השליט הקיץ משנתו בבהלה באמצע הלילה.

"לא!", זעק השליט והחריד את דממת הלילה של מעונו. הזעקה העירה משנתה את אשת השליט שישנה לצידו.

"מה קרה הפעם?", שאלה אשת השליט שכבר התרגלה ליקיצות ליליות שכאלו, בפרט בעתות משבר.

"הם חוזרים, אני מרגיש את זה", אמר השליט בקול רועד.

"הם לא חוזרים" הרגיעה אותו אשתו במקצועיות, שהרי נפשו של האדם היא משלח ידה, "אתה יודע כמוני שהם לכודים במצודה".

"הם לא יוותרו לעולם על השליטה בארץ הזו, הם לעולם לא ייכנעו - מאחורי חומות המצודה הם מתכננים את שיבתם", הוא מלמל, "לא נשרוד עוד תקופה תחת שלטונם, הם יביאו עלינו חורבן, הם לא יסלחו לי לעולם על שהדחתי אותם ממעמדם הרם וכלאתי אותם במצודה".

"אתה בשיא כוחך, איש בארץ כולה לא יעז לקרוא עליך תיגר, היא אמרה, "הרי רק לפני שלושה חודשים הוכחת את עצמתך וחזרת מנצח ועטור תהילה". על הקירות רעדו הצללים שהטילו עליהם שלהבות הנרות הריחניים שאשת השליט הקפידה להדליק מדי ערב בחדרם.

"זה בדיוק העניין", הוא אמר, "ריח שלל הניצחון מעביר אותם על דעתם. הם יפרצו החוצה מהמצודה, הם ינתצו את הקירות בידיהם החשופות. נצחוני עתיד לרדת לטמיון אם אפול לידיהם".

היא שתקה וניכר שהבהלה דבקה גם בה.

"את זוכרת את הימים שהם משלו כאן? שבהם כולנו היינו משועבדים להם, שנכנענו לכל גחמותיהם, שנדדנו בארץ מושפלים במצוותם לכל אשר יורו לנו. באפי עוד עומד ריח הנקניקיות הדוחה של כינוסיהם המתועבים. את זוכרת כיצד כל שועי הארץ הזאת, ואני בתוכם, התרפסנו מולם? איך היינו עבדים לכל משאלה שלהם ושל כל אחד ואחד מבני משפחותיהם המורחבות עד לדרגת קרבה רביעית. את לא זוכרת את כל זה?"

"אני זוכרת" היא ניעורה משתיקתה, "כיצד אוכל לשכוח את קריאותיהם לעברי 'היידה, היידה' - ואני נאלצתי לעמוד על הבמה, לחייך ולנופף אליהם".

"הם ישובו רעבים וחסרי בושה מתמיד, אך אני נשבע לא אכנע ללא קרב", הוא אמר אך בקולו ניכר שלא שכנע אפילו את עצמו.

"ומה עם שריך? הם בוודאי לא ירצו לחזור לימים ההם". היא שאלה.

"חבורת הצפעונים הזאת! הבוגדים העלובים האלו! הם שחייבים לי את משרתם ומעמדם, כבר החלו לשחר לפתחם. הם יודעים שזיכרונם ארוך ופגיעתם אכזרית. אין לנו על מי לסמוך - אני ניצב לבדי במערכה מולם. אין איש לצידי".

"ומה יהיה עלינו אם הם ישובו?"

"הנורא מכל, יקירתי, הנורא מכל".

"אתה מתכוון ש.."

"כן", אמר השליט בעצב, "הם יותירו אותי בכסאי כמעין שליט בובה הנתון למרותם, תוארי ישמר לי - ההמונים יאמינו שאני עדיין שולט בארץ, אך אהיה תלוי בחסדיו של כל ראש חמולה בעיירת שדה נידחת".

"והתנאים האישיים השמורים לשליט ולמשפחתו, הם עתידים להיפגע?", היא שאלה.

אור ניצת בעיניו של המנהיג וחיוך החל להצטייר על פניו, "אני אוהב אותך", הוא אמר, "את תמיד יודעת איך לעודד אותי".