כותרות TheMarker >
    ';

    היום שהיה

    בלוג אינפורמטיבי בעיקר, מבחר נושאים מכל העולם, וגם קצת מפרי עטי..

    0

    בית הרוחות 3

    2 תגובות   יום שישי , 26/6/15, 00:33
    והיום: מעשה בכלבה ולמה כמעט אישפזו את דודה חיה בבית משוגעים בגללי.

    ''
    היה זה בחופש הגדול השני, מספר חודשים לפני שחזרנו לארגנטינה. אחי ואני נדנדנו להורים שאנחנו רוצים כלב, בשכונה שלנו היו כמה משפחות בודדות עם כלבים, אבל למען האמת בשנים ההן היו יותר כלבים משוטטים ברחובות מאשר מאומצים ע"י אנשים. בקרבת הבית בקרית היובל היה גן גדול, שם נהגו להתאסף כל כלבי הרחוב, היו בעיקר (למרבה ההפתעה) המון כלבים מגזע רועה גרמני, פשוט ללא בעלים, לאבי היתה השערה שאלו כלבים שלא הצליחו לאלף טוב במשטרה ולכן נזרקו לרחוב. כך או כך, כילדים לא היינו מודעים שאנחנו חוזרים לארגנטינה ויהיה עלינו להפרד מהכלב, כך שההורים לא הסכימו בשום אופן להביא לנו כלב, ובצדק. אבל בגלל אחת הגמחות האלו של הגורל, הגיס של אבא שלי, ז"א בעלה של אחותו, עבד באיזה מפעל באזור רמלה, שם החזיקו כלבה מסוג רועה גרמני לשמירה. המפעל נסגר לשבועיים כחלק מחופשת קיץ, כך שמישהו היה חייב לטפל בכלבה הזו. בין העובדים לא הגיעו להסכמה מי יקח את הכלבה, שום משפחה לא רצתה בזה, כל משפחה והתירוץ שלה, לכן התחילו לשאול את קרובי המשפחה וככה הגיעו אל אבי. לאחר תחינות רבות, גם שלנו הילדים, וגם עבור סכום לא מובטל מהדוד, אבי הסכים לקחת אלינו את הכלבה לשבועיים. לא היו מאושרים מאיתנו הילדים.
    כל הדרך מרמלה לירושלים, לא הפסקנו ללטף ולחבק את הכלבה שישבה לצידנו במושב האחורי במכונית. הכלבה הייתה קצת פראית אבל חמודה מאוד.

    בשלב הזה, ההורים שלי סגרו את מעבדת הצילום שבמרפסת, עכשיו הם עבדו בחנות צילום גדולה שהבעלים היה חבר של אבי. בגלל שהיה החופש הגדול, זיוה הפוזלת, נערה בת 14 בערך שגרה בבלוק שלנו, שמרה עלינו עד שההורים חזרו מהעבודה. זיוה חבשה רטיה בעין אחת לפי המלצות הרופא כדי לנסות לתקן את הפזילה. לכן הילדים של הבלוק והסביבה קראו לה "מושנה דיינה", על משקל, משה דיין.
    אבא שלי הזהיר אותנו פעמים רבות שלא נוציא את הכלבה בחוץ בשום פנים ואופן כי זו אחריות גדולה לשמור על בעל חיים ועוד יותר אם הוא ניתן לנו זמנית. אז אחד ההורים הוציא אותה בבוקר ואחרי הצהרים כאשר חזרו הם הוציאו אותה מספר פעמים, שכמובן, אנו הילדים התלווינו אליהם.
    אבל.. מה זה שווה שיש לנו כלבה ואי אפשר להשוויץ בה בפני החבר`ה בשכונה? לצאת ולהשתולל איתה עם כל הילדים ללא ליווי מבוגרים?

    אז בוקר אחד, מייד לאחר שההורים יצאו לעבודה וזיוה-מושנה באה לשמור עלינו, שכנענו אותה שתתן לנו לצאת עם הכלבה. לא היה קל לשכנע אותה בכלל, אבל שיחדנו אותה עם כל מיני הבטחות סרק שנעשה למענה עד סוף החופש הגדול.
    העניין הוא שאיך שהכלבה עמדה מחוץ לדלת, היא נתנה משיכה עזה כזו, שמשכה את זיוה המסכנה כמעט באוויר, ואם הרצועה, ביחד עם הקולר הרופף, לא היה נתלש מהצוואר של הכלבה, אז היה הולך על זיוה קפוט לגמרי. כילדים בני 6-7, לא חשבו בכלל על הפראות שלה ועל כך שאבא שלי במאמץ ניכר לא נותן לה לגרור אותו.

    הכלבה דהרה כאילו הכניסו לה פלפל חריף לתחת, רצה את 3 הקומות למטה ואנחנו אחריה, לאורך רחוב ברזיל הארוך בכיוון המרכז של קרית היובל. כמובן שכל הילדים של הבלוק שבאותה השעה שיחקו למטה, התלוו למירוץ שלנו. בכל פעם שקראנו לכלבה, זו עצרה לרגע וכאשר אוטוטו הגענו לתפוס אותה, היתה נותנת תאוצה ורצה. כלבה בת כלבה! ככה שיירה של ילדים רודפים אחריה במין מחזה הזוי. זיוה שלחה את אחי להביא אוכל מהמקרר כדי לפתות אותה, כל הזמן הצליחה לנגוס את האוכל ולברוח שוב, ושוב יוני הלך להביא אוכל, וכך הלך כל העוף שאמא בשלה לצהרים+נקנקיות+גבינות+השאריות של יום קודם. הכל לשווה. רצנו ורצנו חסרי נשימה עד שזיוה שלחה אותנו בחזרה הביתה ואמרה שהיא תלך לגן של הכלבים המשוטטים לחפש אותה.

    ''
     הבלוק שלנו ברחוב ברזיל

    חלק מהילדים הלכו עם זיוה וחלק חזרו איתנו, הפארק היה קצת רחוק מהבלוק שלנו. כל הדרך בכיתי בהיסטריה כי ידעתי שנחטוף מההורים, כשהגענו לבלוק, הייתי כל כך נסערת שאחותה של זיוה הביאה לי כוס מים עם סוכר, כנראה שזה היה הכדור וליום של פעם.
    בקיצר, לאחר זמן מה, מושנה-זיוה חוזרת עם הכלבה, שהיתה מלוכלכת נורא פתאום.
    נשמנו לרווחה ורחצנו אותה מהר לפני שההורים היו אמורים לחזור, והלבשנו לה שוב את הקולר.
    אכלנו לחם עם ביצים לצהרים, כי זה מה שנאר בקושי במקרר. כמובן שסיכמנו עם כל הילדים שהיו עדים לתקרית הזו, שזה סוד כמוס והמלשין ימות. יקרו לו מלא דברים רעים שבל יתואר.
    כאשר ההורים חזרו אחר הצהרים ואמא הלכה לחמם את העוף, נדהמה לראות את הסיר ריק, ואז שמה לב שגם הקוטג` וגם הנקניקיות נעלמו ואפילו השאריות!. כמובן שישר שאלה אותנו לפשר הדבר וכמובן ששיקרנו במצח נחושה שזיוה-מושנה היתה מאוד רעבה ובעצם גם אנחנו ואכלנו המון. ברור זה נראה מוזר לאמא שלי, במיוחד כי אכלנו בקושי כמו ציפורים. היא הרימה גבה ושתקה.
    היא אמרה שאין כלום מה לאכול וצריך ללכת לשופרסל שבמרכז הקריה לקנות אוכל, ושנחכה לאבא כדי ללכת ביחד ועל הדרך נעשה טיול עם הכלבה.

    אבי הגיע וכמתוכנן יצאנו כולנו עם הכלבה שלמען האמת הייתה די רגועה, טוב נו, אחרי הריצה המטורפת שלה בבוקר אין ספק שהייתה עייפה.. אבי תהה על כך.
    ואז, לאחר מספר מטרים הכלבה התכוננה להשתין ו.. הרימה רגל אחד לצד פחי האשפה!
    כמובן שההורים המשיכו לחשוב שהכלבה מתנהגת מוזר מרגע לרגע.. הרי, רק כלבים זכרים לרוב מרימים רגל, ובכל אופן אף פעם הכלבה לא התנהגה כך. הם דיברו ביניהם בספרדית כמה שזה מוזר והתחילו לצחוק, ופתאום אמא שלי הצביעה לכיוון הכלבה ונתנה צעקה בשמים:
    "סמואל! מירה! א-לה פרה לקרסיארון וואווס!" (שמואל, תראה! לכלבה צמחו ביצים!")
    אבא שלי ישר התכופף לבדוק לפשר הענין ואפילו נאלץ למשש לה שם כדי להיות בטוח שצמחו לה ביצים באורח פלא! הם עמדו מבולבלים שם וכמובן גם אנחנו שבקושי הבנו מה זה ביצים שם, ואז, התחיל ליפול לאמא שלי האסימון, אמנם לאט לאט, אבל הבינה שזה קשור בנו ובהיעלמות האוכל ושהכלבה שהוחזרה זה בכלל כלב אחר, אמנם רועה גרמני זהה, אבל זכר. הכל בגלל מושנה דיינה שלא רואה טוב!

    הלך עלינו, כל הדרך בחזרה אמא שלי איימה "חכו, חכו שנגיע לבית, חוליגנים!"
    כמובן שחטפנו יפה בבית, אבא שלי היה עצבני מאוד, יצא לחפש את הכלבה שנעלמה לגמרי וכמובן שלא מצא כי אז לא היו שבבים לזיהוי ולא בטיח ואפילו לא טרחו ללכוד כלבים משוטטים.
    הוא שחרר את הכלב המתחזה בפארק, אותנו שמו בעונש לשבוע חוץ ממה שחטפנו, שזה כלל לא לצאת לשחק עם הילדים ולהשתעמם כל אחד בחדרים נפרדים, וכמובן גם אין לאותו השבוע דמי כיס. הלך עלינו לגמרי וגם זיוה קיבלה קצת קללות מכולנו למרות שלא היתה אשמה המסכנה.
    למחרת היום, אבא שלי מקבל טלפון בעבודה שהכלבה חזרה למפעל, מותשת לגמרי, אבל נמצאה בשער הראשי של המפעל שהיה סגור. זה בסדר, היא התאוששה.

    כעבור כ-10 ימים ההורים הביאו אותנו לדודים ברמלה והם נסעו לנופש באילת. אהבתי מאוד את דודה חיה, אחות אבי, את בעלה, גרגוריו, לא כל כך אהבתי, הוא הפחיד אותי קצת, וגם עדין כעס כל הזמן עלינו בגלל ענין הכלבה. אבל הם היו הפכים לגמרי. אפילו בגילי הצעיר הרגשתי זאת.
    בקיצור, בירושלים לא היה לנו ים כמובן, אז אחת התוכניות של הדודה היה לקחת אותנו לים בתל אביב ביחד עם 3 בנותיה.
    את זה נודע לי בערב השלישי שהיינו שם, כאשר ניגשתי לשירותים שמעתי את הדודה מבקשת כסף מבעלה כדי לקחת אותנו ליום כיף בים. אבל אני פחדתי מאוד מהים. הים הבעית אותי. ניגשתי לדודה ואמרתי לה שאני לא רוצה ללכת כי אני פוחדת, היא הרגיעה אותי שיהיה בסדר ואם אני לא רוצה להיכנס למים, אף אחד לא יכריח אותי. זה לא עזר לי. לא רציתי ללכת לים!!
    ידעתי איפה הדודה מניחה את הארנק במטבח. חיכיתי שכולם ילכו לישון ובשקט בשקט מאוחר בלילה, אולי ישנתי והתעוררתי, לא זוכרת בדיוק, אבל מצאתי את עצמי במטבח, פותחת את הארנק ומעלימה את הכסף. החבאתי אותו במגף שהיה בארון נעלים בפרוזדור הבית.
    בבוקר הדודה מעירה אותנו, כולה עליזה ומכינה אותנו ללכת לים, הכינה צידה עם סנדוויצים, מיץ פטל וממתקים. כולנו יוצאים בשיירה לאוטובוס, חלקנו ישבנו בספסל, הדודה פותחת את הארנק, וכמובן, הוא ריק!
    מסכנה! אני עדיין זוכרת את הפרצוף שלה. חזרנו הביתה, הבנות שלה ויוני מבואסים ומוחים ורק אני עליזה ומקפצת בדרך חזרה.
    כאשר הדוד הגיע מהעבודה, דבר ראשון היא שאלה אותו אם הוא הוציא את הכסף שנתן לה מהארנק. "ממתי אני נוגע בארנק שלך? אה?"
    הם תהו איך נעלם הכסף. "את רואה, מזמן אמרתי לך שאת בכלל לא מרוכזת", הטיח בה הדוד.
    שוב נתן לה כסף ושוב באותו הלילה עשיתי את אותו התרגיל, שוב תחנת אוטובוס ושוב חזרה עם ידיים ריקות. וגם למחרת.

    אבל ביום השלישי, בזמן ששתינו ואכלנו ארוחת בוקר, הדודה ישר הלכה לבדוק את הארנק ומה רבה ההפתעה ששוב הכסף נעלם! המסכנה החווירה כסיד, אחר כך הסתכלה על כל הילדים בחשד, רק לא בי, והתחילה לתשאל את הבנות שלה  ואת אחי "איפה הכסף?!".
    כמובן שאף אחת מהבנות וגם יוני, לא ידעו בכלל על מה מדובר והתחילו למחות קשות.
    כאשר הדוד חזר מהעבודה, שוב אותו סיפור, שוב האשמות הדדיות, עד שהדוד אמר לה:
    "את לא בסדר בראש את -צריכה-רופא-דחוף!" וגם "בטח בזבזת את הכסף על אלוהים יודע מה ואת מאשימה את הילדים הקטנים! הדודה החלה לבכות, אני ישבתי במרפסת הסמוכה, קצת עם רגשי אשמה, אבל הפחד היה גדול מהאשמה. לא רוצה ללכת לים.

    הדודים התפייסו, הוא נתן לה עוד כסף כדי שתיקח אותנו לים, הדודה לחשה משהו באוזנו, אבל מהמרפסת לא שמעתי כלום, הוא הנהן וגיחך משהו, היא הלכה למטבח לארנק, ראיתי אותה כי המרפסת היתה מחוברת גם למטבח וגם לסלון מהצד השני, אבל הפעם לקחה את הארנק איתה ולא השאירה אותו במקום הקבוע שלו. רתחתי מזעם. איך אדע איפה הדודה תשמור את הארנק.
    הגיע 9 בערב, רק עד השעה הזו הרשו לנו להיות ערים בחופש. אבל סירבתי להרדם עד שאמצא את הארנק. בסוף נפלתי כזבוב שיכור.

    נגררתי לים מעל רצוני. כל הדרך לאוטובוס בכיתי ובכיתי, בסוף נרדמתי מרוב בכי כשעלינו עליו. הגענו לתחנה המרכזית בתל אביב. משם לקחנו עוד אוטובוס לים. לא נכנסתי למים ואף אחד לא דרש ממני את זה כמובן, דווקא היה טוב, אבל עדין פחדתי, פחות אמנם.
    חזרנו עייפים מאוד. הדודה החזירה את הארנק שלה למקום הקבוע במטבח. שמחתי מאוד. כשכולם ישבו ושוחחו במרפסת, התגנבתי לארון הנעלים ושלפתי את הכסף שהחבאתי שם.
    כשהתעוררתי בלילה לפיפי, נכנסתי למטבח, שלפתי את הארנק והחזרתי את כל הכסף. חזרתי לישון.
    למחרת הבוקר בעת שישבנו לארוחת בוקר, הדודה ביקשה מאחת הבנות לללכת לקנות לחמניות.

    היא שלפה את הארנק, פתחה אותו, פניה האדימו מאוד וצעקה "דיאוס סנטו! גרגוריו! בוא הנה מהר! הארנק מלא בכסף!" הדוד, שהיה בבית באותו בוקר כי באותו יום היה אמור לעבוד משמרת ערב, רץ למטבח, הסתכל בארנק ובשטרות, בדק אותם, ואמר שהם מסריחים כמו גרביים משומשות. ואז הדודה אמרה שאולי זה הרוח של הדוד מונג`ו - שהיה ידוע במשפחה כאחד שהסריחו לו מאוד הרגליים - שעושה תעלולים ושבא בעקבותינו מירושלים לרמלה.
    הדוד הסתכל עליה, גיחך משהו, עשה תנועה כזו שחסר לה בורג בראש, הסתובב ושב לסלון להמשיך לקרוא את העיתון.
    אני הייתי מרוצה מאוד שיש את מי להאשים. גם אם זאת רוח.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/6/15 15:33:
      איזה יופי של סיפור. כאשר מפחדים ממשהו , מוצאים דרכים איך לעקוף את הפחד, גם אם זה כרוך בריקון הארנק
        26/6/15 03:22:
      סיפור מקסים, תודה..

      ארכיון

      פרופיל

      מיסיס הייד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין