כותרות TheMarker >
    ';

    על ימין ועל שמאל

    כל מה שמעניין אותי, מרגיז אותי ולפעמים גם מה שקרה לי

    ללכת לעזה

    0 תגובות   יום רביעי, 20/2/08, 18:21

    "המצב בשדרות וביישובי עוטף עזה הוא בלתי נסבל". המשפט הזה, נכון כשלעצמו (שהרי שבע שנים של התקפות טילים הן באמת מצב בלתי נסבל), נאמר בשנה האחרונה לעתים קרובות כל-כך, עד שעצם אמירתו כבר הפכה לקלישאה שמחשידה את אומרה  בסתם התחסדות שאין מאחוריה ממש. שהרי מול "מצב בלתי נסבל" יש לעשות משהו, ואפילו משהו חריף, ולכן הדבר העיקרי הדרוש אינו השתתפות אמפתית בצערם של מותקפי הקסאמים, אלא הצעת מעשה והתייצבות מאחוריה - בין במישור הציבורי (עבור כלל המתבטאים פומבית) ובין במישור הקשה יותר של ההחלטה, עבור דרג מקבלי ההחלטות.

    אבל לפני שניגש לשאלה "אז מה לעשות" אולי מוטב קודם לטפל בשאלה "מה לא לעשות". את מה ראוי לשלול. אז קודם כל ראוי לשלול את המתלהמים וחסרי האחריות למיניהם. כל אותם אלה, כולל שרי ממשלה, שמקפיצים מהבטן תגובות כמו "למחוק שכונות שלמות". לא שפגיעה באזרחים פלשתינאים היא בלתי מוסרית, שהרי כל טרור הרקטות נגדנו מכוון לפגיעה שיטתית באזרחים. אבל החרבה שיטתית של שכונות מגורים של רבבות בני אדם היא בכל זאת עניין בעייתי, ובעיקר: מי שמכיר, ולו במקצת, את מצבנו בזירה הבינלאומית יודע בוודאי שאין סיכוי לפעולה של החרבה שיטתית של שכונות פלשתינאיות. יום אחרי שפעולה כזו תתחיל נספוג מבול כזה של גינויים מכל קצווי עולם, כולל מידידתנו ארה"ב, מן הסתם כולל גם איומי סנקציות, שניאלץ לחזור בנו מיידית, וממילא כל אפקט ההרתעה של תהליך כזה יימוג ותישאר רק השנאה על עצם התחלת התהליך.

    מצד שני, גם לא טוב להמשיך במצב של התשה הדדית מתמדת. תורת הבטחון הישראלית גרסה מתמיד שדרושה לנו הכרעה, כי החברה הישראלית מתקשה יותר מן הערבים, בהכלת עימות מתמשך (טוב שהרמטכ"ל, בנאומו היום לפני קורס הקצינים של צה"ל, אכן הזכיר שהמטרה היא ":להכריע במהירות בכל סוג של עימות"). לכן רצוי ככל האפשר לשאוף להכרעה, אם כי במקביל יש בכל זאת גם להכין את הציבור לאפשארות שהכרעה כזו לא תושג כל-כך מהר. כי גם את זה צריכה החברה הישראלית להכיל: שלמרות רצוננו בהכרעות מהירות, לא תמיד הן אפשריות ויש צורך להיות מסוגלים לחיות לאורך זמן גם עם מצבים ללא הכרעה.

    מצד שלישי, לא פחות חשוב לשלול את הגישות החד-מימדיות למיניהן: אנשי הימין שמציעים רק פתרון צבאי, ואנשי השמאל שמשוכנעים שהדרך היחידה היא מו"מ מדיני. שתי העמדות החד-מימדיות האלה נגועות במדיניות שבסיסה אמוציונלי ולא רציונלי: הימין מונע מרגש מיליטנטי,  שכל בעיה תיפתר אם רק נפעיל את הכח הדרוש, והשמאל מונע מרגש דפנסיבי, ומאמונה תמימה שכל בעיה ניתן לפתור בהידברות.

    גישה רציונלית מבינה שכמו בכל מערכת יחסים הבנויה על אינטרסים (להבדיל ממערכת יחסים רגשית, בין זוגות מאוהבים למשל, או הורים וילדים), מימוש האינטרס יבוא רק על-ידי הפעלה מקבילה של גזר ומקל גם יחד, ולענייננו גם הפעלת כח וגם הידברות. שהרי מתן גזר בלבד יגרום לצד השני לחשוב שאתה חלש ואין לו אינטרס להגיע איתך להבנה, בעוד הפעלת כח בלבד תגרום לו לחשוב שאין לו מה להרוויח מהגעה להסדר, אלא רק השפלה של כניעה ולכך לא יסכים גם אם יוכה קשות.

    לענייננו משמעות הדבר היא שצריך להכות את החמאס ואת פעיליו ללא רחמים (כולל פעילים בכירים), ובמקביל ליצור ערוצים לדיאלוג עם החמאס. זה יהיה כמובן דיאלוג עקיף, שהרי החמאס לא מוכן להכיר בישראל, אבל אנחנו לא צריכים להיבהל מדיאלוג כזה, כאילו יש בו משום מתן לגיטימציה לגורם שטני כמו החמאס. להבדיל, כשם שיהודים ניהלו בימי השואה מגעים אפילו עם שליחיו של היטלר כדי להציל יהודים בלי שמישהו חשב שיש בכך לגיטימציה לאידיאולוגיה הנאצית השטנית, כך גם דיאלוג עם החמאס איננו מבטא לגיטימציה אלא רק הכרה ריאלית בכך שיש לחמאס דברים שהוא יכול לתת לנו (שקט בדרום, שחרור גלעד שליט) ויש לנו דברים שהחמאס רוצה מאיתנו: מניעת התקפות ושחרור אסירים. אם הדיאלוג יתקיים תוך כדי מלחמה בחמאס, הוא גם לא ישדר חולשה. אשר לשאלה האם החמאס יסכים לדיאלוג בתנאים כאלה, התשובה הפשוטה היא: זו הבעיה שלהם. הרי גם הם פועלים באותה דרך כלפינו. ואם הם ירצו הפסקת אש בזמן הדיאלוג, הכדור בידיהם: שיוכיחו קודם את נכונותם להפסיק את האש.

    אשר לחשש המקנן אצל רבים שדיאלוג עם החמאס יחליש את משטר אבו-מאזן בתוך החברה הפלשתינית, יש לומר שני דברים:

    א. ישראל צריכה לרכז את מעייניה באינטרסים שלה, ולא בשאלת עתידם של הפלשתינאים, ואם יש אינטרסים שלנו שהחמאס יכול לספק (בעיקר השקט בדרום), אז אין מנוס מדיאלוג עקיף איתו.

    ב. אם משטר אבו-מאזן חלש ואינו מסוגל להגיע להסדר כולל עם ישראל, כפי שאכן נראים הדברים כרגע, אלא רק הסדרים נקודתיים זמניים, כי אז אין מבחינתנו הבדל גדול עם מי נסתפק בהסדרים זמניים: עם אבו-מאזן בגלל חולשתו, או עם החמאס בגלל אי-רצונו העקרוני להכיר בישראל. לעומת זאת, אם אבו-מאזן מסוגל להגיע להסדר כולל עם ישראל, כי אז בכל מקרה יש לו יתרון ברור להציג בפני עמו מול החמאס: עצם היכולת להגיע להסדר כולל עם ישראל, שפירושו הסרת השליטה הישראלית על חייהם. ממילא, היתרון הזה לא ייפגע גם אם נגיע להסדר נקודתי עם החמאס לגבי השקט בדרום.

    סוגיית שחרור האסירים/גלעד שליט היא אכן סבוכה יותר, כי אם יצליח החמאס לשחרר הרבה אסירים יוכל להציג בכך יתרון מובהק לשיטתו מול זו של אבו-מאזן, ולכן בסוגיה זו ראוי להיזהר יותר, מה גם שהדבר מעודד את עצם פעילות הטרור: גם מחזיר פעילי טרור לשטח, וגם מראה לצעירים שדרך הטרור לא כל-כך מסוכנת, שהרי חטיפת חייל או אזרח ישראלי אחד כבר מבטיחה את שיבתך הביתה.

    כדי שהחמאס יחוש שיש לו אינטרס ממשי להגיע לשקט עם ישראל, הוא חייב לחוש את הזרוע המלחמתית במלוא עוצמתה. אני לא מומחה צבאי, ולכן אין טעם שאכנס לפרטים כיצד בדיוק יש לעשות זאת, אבל נדמה לי שהכיוון צריך להיות ברור: החרפה מתמדת של הפעילות, גם בתדירות ההתנקשויות ("החיסולים") וגם בפעילות הקרקעית, כולל נכונות לכיבוש כללי מחודש של הרצועה. פועל כאן פרדוקס קלאסי: רק אם החמאס ישתכנע שאנחנו רציניים בנכונותנו להגיע לכיבוש כולל מחדש יש סיכוי למנוע את הצורך בכך, כיוון שרק במקרה כזה יהיה לו אינטרס להפסיק את האש לפני שצעד כזה יתרחש, וכל הישגיו הפוליטיים בשנה האחרונה יקרסו. במקרה הצורך, יש אמנם לממש צעד כזה. זה צעד חריף ומסוכן, אבל זו המשמעות האמיתית של המלים "בלתי נסבל" לגבי המצב בשדרות ועוטף עזה. אם המצב אכן "בלתי נסבל", כי אז המדינה מחוייבת לעשות הכל כדי למנוע אותו. במקרה כזה, ישראל תישאר ברצועה עד שתתוקן הטעות שנעשתה בתהליך ההתנתקות, כלומר עד שיימצ "בעל בית" ראוי להפקיד בידיו את הרצועה: גורם פלשתינאי סמכותי המוכן בשלום, המצרים או גורם בינלאומי.

     

    אגב, כיבוש מחודש של הרצועה לא בהכרח מעיד על כשלונו של תהליך ההתנתקות. יותר נכון: הוא לא בהכרח מעיד שפינוי היישובים היה משגה. עוד לפני ההתנתקות ערכה פרופ' רות גביזון (שלימים הפכה כידוע לחברת ועדת וינוגרד) הפרדה בין פינוי היישובים לבין הישארות כוחות הצבא ברצועה עד שיימצא גורם שניתן יהיה למסור בידיו את השליטה. יש הגיון באבחנה כזו, משום שלישובים ככל הנראה לא היה עתיד ברצועה בת כמיליון וחצי פלשתינאים, ובעיקר הדבר היה נחוץ כדי לשדר לעולם, מול קריסת האמון בהפרדה בין ישראל לפלשתינאים והתגברות הנטייה לכפיית פתרון "המדינה האחת", שאכן ישראל אינה מתכוונת לשלוט על הפלשתינאים לנצח, אלא רק עד שיימצא גורם רציני שיהיה מוכן לקבל לידיו את השטח והשליטה בחייהם (ולאור הנסיבות, זו בהחלט לא חייבת להיות מדינה פלשתינאית עצמאית). לעומת זאת, הישארות הצבא בשטח היתה חיונית כדי להבטיח את בטחון ישראל. למרבה הצער, מה שהבינה הפרופסור למשפטים לא הבינו כל הגנרלים והמדינאים (מה שאומר שלפעמים גם התחומים האלה זקוקים לשכל ישר לא פחות מאשר ל"מומחיות מקצועית"), ואולי נחוץ גם כיום תיקון המציאות ברוח המדיניות הזו.   

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יאיר שלג
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין