש שם?

    קורטוב מפה ומעט משם. קצת טיפים על שיטוטים בארץ וקצת על אמסטרדם. על המצלמה שלי ואולי גם קצת עלי. בלוג בלתי מוגדר ולא מכופתר

    0

    מה לשבועות ולתיקון?

    0 תגובות   יום ראשון, 24/5/15, 07:50

    ''

    שבועות.

    כבר כילדה, לפני שנים רבות, שבועות היה החג האהוב עלי, מכל החגים כולם.

    היה בו משהו צבעוני ורענן. משהו עליז ומזמין. הלבוש הלבן שהבליט את צבע הפירות והירקות הרעננים. מאכלי החלב. הייתה בו  הקלילות הנכונה, אווירה של שמחה והתחדשות. ונטול היה כובדם של ראש השנה ופסח.

    בעיני, היה זה החג הכי עליז והכי טעים.

    עד כדי כך ידועה הייתה אהבתי לחג, שלימים, משהקמתי בית משל עצמי, ברור היה שאת חג השבועות, חוגגים בני המשפחה המורחבת, כולם יחד בביתנו הקט.

    לעת סיומה של ארוחת חג אחת, הנחנו על השולחן לפתנים. לפתן מבושל, המכונה במשפחתנו "לפתן מת" חיוך  (יען כי הוצאנו נשמת הפרות לעת בישולם) ולפתן פרות חיים – "לפתן חי" .

    הנחנו את הלפתנים, ואת הקעריות הגשנו למי שביקש מה שביקש. את מכלי הלפתן, על השולחן, השארנו לכל דורש, והתפנינו אנחנו להתחיל לפנות ולרחוץ את הכלים. לא, לא היה לנו מדיח כלים. למען האמת, עד לפני חודשיים לא היה לנו כזה.

    תוך כדי שאנחנו רוחצים ומנגבים את הכלים – בקעה לה דרישה מאחד האורחים, שהושיט את ידו האוחזת קערית ו..."אפשר לקבל פה רי פיל?" לא. אנחנו לא מתגוררים בארמון. ולא, לא צריך היה לגמוע מרחקים על מנת שיתכבד אותו אורח. למען האמת, כל שנדרש ממנו היה שירים עכוזו מאצל הכורסא אליה עבר, ירים את המצקת וימזוג.

    הפחה/נסיך המדומה, דרש שירות כהלכתו.

    "אפשר לקבל פה רי פיל"?

    אז הוא קיבל רי פיל . כמו תמיד. הפציע קולו ברמה – נעמדו כולם לשרתו. גם אני. עד השבר הגדול.

    שיטת ה"רי פיל" שלו הייתה לו לאופי ולמנהג חסר מעצורים. היא התייחסה גם למעות, אותן פזר לכל עבר, וידע ללכת אצל הוריו ולדרוש "רי-פיל" של כיסיו של חשבונותיו.

    שיטת הרי-פיל עבדה כל כך טוב ושחקה עד דק, שלא אחת היה אבי מגיע לבתי, יושב על אותה הכורסא ובוכה. בוכה שאזלו כוחותיו, בוכה שהוא חש שלמרות שניסו לדבר ולהסביר, הם מרגישים שלא יהיה לזה סוף.  בוכה בדמעות. ולי לא היה אלא לנסות להרגיע לנחם, ולראות אותו נגמר – בעיניים כלות.

    לילה של יום ראשון. ליד יחידת הטיפול הנמרץ. היה איש - איננו עוד.

    על צווארי שרשרת, עליה תליון ושתי טבעות. שלו. של אבא שלי. היו על צווארי לבקשתה של אימי, עד שיחלים, יקום ויענוד. על ידו של ה"נסיך" – שעונו. אני מסירה את השרשרת ונותנת לאימי. היא מבקשת שאשאיר אותה אצלי. אני פונה לאחותי ושואלת אם היא רוצה. היא בוחרת טבעת. לפני שהספקתי לפנות אליו, לפני שהספקתי להגיד דבר, הניף הנסיך את ידו הימנית, הניח כפו בהתרסה על השעון והודיע:- "אם כך – זה! נשאר אצלי". אפילו לא חיכה שבריר אחד של שניה. לא חיכה שאימי הכואבת תגיד לו "זה שלך". וכן, היא הייתה אומרת. הוא הכריז, כי הוא רגיל!  "זה! נשאר אצלי"!

    2002 לילה של יום ראשון. ממש לפני ערב שבועות. היה איש שאהבתי כל כך, ואיננו עוד.

    על הדמעות שזלגו מעיניו , בעטיו של אותו הנסיך - מעולם לא סלחתי. על הפגיעה שנמשכת עכשיו, לעולם לא אסלח. זה בסדר. אני יודעת שחסר רגשות ואטום הוא. ומעולם לא היה לו אכפת.

    אני כבר מזמן יודעת שאם אין "רי-פיל"  -  אין ערך.

    שבועות.

    פעם, היה זה חג. היום, זה רצף כואב של זכרונות.

    אומרים שיש דבר כזה "תיקון שבועות". אחד הפירושים הוא שהתיקון "מתקן את חטאם של בני ישראל..." הפירוש שלי תמיד היה שזו הדרך להתחיל מבראשית, להכיל ולקבל ולאחות פה ושם סדקים.

    אולי, עבור אחרים.

    אצלי שבועות, מזה שנים רבות, הוא שבר בלתי ניתן לתיקון, שלעת האחרונה גם קמו וטרחו להרחיבו לכדי עמק זרוע חוחים ודרדרים.

    כילדה אהבתי אהבה גדולה את חג השבועות.

    כבר 13 שנים זה לא חג – זה כאב רצוף של זכרונות.

     

     

    איש-אב 19/05/2002

     

    איש אב על משכב.

    ובלילה ההוא עמדנו,

    אישה, אם עם בת

    בת עם בת.

    אוחזות בשארית כוחותינו,

    יד ביד ומבט מול מבט.

    מלכדות נואשות תעצומות נחלשות,

    מנסות להעביר חיות, עמידות

    מתוך תוכנו – אל תוך הדמות.

    זעקה עצורה בתוכנו

    השאר!

    אל תלך, כי שלנו אתה

    ואנחנו שלך.

    ותמצית אהבה, טהורה וזכה עמדה באוויר.

    עוטפת אותך.

    לא בסערה.

    רק בשקט, שעלה וזעק וזועק עד בלי די...

    ליווינו אותך נשימה נשימה

    וכלו לאיטם כוחותינו.

    וישב המבשר על כתפינו

    ויושב הוא שם מיני אז.

    ועומדות נטולות איש ואב, אחוזות בשארית כוחותינו

    ותמצית אהבה, טהורה וזכה

    תמשיך, תעבור בתוכנו.

    אישה אם עם בת, בת עם בת.

    ותמיד תרחף מעלינו – ותהייה שם לשמור במבט.

     

     

    וחלפו השנים.

    השתנו מבטים ומילים.

    וגם אם תרחף מעלינו לשמור,

    רוחות  הקדים שורפות!

    וכך כבר שנים על כתפי,

    יושב המבשר ולועג.

    תמצית אהבה? הוא שואל,

    ושיניים שחורות הוא חושף.

    ותמיד תרחף מעלינו

    ושמור עליהם!

    זיכרון היותך בנינו

    שומר גם עלי  

    במעט...

    (24/05/2015)

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      mipkin1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין