כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    מחנות הקיץ

    17 תגובות   יום שישי , 29/5/15, 09:58

    זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח


    סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב.


     

    לפני עשרות דפים, במסמך הרצוף בזה, סיפרת על "בית החינוך בצפון". נוסף לכל המסופר היה למוסד הזה המנון.

    אתמול צילצל אליך אחיך הפרופסור ושאל מדוע לא הזכרת את ההמנון של "בית החינוך בצפון"? הוא גם טרח לשיר בשבילך את השיר. אתה דוקא כן זוכר. הנה הוא:                

     "הצפון של הפועלים"

    הַצָפוֹן שֶׁלָּנוּ הוּא

    הַפּוֹעָלִים אוֹתוֹ בָּנוּ

    בָּתִים מֵאוֹת כְּבַר נִבְנוּ

    מַרְפֵּאָה הִנֶּה סִדְרוּ

    וְעַל כֻּלָּם שָׁלוֹשׁ קוֹמוֹת

    לִיְלָדִים וִלִיְלָדוֹת

    בֵּית חִינוך לְיַלְדֵּי עוֹבְדִים

    וְגַן יְלָדִים.

    יַלְדֵּי  הָהַצָפוֹן!

     

    ''

    יש לך הרבה זכרונות מרודזיה ולא בטוח שאפשר להכניס כאן את כולם. למשל מחיר של רכב משומש. ממש שיגעון. יכולת לקנות שם מכונית סיטרואן ב-40 סטרלינג (אז מאתיים לירות). מגרשי הרכב המשומש היו עושים מבצעים. למשל ראית פעם שמוכרים שם מכונית ווקסהול כמו שהייתה לבן גוריון בשניים וחצי שילינג (לירה ורבע).

    פעם נכחת במכירה פומבית של כלי רכב שם הציעו למכירה מכונית "הַמְבֶּר" ענקית בשלושים לירות סטרלינג, 150 לירות ישראליות. אבל אף אחד לא קנה את זה בגלל מחיר התיקונים וכמות הדלק שהיא זללה.


    על תוכן עבודת ההדרכה בסולסברי אין הרבה מה לספר. זכור לך שבוע סמינר שקיימת במקום אחד ושמו "מלון סקיי ליין". בעל בית המלון כמעט והשתגע מפני שבמשך שבוע שלם הכריחו אותו לבשל רק ארוחות דגים, כי זה מה שהיה מותר לילדים היהודים. אגב, המלון הזה גם כן שימש לנשים גויות צעירות, שהיו מגיעות כל בוקר עם הטף ושותות לשכרה.

     

    פעמיים במשך שנתיים נסעתם למחנות קיץ  שנקראו "NATIONAL SUMMER CAMPS" בדרום אפריקה לעיירה "איסט לונדון"' שנמצאת בחוף המזרחי. מחנה הקיץ התקיים שם במקום  שנקרא "אייגודה" על חוף האוקינוס ההודי. זה היה אתר מקסים במדרון מיוער המגיע עד חוף הים. אתה זוכר שלהגיע לשם מבולוואיו זה לקח שלושה ימים של נסיעה ברכבת. זאת הייתה רכבת של פעם' עם קטר אמיתי שנוסע על קיטור ופחם. בסוף הדרך יצאתם אשתך ואתה מפוחמים לגמרי מעשן הרכבת. חברת הרכבות הרודזיאנית "רודיזיאן רייל ווייס" הייתה אימפריה כשלעצמה במושבה הבריטית. בשביל לנסוע ברכבת לאן שהוא, היה צורך לעשות "פרוויזינל  בוקינג" - הזמנת כרטיסים - לפחות שבועיים מראש. בתא בו נסעתם ברכבת היו שני ספסלים מרופדים, מיטות מתקפלות מתקרת התא ומן כיור רחצה עם ראי, גם הוא מתקפל. הכל היה ישן אבל מסודר. עם רדת ערב היה מגיע עובד מומחה, פותח ומסדר את המיטות לקראת שינה. הוא היה מקפיד להניח על הרצפה גם שני סירי לילה. הפעם האחרונה בה השתמשת בסיר לילה היתה כשהיית בן שנתיים. אבל האנגלים המשוגעים האלה משתמשים בסיר לילה עד מאה ועשרים.   בחמש וחצי בבוקר הוא היה מעיר אתכם עם כוס תה גדולה, שמזג מקומקום גדול וגם מקפיד לסלק את סירי הלילה. הארוחות ניתנו בקרון מסעדה - כל האוכל שיש בעולם. בדרום אפריקה מלצרים היו לבנים, מה שכבר מזמן לא ראיתם. אתם נסעתם ברכבות גם לדרום אפריקה, גם למפלי ויקטוריה וגם מבולוואיו לסולסברי. אתה זוכר

     

    כשנסעתם מבולווואיו לסולסברי ברכבת, ירדתם וחפשתם בית מלון לשהות של כמה ימים. נכנסתם למלון על יד תחנת הרכבת ומשם טילפנתם למשרד הפדרציה להודיע שהגעתם. המנהל שם, "פִיל וַיִינִיק" שאל היכן אתם מתאכסנים? כשסיפרתם לו איפה אמר לכם לחכות שם עד שיגיע אליכם ושלא תזוזו לאף מקום. תוך עשר דקות הגיע הבחור. הוא פקד עליכם לקחת את המזודות ולהסתלק מהמלון הזה. למה? מפני שזה פה סתם בית מרזח מלא שיכורים וזונות. הוא שם אתכם במלון "גרנד הוטל" סולסברי. זה לא היה הגרנד הוטל של בולוואיו אבל איך שהוא. גם שם היו משתכרים. בכל מוצאי שבת בחצות היו מסדרונות בית המלון שוקקים משרתים ונהגים שחורים הנושאים על  ידיהם את גבירותיהם האנגליות הנכבדות, הסבואות עד דלא ידע, לקחתן הבייתה. בעצם כל הלבנים ברודזיה היו מרבים להשתכר.

     

    ''


     

    כשהייתם בבולווואיו לא היו שם חיי תרבות, רק הרבה מאוד סינימה. ערב אחד יצאתם, אשתך ואתה, לראות סרט ("פְלִיק" בלשון המקומיים). ישבתם בקולנוע וצפיתם קודם כל במחצית השעה של פרסומות. מתי שהוא זה נמאס לך ואמרת לאשתך: "כּוּסאֹמַק, מתי הפרסומות האלו יגמרו?"

    למרבה התדהמה נשמע קול רך ונשי מאחוריכם, בעברית צחה: "אל תקללו פה בערבית, יושבים כאן אנשים שיודעים מה זה."  התאוששת  אבל לא פנית לאחור כדי לראות מי זאת. בסוף הסרט, אחרי שעמדתם דום למשמע ולמראה "אלוהים נצור את המלכה" ויצאתם, חלף על פניכם זוג בדרכו החוצה. היא אמרה בעברית שלום! והוא היה נבוך ואמר רק הלו!


    לאחר כמה שבועות יזמו מנהיגי "הבונים" להוציא את החניכים "ליום עבודה", כדי להכיר את החלוציות מקרוב. נסעתם אל מחוץ לבולוואיו, למקום שהיה בקרבת העץ הידוע של "לובנגולו מלך זולו". עצרתם ליד בית חווה גדול ומגודר. לאחר המתנה קצרה הגיע גיפ לנדרובר ממנו זינק באתלטיות לעברכם גבר גדול ושרירי. הוא חבש כובע אוסטרלי, חולצת חאקי, מכנסיים קצרים ולרגליו נעלי עבודה צבאיות. לאחר מילות ברכה קצרות הציג את עצמו בשם רוברט מֵיידְלוֹק. הוא התכוון להראות לכם את פרוייקט "יום העבודה", בניית סכר קטן באחד מהואדיות שבשטח החווה. כשנודע לו שאתה ישראלי מפלסטינה, הוא חייך וסיפר כי היה בשירות הוד-מלכותו בפלסטינה בזמן מלחמת העולם השניה. הוא שירת בירושלים, בבית שאן ואפילו ביקר כמה פעמים בקיבוץ חמדיה.  

    אחר-כך הציע לכם להיכנס לבית ולשתות תה. בפתח הבית ניצבה חוואית נאה, כבת 35 וקיבלה את פניכם בהזמנה ותה כמקובל.

    כשנודע גם לה שאתה ישראלי תפחה על מצחה ופלטה: אהה זה אתה שקיללת אז בקולנוע! הצטרפנו לחיוך ושאלנו מניין היא?

    בחוסר רצון מופגן ענתה: "אני ירושלמית, עשה לי טובה ואל תכנסו פה לחצר האחורית. יש שם מלא חזירים".

    תוך שניות ספורות יכולת לפענח את כלל התמונה. הגברת היא אחת מאלה שהתחתנו עם אנגלים, קצת אולי בגלל שהמוסדות הלאומיים של הישוב עודדו את הבחורות להתייחס בחמימות לחיילי הוד-מלכותו ולמורת רוחם של רבים מן הישוב. הגברת מיידלוק לא הייתה יחידה בסוגה ברודזיה.


    ועוד כזה מין זיכרון:  באחת הפעמים בהן נסעתם לצפון, התעכבתם ללינת לילה בעיר לוסאקה שברודזיה הצפונית. שֵמַע בואכם נפוץ מייד והוזמנתם אחר כבוד לפגוש ישראלים, מה שמכונה "יורדים", לשיחה על ישראל. היה זה ביתה של בחורה קצת יותר מבוגרת (יפה מאוד שנחה בכורסא עם הדום מתחת לרגלה הנקועה). במשך השיחה היא פלטה שהיא בת כפר יחזקאל.

    היא הקשיבה לתקליט החדש שהבאתם עם "רן ונמה", ואמרה שזה לא שירים שהיא אוהבת ונתנה להבין שהשירים שהיא כן אוהבת הם כל אלה שמלפני 1940. את בעלה של הגברת לא פגשנו שם. לעומת זה נכחו אז באותו ערב עוד זוג ישראלים. הבחורה היתה פקידה בחברת התעופה "רודיזיאן איירוייז". והיא אמרה שאנשי חברת התעופה שירתו בצבא הבריטי בפלסטינה אז אי אפשר לקלל בערבית. הישראלים האלה לא סיפרו לכם איך ולמה הם התגלגלו ללוסאקה שבצפון רודזיה. יכולתם רק לנחש.

    ''

    ועכשו השיר התורן משירי השכונה והרחוב:

                                                      דָן אִיש פְּלָאִים   

                                                       הִפְלִיג לַמֶּרְחָקִים

                                                       הָלַךְ  תָפַס תּוּמַיִי קָטָן

                                                       הִלְבִּישׁ לוֹ תַּחְתּוֹנִים וְרוּדִים.


    בחזרה למחנות הקיץ בדרום אפריקה. המחנה הראשי בזמן שליחותך היה ב"לִיצֶ'אס בֵּיי" ליד העיירה איסט לנדון. זה היה מחנה גדול מאוד' המיועד לאלף חניכים ויותר. החניכים ישנו באוהלים הודיים ואכלו באוהל שכונה "מַארְקִי". היו שם מתקני קבע למטבח ולשרותים. מפקד המחנה היה תמיד איש מבוגר ושמו "הֵרִי שֵבֶץ". הוא היה פעם קצין בצבא הבריטי, ובכל בוקר היה עורך מפקד לכל המחנה' כשהוא צועק פקודות באנגלית, פקודות שאף אחד לא מקשיב להן.  בשתי הפעמים בהן היית במחנה, עזרת לקבוצת "החלוץ" להקימו מחדש כבכול שנה. כאן יש משהו שאתה זוכר יותר מדי טוב.

    מה זה "קמפ  פיירינג"? את הביטוי הזה אתה בעצמך המצאת...מתי ואיפה?

    במחנות הקיץ ההם.

    פה בארץ היו אז יושבים בעיגול סביב מדורה ושרים. בדרום אפריקה היו יושבים או שוכבים ליד מדורה במטרה לשיר. חניך אחד או מדריך היה מחזיק בידיו כאפיה ערבית מנפנף בה לקצב השירה ובעצמו צועק את השיר בקול רם. היושבים סביב נהגו להתיישב בזוגות "ולהתמזמז" באינטנסיביות.

    אתה לא יכולת לסבול את המנהג וכינית את זה בלעג "קמפ פיירינג".

    פעם אחת נקראת ממחנה "השומרים" שבאַיְגוֹדָה לנאום באוזני החניכים היותר בוגרים "שבליצא'ס ביי". היה זה "הרי שבץ" בכבודו ובעצמו שהזעיק אותך לשם כך. מה היתה הבעיה?

    החניכות והחניכים בני ה-16-15 התחילו "להתעסק". ויותר חמור מזה, המדריכים בני ה-20-18 התחילו להתעסק עם החניכות, כולם בהשפעת  הורמונים גועשים.

    http://cafe.themarker.com/image/2387570/

    התופעה היתה כל-כך בוטה ובולטת, עד שהשמועות על הברדק שהולך במחנה "הבונים" ב"ליצאס ביי" נפוצו גם בכל המחנה וגם ברחבי הקהילות היהודיות במדינה.

    המדריכים היותר אחראיים לא הצליחו להשתלט על המצב. הרי שבץ, מזועזע מהתופעה, איים  בפירוק המחנה וסגירתו. אבל גם זה לא הועיל. אז הוזעקת אתה.

    אתה זוכר איך שכל החניכים והחניכות הנוגעים בדבר התכנסו באוהל ה"מארקי" באוירה מתוחה מאוד מאוד.

    אתה נשאת נאום חוצב-להבות בעניין ההתבגרות המינית ושאת יחסי המין יש לדחות לאחר גיל 18. ומי שעושים את זה קודם אינם יכולים  להיות אחראים למעשיהם והתוצאות עלולות לגרום להתדרדרות עד כדי אסון.

    אתה זוכר שכולם הקשיבו לדבריך פעורי פה, לא מפני שחדשת להם משהו אלא מפני שאתה מעז  לדבר על הדברים האינטימיים בפרהסיה בקול רם וברור ובלתי משתמע לשתי פנים. אפילו המדריכים והרי שבץ בראשם הודו לך על הנאום המשכנע. יש כאלה שזוכרים את "נאום הקמפ פיירינג"  ההוא עד היום.

    "טובל ושרץ בידו"?

    קצת  מצחיק להיזכר שכבר ספרת איך נהגת אתה עצמך בדיוק ההפך. למען האמת, הנסיבות היו שונות אז לחלוטין. אבל גם זה היה לך מאוד מאוד לא נוח...

     

    טוב. עכשו, סוף כל סוף, לזכרונות מהמחנה באַייגוֹדָה.

    המחנה הזה היה מיועד לשכבת ה"שומרים" בלבד. אלה היו חניכות וחניכים מבוגרים, בוגרי י"א. למיטב זיכרונך, היו שם כמאה חניכות וחניכים. אתה מתבלבל קצת בין הארועים שחווית שם פעמיים בשנתיים, אבל אתה זוכר את המקום מאד לטובה ויש דברים שזכורים לך היטב.


    אתה זוכר כיצד טרחת לארגן סדר יום קבוע עם קימה מוקדמת (מוקדמת מדי לטעמם של המפונקים ההם) – שבע בבוקר. בשעה זו היה צריך להעיר את החניכים בכוח ובצעקות ולמשוך אותם אל מחוץ לאוהל. אתה זוכר איך משכת החוצה חניך שמנמן, שבמקום לכעוס כמו כולם דווקא התפוצץ מצחוק.

    זה היה מי שלאחר שלושים שנה יהיה הפרשן לענייני ישראל של ה-C.N.N, טֶרִי קֵסֶל. אז קראו לו גְרוֹבּ הקטן, להבדיל מאחיו הגדול – גרוב הגדול, שהיה פעם חבר קיבוץ יזרעאל. אתה זוכר שליד המחנה היתה לָגוּנָה ענקית על החוף של האוקינוס ההודי. אתה זוכר שהייתם רוחצים בלגונה העמוקה בהנאה גדולה. פעם אחת העזת להכנס למים של האוקינוס ההודי עצמו. היו כמה טפשים שנכנסו אפילו לעומק הים.

    אתה זוכר שנכנסת רק עד למתניים ואיך שגל אחד, שחזר מהחוף, משך אותך בכוח לעומק הים. אתה, בשארית כוחותיך, הצלחת להגיע לחוף וגם ברכת "הגומל". חוץ מהגלים הפראיים היו שם באיזה שהוא מקום גם כרישים. בזה אתה פוחד אפילו להזכר. במחנה הזה הרבו לשחק כדור עף ולטייל הסביבה. מה שאתה זוכר שם מהאוכל היה שימורי הדגים שנקראו "פִּילְצֵ'רְס", אוכל איום ונורא, שהחבר'ה שם היו רגילים לטרוף עם ריבה לארוחת ארבע.


    אתה זוכר היטב את סיפור המקהלה. כשיצאת לשליחות היו כמה שירי מקהלה, אותם ידעת לשיר בכל שלושת או ארבעת הקולות. במחנה הזה תוכננו כמה חוגי בחירה. אתה הצעת לראשי המחנה לקיים חוג לשירת מקהלה. בתחילה באו אולי 15 חברות וחברים. אתה לימדת  אותם איזה קוֹרָאל, את "האל ברכנו". תוך יום או יומיים הצטרפו למקהלה כמעט כל באי המחנה. זאת היתה מקהלה ענקית, שבקושי יכולה הייתה להתכנס האוהל ה"מקרי" הגדול. משום מה, אתה לא יודע למה, התערבו כולם בשירת המקהלה. אתה לימדת אולי חמישה שירים. בכל ערב היו כולם מתכנסים ואמרו לך שמרחוק זה נשמע כמו שירת המלאכים. זה אולי היה המשך למה שחברת לחג העשר של יזרעאל בשירים ובלחנים.

    ''


    אחד מראשי המחנה היה ג'וֹסִי פָקְטוֹר, סטודנט לרפואה. לאחר ארבעים שנה היה למנהל בית חולים "העמק" בעפולה.

    אז הוא היה גם שובב גדול.

     באמצע תקופת המחנה ארעו שני דברים:

    א.       דני וחזי הרפז ושלושת ילדיהם נחתו מהארץ ישר למחנה זה. עומר, תינוקם, עוד היה שוכב בלול.

    ב.       פול דִיוֹן, האחראי על הנוער בפדרציה הציונית, זימן אותך למשרדו ביוהנסבורג תיכף לאחר סיום המחנה, לפני שאתם חוזרים לרודזיה.

    אתה לא זוכר במדוייק מי או מה, אבל בפעם השנייה שהיית במחנה באייגודה היו שם  גם פוֹגִי (יהודה פוגלביץ' ואשתו מקיבוץ צרעה). אתה נסעת אתם מקייפטאון ליוהנסבורג, יומיים נסיעה. אשתך לא הצטרפה ועשתה טיול נחמד ב"גַרְדֶן-רוּט" עם עוד חבר'ה מ"הבונים".

     

    כשנכנסת למשרדו של פול דיון, הוא פנה אליך בשאלה אם אתה מוכן  לדחות את החזרה לישראל בכמה חודשים. אתה שאלת מדוע ולמה  ואז, לתדהמתך, סיפר הוא כי בחוות ההכשרה שבוֶסְטוֹנָרְיָה התמרדו חברי ההכשרה כנגד השליח אריה פניני.

    הוא לא היה חבר קיבוץ ואין לך מושג איך בכלל הגיע לשם עם משפחתו. הפדרציה החליטה להיפטר ממנו ולהביא שליח אחר, "אבל זה ייקח זמן ואתה מתבקש בכל לשון של בקשה למלא את התפקיד עד בוא השליח הקבוע". אמרת לפול דיון שאין לך שום הסכלה או נסיון בחקלאות וספק אם תוכל לנהל חוות הכשרה חקלאית. הוא אמר שזה לא אכפת לו, העיקר שתסתלקו מרודזיה ותגיעו לחוות ההכשרה כמה שיותר מהר.

    אתה הקשת לשאול: "מה אני הולך לעשות שם?" פול השיב: "אתה כבר תמצא מה לעשות, אולי תלמד אותם מה זה קיבוץ".  סיכמתם על פרטי העסקתך ואתה מיהרת לטוס בחזרה לסולסברי.

    אתה זוכר שאחד מהפקידים בטרמינל אמר לך "הלו מיסטר בקר, אתה חוזר ממחנות הקיץ?"

    אתה לא תפסת מה זה בדיוק העסק שלו אבל אחר כך הבנת שהוא היה איש הבולשת, שמשגיחה היטב על תנועותיהם של הזרים שנכנסים ויוצאים מרודזיה. זה לקח כעשרה ימים לחסל את כל עניניכם בסולסברי, להפטר מציוד הדירה ומהמכונית ולשלוח את מעט החפצים לדרום אפריקה.

     

    ''

    בינתיים הגיעה אשתך החמודה, לאחר שטיילה להנאתה. אתה המתנת לה בשדה התעופה. היא נחתה שם במטוס ה"קוֹמֶט" החדיש חדש והלכה לקראתך בטרמינל. אתה לא זיהית אותה מספיק מהר מפני שבהזדמנות זו היא קנתה שמלה חגיגית נורא, עשתה תספורת אורגינל, נעלה משהו חדש על עקב מאוד גבוה ונראתה כמו איזו ליידי.


    אמרתם שלום לרודזיה ולא להתראות  ועוד פעם נסעתם ליוהנסבורג ברכבת הקיטור ההסטורית, מהלך שלושה ימי נסיעה. כשהגעתם לבניין הפדרציה הציונית, הורידו אתכם במרתף הבניין, איפה שהחנייה, והושיבו אתכם במכונית שתסיע אתכם לחוות ההכשרה. המכונית הזאת היתה הדגם הראשון של ה"סוסיתא" תוצרת ישראל. בהשוואה לכל המכוניות האחרות, היה האוטו הזה מסכן, רועש, שבקושי נסע. אפילו הנהג הכושי התבדח על חשבון הסוסיתא ואמר שזאת פרסומת לא כל כך טובה למדינת ישראל.

    באיזשהו מקום מול החווה של אחד פִיט פַאן חְרָאן' שהיה לו מעין מוסך דרכים, סבבתם שמאלה לדרך עפר. אחרי קילומטר הגעתם לחוות ההכשרה.  

     

    המקום נראה כמו קצת חווה חקלאית אבל הרבה אתר נופש. הייתה שם בריכת שחיה ריקה וסדוקה. בסביבתה היה דשא גדול. מה פתאום כאלה דברים בחווה בּוּרִית קטנה ומסכנה? בלי מים, בלי חשמל ועם טלפון ענתיקה מחובר לעוד שותף. אם רצית לטלפן ולא שמעת צליל חיוג אז היה צריך לשאול באפריקנס (בוּּרית) "תפוס"? ואם היה שקט אז יכולת לצלצל. סידור המגורים בחוות ההכשרה היה מוזר. בבית החווה הגדול והמרווח גרה משפחת השליח ממש כמו לורדים – כל הבית רק להם.

     

    חברי ההכשרה נתחבו במבנים קטנים ועלובים וגם מלוכלכים, ששם היו  צריכים גם לאכול וגם לחיות בכלל. הדבר הראשון שאשתך ואתה עשיתם היה לפנות את הבית הגדול לשימוש כלל חברי ההכשרה, מטבח חדר אוכל ומגורי בנות. אשתך ואתה גרתם במבנה צדדי אבל נורמאלי. חוות ההכשרה הותירה בך הרבה זיכרונות שונים ומשונים. למשל – היתה שם פעם באר מקומית עם משאבה  מסוף המאה ה-19 עם ראש גדול מלא מים לקירור המנוע. מנוע  המשאבה עדיין  עבד אבל המים היו סתם בוץ, ומים שפירים הובאו במיכלית אחת לכמה ימים. עם החשמל זה היה ממש סיפור. היה בחווה מבנה ארוך. בצידו האחד היה חדר גדול, ששימש כמחסן בגדים לחברים, שם היו מגהצים (מגהצות) את הכביסה במגהצי פחם, כמו אלה שיש בציורים של יוֹסֶל בֶּרְגְנֵר.

    מרבית המבנה שימשה לגנרטור שיִיצֵר חשמל לכל צורך. כשנכנסת להציץ בגנרטור הזה, לא האמנת למראה עיניך. את הדינמו הקטן סובב מנוע דיזל מתוצרת "פילדינג" אנגליה, מנוע ענק עם צלינדר יחיד גדול ומאוזן, שבראשו מערכת מסובכת של כל מיני כפתורים וידיות. זה נראה לך כמו משהו שייצרו קצת אחרי אמצע המאה ה-19. בכדי להניע את הדבר הזה היה צריך לפחות חמישה אנשים. בכל צד של המנוע היתה מנואלה גדולה אותה סובבו שני אנשים. החמישי ניצב ליד הידיות והכפתורים שבראש הצילינדר. אחרי שסובבו במאמץ אדיר את המנואלות והמנוע (עם גלגל תנופה במשקל טון וחצי) נישמע מן צלצול. למשמע הצלצול היה האיש החמישי   פותח ומסובב כמה ידיות. אם המנוע הסכים להתעורר, הוא היה משמיע קול נשיפה שקט אבל גדול ומפחיד. קצב הנשיפות היה גובר לשמחת כולם. הדלק למנוע היה מַזוּט, מן דלק שחור וכבד. כשיצאת מחוץ למבנה, לא שמעת שום רעש של מנוע. האֶגְזוֹז של זה התנשא מעל הגג לגובה של שלושה מטרים. על פתח צינור הפליטה היתה מולבשת קופסת שימורים גדולה מאוד ריקה מתוכן. אתה שאלת בשביל מה הקופסא החלודה הזאת? והשיבו לך שתיכף זה יתברר.

    המנוע שפלט נשיפות אדירות פשוט הקפיץ את הקופסא הריקה וזה השמיע תוק תוק תוק שאפשר היה לשמוע ממרחק של קילומטר. זה בשביל שאפילו כשנמצאים  רחוק אז יודעים שהמנוע עובד.

    מי זוכר את השיר של טשרניחובסקי "הוי ארצי מולדתי"? אז יש שם "משאבה נוקשת". מה זה משאבה נוקשת? כשהיית ילד קטן מאוד וגרת בדרום ת"א היו בסביבה הרבה פרדסים של ערבים. בכל בוקר היה נישמע בדיוק התוק תוק תוק הזה ממשאבות המים שהשקו את תפוחי- הזהב. הפרדסים האלה ניטעו באמצע המאה ה-19 ובהם היה בדיוק אותו המנוע עם הקופסא הנוקשת.

     

    החבר'ה בהכשרה לא ידעו שבמנוע העתיק לא היתה סיכה אוטומטית. כל שעה היה צריך לשמן עם משמנת של פעם לפחות תריסר מקומות. בהעדר שמן מכונות היה המנוע מתחמם, שרוול הצילינדר נחרך ונשרף והיה צריך להביא מישהו שיתקן את זה. היו מודיעים את זה לגברת מילר בעלת החווה. היא הקפידה להשיב שקודם כל צריך לעשות את כל ההכנות לפני שהמכונאי יגיע.

    כל ההכנות הדרושות היו קניית בקבוק וויסקי גדול מתוצרת סקוטלנד. הגברת מילר הייתה מגיעה בעצמה בחברת מכונאי זקן וסמוק פרצוף. הוא היה מפרק את ראש המנוע ומחליף במיומנות את שרוול הצילינדר. בכמה זמן שזה לקח ככה התרוקן כל בקבוק הווסקי. סביב החווה היו שדות השייכים לה. חוץ מחלקת תירס גבוה  ושדה גדול של צמח ה"טֵף", היה הכל "בוּר". גם שדה הטף היה רק ספיח משנים קודמות. סביב החווה היו פזורות גרוטאות של מכונות חקלאיות - קולטיואטור ענתיקה, מקצרה נגררת  ועוד כל מיני. חברי ההכשרה גידלו בעצמם תרנגולות בלול פרימיטיבי.


    בכל הנ"ל עסקת אתה בלי שום ידע. אחד מחברי ההכשרה, יוֹפִּי  אַפְּטְרוּאֶט, הגיע מחווה אחרת בטרנסוואל (אגב, ילד שואה שבגיל צעיר מאודה התגלגל לדרום אפריקה). הוא ידע הרבה דברים על החקלאות בארץ הזאת. אתה חפשת לעצמך מה לעשות. בעקבות  הניסיון המוצלח עם קפיצה ממגדל  על טרמפולינה אז ברודזיה, החלטת להקים ליד החווה מסלול מכשולים גדול ומצויד היטב. לשם כך אספו חברי ההכשרה המון גזעים עבים של עצי אקליפטוס מכל הסביבה. זה לקח איזה חודש ימים. מסלול המכשולים הכיל כעשר תחנות שונות, החל מטיפוס על פירמידה וירידה ממנה, עבור לזחילה מתחת לתַיִל וגמור בקפיצה ממגדל  בגובה 4 מטרים.

    שום מחנה צבא לא היה מתבייש בכזה מתקן. השמועה על ה"OBSTICAL COURSE"  המדהים שהוקם בחוות ההכשרה נפוצה בכל תנועות הנוער הציוניות שבסביבה. בכל יום שבת או ראשון היו מגיעים חניכים להתחרות  מי עובר את המתקן הכי מהר. אתה זוכר שאתה היית הראשון לחנוך את הקפיצה מן המגדל. זה היה מפחיד. אתה כמעט ועשית במכנסיים. אבל בלית ברירה קפצת אל הטרמפולינה שהוחזקה על ידי עדת מעריצים משתאה.

    ''

    אחד הסיפורים המצחיקים בחוות ההכשרה היה איזה בשר אכלו שם. דרום אפריקה היא ארץ של זוללי כל בשר למינהו, סטייקים ענקיים,  בּוּראווּרְסְט (נקניק  בּוּרִים), ובִּילְטוֹנְג (בשר מיובש), רצוי מבשר צייד ומה לא... בהכשרה אכלו סטייקים בכל יום. אבל הילדים היהודים לא הורשו לאכול בשר לא כשר.

    בשר כשר היה צריך לקנות אצל קצב יהודי כשר ביוהנסבורג. זה עלה פי 4 יותר מסתם בשר טוב. אז פעם בחודש היו קונים אצל הקצב הכשר ומראים לפדרציה הציונית את הקבלה הכשרה. את רוב הסטייקים היו קונים בוֶסְטוֹנַרִיָה הסמוכה, סטייקים טריים וזולים, עסיסיים וגדולים מאוד מאוד.

    ועוד סיפור.

    אחרי צהריים אחד נכנס לחווה בורי צעיר וסיפר שהוא התהפך עם האוטו שלו בדרך לאן שהוא אבל קרוב לכאן. החבר'ה  לא ידעו מה עושים עם אוטו הפוך. אחרי שהלכתם וראיתם את ה-GMC  "דאבל גאנט" הפוך על צידו, הוריתָ להביא מההכשרה שני חבלים עבים מאוד ואת הטרקטור שלכם. חבל אחד קשרתם אל גג המכונית ההפוכה ואל היצול של הטרקטור, את החבל השני קשרתם לצידו השני של הגג שהיה עכשיו על האדמה. אחד מהחבר'ה התיישב על הטרקטור. כל השאר נטלו את החבל השני בפוזה של משיכת חבל. לפי פקודה החל הטרקטור לאט לאט למשוך את החבל והאוטו התחיל להתרומם חזרה על הגלגלים. בנקודה שבה התחיל האוטו ליפול על הרגליים, עשיתם משיכת חבל מהצד המתרומם. ככה לאט לאט חזר האוטו לעמוד על הגלגלים. הִתַרתם את החבלים. הבורי הצעיר והנדהם נכנס  לאוטו, הצליח להניע והמשיך בדרכו בלי לומר שלום. השד יודע לאן הוא נסע. ליד החווה שלנו היה רק מכרה זהב נטוש וסגור. זהו...

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/6/15 09:11:
      ....וגם הציורים שצורפו יפים ומיוחדים....
        1/6/15 22:11:
      חיים עשירים
        1/6/15 06:57:

      חוויות במילים וצבעים.

      ממש חוויה !חיוך

        31/5/15 14:32:
      נפלא הוא אביך.. וגם שובר מוסכמות.
        31/5/15 13:28:

      כהרגלך בקודש, מלא וגדוש בחוויות ובצבעים.

      שבוע טוב.

       

       

        30/5/15 22:46:
      אלוהים - איזה זכרון מעולה!!! ההרפתקאות שובות לב.
      מרתק. אפשר ממש להכנס לאוירה, ארוך אבל לא מייגע, להפך, מותיר עם חשק לשמוע עוד..
        30/5/15 14:25:
      סיפור מענין
        30/5/15 13:00:
      סיפור רודף סיפור מראשו של אבא ססגוני ומיוחד במינו.
        30/5/15 10:17:
      כייךגדול לקרוא אותך ואת הזכרונות מבית אבא... והציורים נפלאים...
        30/5/15 10:08:
      אחאב - מה יפה כתיבתך - קולחת ונפלאה -מדהים
        30/5/15 09:17:
      עולם ומלואו... חווה אבא שלך. ממש חתיכת הסטוריה.
        30/5/15 08:17:
      זכרונות עם שפע חוויות. הציורים שובים את העין. יש בהם משהו עז ומתפרץ. ההמנון של "בית חינוך" העלה חיוך. רבים וטבים התחנכו שם.
        29/5/15 20:00:

      יפה שהאוטו נפל על הרגליים.

      והווקסהול. היו כאלה כמה שנים אחרי אפילו בארץ. אבל עם הגה בצד שמאל מגניב ציורים אחד-אחד!! העין שלי משום מה חזרה כל פעם לכלניות בסגול. אולי כי הן הזכירו אחת מהגינה של אחאב שפעם צולמה פהחיוך

        29/5/15 19:06:

      הי אמנון ואחאב.:) מלא חויות מעניינות בפוסט הזה.נהניתי לקרוא. מה הם שתו כל כך הרבה? הקללות במקום פרסומות מעצבנות.:-)) אהבתי את הנאום חוצב הלהבות . לפעמים צריך:-) הציורים פשוט ניפלאים כייף לראות. לא יודעת למה אבל הפוסט גרם לי לחשוב על חידושים והמצאות טכנולוגיים. הנה מה שטרקטור יכול לעשות כיום. סופ"ש נעים ותודה רבה.:)

      ''

        29/5/15 13:04:
      וואו סירי לילה ברכבת , וקללות בסרט , היו ימים סוערים אז באפריקה(אףפעם לא יודעים מי מבין אותנו ומי יושב לידינו).

      ארכיון

      פרופיל