לכעוס מותר,

לכעוס על מי שחשוב לך ושאתה אוהב,

זו משימה קשה, מפחידה ומאיימת.

מגיעים אליה דרך

מנהרה חשוכה.

במנהרה מסתכלים לפחד בעיניים,

מתבוננים בכאב, מפרקים את הכעס.

אחרי המנהרה לא יודעים מה יהיה

רק יודעים

שמשהו ישתנה.

פעם

זה היה מפחיד אותי נורא -

חוסר הידיעה.

אל המנהרה הזאת צעדתי הפעם מבחירה

בביטחה, באמון מלא ובראש מורם. 

הפחד כבר לא אותו הפחד, הכאב

כבר לא גדול מלהכיל.

החשך השחור מואר הפעם בניצנוץ של כוכבים,

תיקרת המנהרה מקושטת בכל המתנות, בכל הכלים

שאספתי בדרך.

כל שעור שאי פעם למדתי רשום באותיות קדוש הלבנה,

עומד מוכן,

מלטף את פני, מוחה דמעתי

ומחבק.

זהו רגע חגיגי, מסיבה רבת נוכחים,

מסיבה של צבעים,

רגשות, חלומות, חוויות, הוויה, תחושות -

לידה.

הכי לבד שיש

והכי ביחד.

בחדר אני כאן איתי, רגועה, מוגנת, חשופה, מצפה, מוכנה,

אהובה ומרוגשת. אני, שלי

ובשבילי.

כל דמעה שיורדת מרככת, מכינה, מנקה, מזככת,

ממלאת את עולמי

רוך, סליחה, חמלה, אהבה

לרך הנולד. לרכה.

הפעם אני כבר שומרת עלי.

הפעם גם הוא שומר עלי.

מלמעלה.

גילה