ידו מחליקה במורד גבה, מרחיקה צללים מפחידים, אנחת קולה, מבליחה דממה, אלטה מכה בעיוורים, הולכים לאט, מודדים צעדם, מדדים כמעט מועדים.
כשיגיעו לשם, לא יפרדו עולם, הנצח יהיה למזכרת.
הקרה הקפואה, את שניהם עוטפת, היא נצמדת אליו, ירכה את ירכו מלטפת, הוא זוכר את המגע, עת יתחככו לראשונה, לו רק הזמן היה עוצר מלכת.
כשיגיעו לשם, יתחברו שוב פעם, הזמן כצילה של השמש.
השתיקה בינהם, הולכת איתם, אנחתה כבר מזמן לא נשמעת, את קולה הוא דימה, לזריחת החמה, שתפיץ את החשכה המאיימת.
מצטערת, נגמר לי.
|