רקדנו ריקוד אהבה. הכול היה מאוחר מדי: הוא שכב על השמיכה שעל הדשא, דקות קודם ננעץ המסמר האחרון. המילים נגמרו. היה שקט. היא רקדה סביבי במעגלים. עיניה אמרו אהבה שלמה. באפה הלח בלשונה בכפותיה המגושמות דחפה אותי לחזור. נואשת מסתחררת במסלול ירחי מזדקרת: חזרי! רקדנו ריקוד אהבה, היא ואני. לא הבטתי לאחור. |
תגובות (11)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
וכמה שאני מתגעגעת לכלבה הזאת!
כמה טוב שאת כאן כדי להגיד את זה!
הלב אולי עוד פנה טיפ-טיפה לאחור,
אבל הראש - קדימה,
ואיתו העיניים,
ואיתן - הרגליים.
(ברוך הבא לכאן...)
יש מבט אחרון שהוא לא באמת אחרון,
ויש מבט אחרון שהוא האחרון באמת,
ואחריו, כבר אין מבט אחרון.
תודה.
תמיד קדימה, בראש מורם,
מתוך אהבה ושמחה.
טוב שיש מי שמעודד אותך.
אני מחבקת אותך.
* למסמר האחרון.
בטוחה שלא הלכת קדימה
ו"הראש" מופנה לאחור?
ללא מבט אחרון
עצוב
*
תמיד יש ברירה.
זו תמיד החלטה, בחירה,
והיא תמיד קשה.
ותמיד ישנה הכלבה הנפלאה
שתעניק הרגשה - או אשליה -
של חמימות ושל אהבה
שמחכים לנו, אם רק נחזור.
אין רגע "נכון":
רגע כזה לעולם לא יגיע
מאליו.
הרגע יגיע כשנחליט: עכשיו.
נקודה.החלטה קשה.
מהיכן שואפים את הכוח לשים אותה.
אפשר רגע קודם
לפני שאין ברירה?
ואז אולי לסחוב משא פחות כבד קדימה?
למה כל כך הרבה דברים קורים לנו ' כי אין ברירה '?
וגם הכלב האנושי הזה .. לא מבין את זה.