קשה לי. כאילו מישהו כופה עליי רגש. "קופיפה, עלייך להרגיש כך וכך." או לקנות בקבוק שתיה שפג תוקפו. לא בחרתי באף אפשרות והמשכתי להקיז דם מחלומי בלילה. רק רציתי להרגיש שאוהבים אותי, אבל הוא דחק אותי לפינה ממש לא נעימה. כמו עגבניה, נהייתי אדומה בלחיים, רציתי להיבלע מתחת לאדמה,

כמו משטרת האופנה רק ש-תופסת אותך ב'שיק או שוק'. ואת אפילו לא מפורסמת.

"איך איכנס לחנות שלה בפעם הבאה?" שאלתי את עצמי. רגע, היא לא שלה, היא המנהלת. היא חרותה בראשי. מדוע? כי היא אמרה לי דברים שגרמו לי להרגיש טוב, שאני שווה משהו.

רציתי שתהיה האמא השניה שלי. לא שיש משהו רע באמא הראשונה. לפעמים יש מודלים חדשים אחרי שדמות כבר הוטמעה בראשך.

מה שהיה שונה היום היה או הייתה התחושה. חשתי מזוהמת, מלוכלכת, נלחמתי במלחמות תוהו ובוהו,

לשטוף את הידיים או שלא. להיחשף לחיידקים וכאלו. ולמרות זאת המשכתי במשימת רדיפת הבגדים הבלתי-נלאית הזו.

אני חשה לאות, משהו מחלחל. הייתי על סף התפרצות, עד שהבנתי מה מחלחל. לא נחש ולא כלום -

"קופיפה, את פאשניסטה, עלייך להודות בכך."

"אני מודה". ולפתע חלפה ההרגשה הרעה והתחלפה ברגשות גדלות ויראות "אני רוצה לקנות את כל הבגדים שבעולם",

"זה רק אני וכרטיס האשראי שלי" שרתי לעצמי על לשון החדר האינטימי שלי.

נצנצים

כוכבים

הבנתי את ייעודי.

עליי ללכת לתופרת, להביא בגדים לתיקון כמובן. רק שפספסתי את האוטובוס והתופרת כבר עמדה לסגור את הבאסטה להיום. הרי ביום זה החנויות סוגרות מוקדם, בעזרת מפתח. רק שלחרדתי הרבה לא מצאתי את כרטיס החופשי-חודשי שלי. נלחצתי..

נשמתי עמוק ושחזרתי איפה שמתי אותו לפני כן. מקסימום הייתי משלמת, אך הייתי מתחרפנת מחיפושים.

היא כבר סגרה כמובן, ונאלצתי לחזור הביתה בבושת פנים. מצאתי זאת כסימן. משהו הרגיש לי לא נכון.

מה זה היה לעזאזל?!

"את לא מדוגמת קופיפה, אסור שיראו אותך במצב שכזה."

"אבל מה, אסגור חלונות ואסתגר?!"

"לא, צאי לעולם הגדול, רק תזכרי שלפעמים רואים חריץ של ישבן כשלובשים בגד שקטן עלינו או במקרה אחר."

בינתיים תהיתי מה עליי לעשות עם הזמן הפנוי, כשנזכרתי שמחר בבוקר יש מכירת חיסול באיזה מקום וינטג'י.

אוותר, במילא אין לי איך להגיע לשם. אין תחבורה ציבורית בבוקר, אך זו מטרה להציב לעצמי- להגיע למכירת חיסול. עד אז אאחוז בתיק הקלאץ' שלי עד שיכאבו האצבעות ואז אקשור אותו לעמוד,

שיחכה לי בזמן קניות בסופרמרקט,

שפתוח 24 שעות ביממה. כאילו הוא כלב.

תמיד אני תוהה מי מסוגל לעשות זאת, למה לא לקחת אותו איתך וזהו? את הילד שלך היית קושר לעמוד?

"קופיפה, זה לא עניינך."

"נכון, אבל קשה לי לראות אותם בודדים כך..."

"לשם כך יש את משטרת החיות."

"אוקיי, שהם ידאגו לכך." והוספתי "אם תראי מישהו שמחפש כלב תודיעי לי, טוב?

כי גנבתי לו אותו רק כדי לתת לו מים וקצת בונזו משימורים.

ולטייל איתו כדי שיעשה את צרכיו, ולהחזיר לו אותו."

הסכמנו וחתמנו על חוזה נאמנות ושבב.

בכל מקרה, אמשיך לבזבז זמן, ובזמן זה אני עדיין תוהה איך כמעט נכנסתי היום לחנות הקבועה והמוכרת שלי. הצצתי מספר פעמים בחטף על חלונות הראווה, והרגשתי הקלה..אך עדיין המשכתי לחנויות אחרות.שוב אנחת רווחה.

החדשה הקבועה שלי היא החנות הצמודה אליה.

אבל לא נהנית שם מהקניה, כי אין אף אחד שמבקר בה חוץ ממני, אך עדיין אוזלים להם מוצרים, והתחרטתי שנכנסתי אליה.

בראשי החלטתי שזהו! יהיה ביקור שם פעם בכמה זמן, אך לא בדרך קבע, ולא יצליחו להכריח אותי לקנות שם -

כיוון שרכשתי את רוב הקולקציות, עם הנחה ועם רווחים קלים בין קניה ולקניה,

                                                                            בין קולקציה כזו לקולקציה אחרת,

עד שיוצא X.

הקלה.

הרגשה טובה להיפתח לחנויות אחרות. גם בספקטרום גיהוצי כרטיסים.עופר שכטר בטח מתחבא איפשהו, מנסה לעשות לי אמבוש, של שוק ושיק ושוק ושיק, לובש הכל ורוד, כאילו זועק שהוא חייב מהפך.

אך אנחנו לא עושים מהפכים אלא רק שואפים שלא יעבדו עלינו. גם מאיה בוסקילה נתפסה פעם כך. "קופיפה,

זו רק חגורה. תפסיקי להציק. את לא בשוק, קונה פלפל אדום."

"גמבה!" תיקנתי אותה.

ברור שזה לא באמת משנה, כי אני לא מהטיפוסים שמתקנים. לא ששומרת לעצמי, פשוט לא טיפוס שכזה. וגם כל כך אהבתי את הלבוש שלי היום, שיצרתי שמלה בלי לשים לב, רק נשאר לגזור ולתפור. הקושי הגדול היה שהבגד בוזבז על יום רגיל, עד שקלטתי שזהו יום שונה, כי היו מדי פעם מבטים לישבן העסיסי שלי.

גם היה קושי יותר גדול, שלעבור לסטטוס פיג'מה הינו בלתי אפשרי, על גבול הדמיון הדק בצבעים - של הלבוש היומיומי לבין הפיג'מה. עין מצלמה לא מצוינת הייתה מקטלגת אותי לבוש יום וליל כמצטייר. אז לבשתי בגד ביניים והחלטתי אולי לעשות משהו מאוחר יותר ולהחליף בגדים. בינתיים אשטוף שוב ידיים. טהטה!