כותרות TheMarker >
    ';

    רווית ביקורות קולנוע

    בלוג ביקורות סרטים וקולנוע.

    0

    סיכום שנת 2015 בקולנוע

    0 תגובות   יום ראשון, 28/6/15, 14:03

     

    כשסרטים זוכים או מועמדים לאוסקר בקטגוריות השונות, ישנן לא מעט תאוריות על הדרך בה הן נבחרות; חלק אומרים שהכל זה טריקים שיווקיים, חלק אומרים שהכל זה פוליטקלי קורקט, חלק אומרים שזה נעשה בעקבות ותק המועמדים או קרבה כזו או אחרת לבוחרים, ולכל אחד יש השערה כזו או אחרת. אם אני לא טועה, באוסקר של לפני שנתיים אחד מחברי האקדמיה גילה שחלק גדול מן הבוחרים בכלל לא צפה בכל הסרטים, ואפילו לא בסרט הזוכה. אבל איזה מזל שאנו באקדמיית "סרטים" לא מתעסקים בשטויות כאלו ואחרות, וכל הבחירות שלנו נובעות מגילוי לב. בואו נתחיל:

     

     

    ♣ שחקן השנה: מייקל פאסבנדר, "סטיב ג'ובס"

     

    ''

     

     אם יש תפקיד שיותר קשה מכזה הדורש ממך לרגש ולגרום לצופים להזדהות איתך, הוא תפקיד אשר דורש ממך להיות אדם שנוא, מגעיל וכזה שאי אפשר להזדהות איתו, ועדיין לגרום לצופים להזדהות איתך. אם יש שחקן שמסוגל להגיע אל ההישג הזה, הוא מייקל פאסבנדר. ההופעה של הבחור כגאון טכנולוגי משוגע וחסר רחמים היא אחת מהופעות המשחק הטובות שראיתי בשנים האחרונות; הדמות שהוא יוצר בעזרת ההבעות המטורפות, הדיוק הפיזי והכריזמה האינסופית פשוט סחפה אותי ואת כל הקהל. אם לא יועמד לאוסקר.. כנראה הבנתם את דעתי בנושא.

     

     

    ♣ שחקנית השנה: ג'ניפר לורנס, "ג'וי"

     

    ''

     

     ה"מאמי הלאומית" של 2013 עדיין נותרה הדבר הכי מתוק, מקסים, יפה, מרשים וחסר פגם שנותר לראות כיום בקולנוע. אמנם כשהיא משחקת אישה בת 40 קשת יום ואם לילדים היא מאבדת קצת מאמינותה, אך עדיין, כשחקנית, כדוגמנית, וכאישה מעוררת כריזמה - אין עליה. אני לא רואה את "משחקי הרעב" בלעדיה, וגם לא את אופטימיות היא שם המשחק ולא את "ג'וי". הרגעים הקטנים בהם היא מתפרצת בקול צרוד מתוק וילדותי אומר הכל. 

     

     

    ♣  במאי השנה: ג'ורג' מילר, "מקס הזועם: כביש הזעם"

     

    ''

     

     אנו עוד נרחיב על הסרט הזה בהמשך, אך כפי שציינתי בכתבותיי הקודמות, את "מקס הזועם: כביש הזעם" כדאי לראות רק כדי להבין ולחזות בעבודת בימוי נאמנה. רק עבודת בימוי נאמנה. אין ספק שצופים רבים לא יתחברו אל הבלאגן שנעשה שם בין המרדפים, אבל העובדה שהסרט כולו הוא מרדף אחד גדול מהשניה הראשונה ועד האחרונה, ומצליח בדרך להמם ויזואלית, לרתק, לרגש אפילו לרגעים וליצור עולם שלם של דימויים צבעוניים - צריך להיות במאי נורא מוכשר בשביל ליצור את אלו, וג'ורג' מילר התגלה שוב כאחד שמסוגל להיות כזה. 

     

     

    ♣ הצילום הטוב ביותר של השנה: "סיקאריו"

     

    ''

     

     באחד משיעורי הקולנוע בתיכון שלמדתי בהם, המורה אמר שצלם טוב הוא צלם שמקפיד למקם את הצופה במקום בו הדמויות נמצאות, לאט לאט, על פי סדר השוטים, כך שהצופה ירגיש שהוא נעלם מאולם הקולנוע לעולמן של הדמויות וירגיש שהוא בניהן. אני כבר שמתי לב שבעידן השוטים המהירים להחריד וסרטי האקשן עם ההתרחשויות המהירות הבמאים והצלמים כבר מדלגים על החשיבות הזאת, אבל דניס וילנב מקפיד פעם אחר פעם למקם את הצופה במקום ההתרחשות, וזה נהדר. כך עשה ב"אסירים", וכך עושה כעת. הרגשתי שאני נמצא שם, באיזור מקסיקו, בין קרטלי הסמים. פרט לכל זה מדובר בסרט פשוט נפלא ויזואלית; השוטים שבו כתמתמים ונהדרים, אמנותיים להפליא ומלאים בסיטואציות ציוריות. זה סרט שמביע המון באמצעות התמונות שבו, וזו ללא ספק התכלית של קולנוע אמנותי.

     

     

    ♣ פסקול השנה: "מקס הזועם: כביש הזעם"

     

    ''

     

    ( https://www.youtube.com/watch?v=UIyRXvHmXxo )

     

     נסו את התרגיל הבא: צפו בסרט בביתכם בטלווזיה או במחשב הפרטי, הפעילו קטע רנדומלי, עצמו את העיניים והקשיבו למוזיקה. לא משנה באיזה מקטע אתם בסרט, המוזיקה שבו פשוט מסעירת חושים. כשהיא קצבית - היא מדהימה. אין קצביות יותר כיפית ומלאה אדרנלין יותר מהמוזיקה הזו. כשהיא רגועה - היא מהפנטת, שקטה, חודרת לורידים. הפסקול של הסרט הזה הוא אחד מהמאפיינים של הגדולה שלו.

     

     

     ♣ פריצת השנה: מורן רוזנבלט

     

    ''

     

     מורן רוזנבלט היא בהחלט הדמות המפתיעה של השנה הזו. שחקנית קטנה, לא רועשת, שהצליחה לחלחל עמוק ב-2 סרטים טובים ואפילו בסדרה אחת, ואני מדבר על "תפוחים מן המדבר", "חתונה מנייר" ו-"איש חשוב מאוד" בהתאמה. הנערה השקטה הזו עושה את עבודתה בצורה יוצאת מן הכלל, היא משחקת באופן עדין, אבל חודרני, והיא בהחלט אחד מהדברים המפתיעים והמובטחים לשנים הבאות שצפיתי בהם השנה. תנו לה את האהדה, תנו לה את ההערצה, ותנו לה את הכבוד להמשיך בעבודתה. אין ספק שהיא ראויה לאלה ושהיא שחקנית ישראלית מצויינת. 

     

     __________________________________________________________________________

    (חלק שני)

     

     

     ♣ הפוסטר הטוב של השנה:

     

     כמו שהיו פוסטרים מכוערים, היו גם לא מעט פוסטרים יפים. כאלה שניתן לצפות בהם מעל בימות הקופאים בקולנוע ולהגיד "לסרט הזה אני רוצה ללכת". בניהם הפוסטר האפלולי המעולה של "גשר המרגלים" או של "ג'וי" הפסטורלי. אך אם יש פוסטר אחד שממש הימם אותי, והיה בעיני ממש יוצא דופן, כזה שאפילו מקורי במקצת, זה יהיה ללא ספק:

    "הביקור"

     

    ''

     

    אין פה אף שחקן או שחקנית, אף דמות, אף סכין מדממת - רק עוגיות של סבתא שמיועדות לנכדיה. על העוגיות מונח פתק, "אל תשארו ערים לאחר 10 בלילה". ובכך, דרך פוסטר קטן ומקורי, מצליחים ליצור לכם תקציר מעולה ולא חופר על עלילת הסרט כולה - שני נכדים מגיעים אל בית סבא וסבתא שלהם, ומחכה להם שם הרפתקה איומה אם ישארו ערים בשעות הלא נכונות. הסרט הזה גרוע להחריד, אך הפוסטר שלו - מושלם.

     

    * * *

     

    ''

     

     

    ♣ אלו הסרטים הגרועים של השנה:

     

     כמה רגעים לפני שנפרסם את רשימת הסרטים שאהבנו השנה, הגיע הזמן לפרסם גם את רשימת הסרטים שפחות אהבנו השנה. חשוב לציין מספר דברים: הראשון, הוא שחייבים רשימה כזו, ושאי אפשר לדלג על העובדה שבכל שנה יוצאים גם סרטים גרועים. השני, הוא שהשנה היו פחות סרטים גרועים מבד"כ, כך שגם סרטים שהם "לא משהו" או "ככה-ככה" יכלו להכנס לרשימה הזו בקלות. השלישי, אלו רשימת הסרטים הגרועים שלי. אני מחליט מהם, אני מחליט אם אהבתי אותם או לא, ואלו שייכים לטעמי האישי בלבד. כל ביקורת על הבחירות שלי מיותרת; זה יהיה בדיוק כמו לבקר אדם שמעדיף גלידת תות על גלידת פיסטוק, או אדם שמעדיף מיץ קריסטל על פני אוראו (בעצם, על מקרה כזה הייתי מרים גבה). 

     

    5.  "עלייתה של ג'ופיטר"

     

     אחרי האפוס המרהיב והחדשני "ענן אטלס", מביאים אלינו האחים וואקבסקי סרט כל כך מביך שפשוט נכשל בכל תחום קולנועי אפשרי. העלילה שבו, היא כזו שמזכירה עלילות אופרת סבון ישנות, מהסוג שאפילו הסבתא שלי הייתה מזפזפת. השחקנית שבו נראים כאילו הם משחקים בפארודיה: מילה קוניס כל כך מביכה בתחום הנסיכה התמימה, צ'אנינג טייטום משחק איש זאב יותר גרוע מטיילור לאוטנר בזמנו, והדובדבן שבקצפת - אדי רדמיין בתפקיד כל כך מביך עד שהוא קורע מצחוק, הוא היה צריך להחזיר את פסלון האוסקר שלו על התפקיד הזה. גם האפקטים נוראיים ומביכים. 

     

    4. "הביקור"

     

     שני נכדים באים לצלם סרט דוקומנטרי על הסבא והסבתא המסתוריים שלהם, אותם לא ראו מעולם; אין ספק שזה נשמע מעניין. הסרט פחות. אין שום התרחשות מעניינת שהסרט מצליח להציג בפנינו. הוא מנסה לשמור על הצופה עירני באמצעות הומור, שזה נחמד, אבל לא מספיק. הוא מנסה ליצור מסתורין מעניין כלשהו, אך הוא בונה אותו באמצעות סממנים עלילתיים כל כך קלישאתיים שאי אפשר לוותר לו עליהם. לקראת הסוף הוא מתעורר, אבל הצופה כבר הספיק להרדם. לסיכום: זה פשוט סרט משעמם. 

     

    3.  "הרץ במבוך: מבחני הכווייה"

     

     אני יכול להשבע שהספר עליו מבוסס הסרט הזה הוא טוב מלכתחילה. בשיא הרצינות. זה נראה כאילו התסריטאי לקח את הספר, קרא אותו, זרק אותו לפח ואמר "אני יכול לכתוב את הסיפור הזה יותר טוב!" ופשוט מילא את הסרט בקלישאות סרטי אסונות הוליוודיים שאנו מכירים כל כך טוב עד שזה פשוט משעמם. בכל רגע בו הסרט כבר מצחיק מרוב עליבות הדמויות או העלילה, הוא נזכר להראות פרט הקשור לספר, ואז להוציא אותי לגמרי לדעתי. עשו טובה - גמרו עם הסדרה הזו הוליווד, ועכשיו. 

     

    2. "בלב ים"

     

     רון הווארד, במאי אהוב שביים כמה סרטים מעולים בשנים האחרונות, בניהם "RUSH" או "נפלאות התבונה", יצר הפעם סרט כל כך גרוע מכל כך הרבה סיבות שאפילו קשה לי לנסח בכתב. נתחיל מכך שהצילום שבו מדכא ולא ברור, מלא באפקטי מחשב לא אמינים ובטלטולי מצלמה אלימים וכאלו הגורמים לכאבי ראש. נמשיך מכך שהעיבוד לסיפור של מובי דיק נעשה בצורה רעה, מעצבנת, עם דמויות סטריאוטיפיות משעממות ודקות, עלילה המתפתלת בקצב של צב ופשוט נסחבתי אני ושאר הקהל בציפייה שהסרט הזה יגמר כבר. בשלב מסויים הוא נגמר, וכך גם הסבלנות שלנו. כחובב סרטי הרפתקאות, קחו עצתי: אל תראו את הסרט הזה.

     

     

     כל אלו סרטים גרועים, נוראיים, מביכים, אך כאלו שבסופו של דבר שרדתי עד סופם עירני ומרוכז בצורה כלשהי, ולא השתגעתי ואיבדתי את העשתונות. היה רק סרט אחד שנלחמתי לראות אותו עד הסוף, פשוט נלחמתי, וככל שהתקדם רק רציתי לברוח מן האולם עם שותפתי לצפייה ולהאמין שלא צפיתי בסרט הזה מעולם. כל כך עצוב לי שזה דווקא הסרט הזה, אך כנות היא שם המשחק שלנו. הסרט הגרוע ביותר של השנה הוא:

     

    1. "מידות רעות"

     

    ''

     

     בואו ניקח אוויר. "מידות רעות" הוא סרטו השביעי באורך מלא בבימויו של פול תומאס אנדרסון, אחד מהבמאים האהובים עלי אי פעם. הוא ביים את "מגנוליה", הדרמה האהובה עלי אי פעם, ובנוסף ביים את "המאסטר", הסרט האהוב עלי משנת 2011. הוא במאי מלא בכישרון עז ואינסופי, מלא באהבה לקולנוע, באהבה לדמויות שהוא יוצר, באהבה לפסקול ולצילום. ציפיתי ל"מידות רעות" כל כך הרבה, בתקווה ובציפייה שהוא יחזיר גם לי את האהבה הזו לקולנוע, את התשוקה היצירתית שנבעה אצלי מצפייה בסרטים הישנים שלו. 

     

     אבל לא. נתחיל מכך שזה אפילו לא סרט, למען האמת. בכל סרט רגיל ישנה עלילה, עם דמות ראשית, דמות נגדית לה המחרבת את מטרותיה ושאר הקונפליקטים המלווים כל סרט שאנו רגילים לצפות בו. אין כאן דמות ראשית. אין כאן גם דמות משנית. אין כאן דמויות בכלל; יש כאן אוסף של שחקנים מאופרים נפלא ולבושים נהדר שפשוט באים ומתחלפים אחד עם השני, מפטפטים בדיאלוגים ארוכים ולא מובנים, מלאים במבטא מעצבן. אין עלילה. יש כאן רצף של סצנות מבויימות נהדר בדמוי שנות ה-70 שפשוט מתחלפות בסצנות אחרות - אין שום קשר בין הסצנות, אין שום הגיון בהתרחשות בניהן, אין שום מסר או עומק שהן מנסות להעביר. אלו פשוט אנשים יפים שמדברים ומתחלפים.

     

     פרט לכל אלו, הסרט הזה פשוט משעמם. ממש משעמם. משעמם מבחינת העובדה שהוא דברני, שהוא פטפטני, שהוא מלא בסצנות איטיות ומייגעות וכאלו שכל אדם נורמלי היה לוקח את המצלמה ושובר אותה לרסיסים בזמן צילום הסצנות האלו, והוא בנוסף להכל ממש שוביניסטי. כל הדמויות הנשיות כאן הן או אובייקט מיני או כל תפקיד אחר ומטופש שניתן למצוא להן, בין אם זה בשלנית, מזכירה או סתם אשה מסתורית וטיפשה שמנסה לקדם את העלילה (שממילא לא קיימת). לסיכום, בכמה מילים קצרות: זה לא רק הסרט הגרוע של השנה, זה אחד מהסרטים הגרועים שצפיתי בהם אי פעם. ותאמינו לי, שכאחד שמדובר באחד מהבמאים האהובים עליו, זה קשה הרבה יותר מכם.

     

     

    ''

     

    ♣  הסרט הטוב ביותר שלא הופץ בארץ השנה: 

     

    היו לא מעט סרטים טובים שאהבתי השנה שלא הוקרנו בארץ, ומהווים עוד ועוד סיבות לכעוס על ההפצות בארץ שלא משקיעות ומביאות סרטים בעלי פוטנציאל לקהל רב פעם אחר פעם, אבל ברובם נתעסק כבר בחלק הבא והקרוב. הסרט הטוב ביותר שלא הוקרן בארץ השנה לטעמי הוא:

     

    ''

     

    • "אקס מכינה"

     

     עכשיו, בואו ננסה להבין את ההגיון: מדובר בסרט מד"ב, מקושט בלא מעט אפקטי מחשב, שמכיל בתוכו סיפור עדין ויפהפה על בחורה אלקטרונית אשר כולה עשויה מחוטים חשמליים ומתוכנות מחושבות לבין בן אנוש תמים שנכנס אל עסק אכזרי ולא צפוי שיתקשה לצאת ממנו. הסרט הזה אינטלגנטי מאוד, ניתן להגיד אפילו מקורי בצורה בה הוא מקדם את הקונספט שהוא מכיל, מצולם יפהפה, משוחק נהדר וכתוב בצורה שלא משעממת לרגע. יש בו אווירה חזקה וסוף מטלטל שיותיר אתכם המומים. אז, אחרי הכל, איך סרט כזה לא מופץ בארץ? כנראה כי זהו הסרט הראשון בבימויו של אלכס גרלנד, במאי מתחיל ולא מוכר. או אולי בגלל שהסרט נעשה בתקציב נמוך במיוחד. בכל מקרה, מדובר בהפסד לא פשוט, כיוון שסרט כזה בקלות יכל להרוויח כאן כמה עשרות אלפי שקלים מצופים איכותיים. חבל.

     

     (חלק שלישי:)

     

     

    ''

     

    וכעת, עבורי, אלו הסרטים הטובים של השנה. הנה כמה מהסרטים שממש חיבבתי השנה וראוי לציין אותם; 

     

    ''

     

       סרט מעניין מאוד שיצא השנה הוא ''גשר המרגלים'' של סטיבן ספילברג המוערץ. אני חושב שבתחום הדרמה-ביוגרפית קשה כבר לקולנוע הנוכחי להחזיק איכשהו מעמד, אבל דווקא "גשר המרגלים" מצא חן בעיני בעובדה שהוא פשוט בא לספר סיפור מעניין עם בימוי קולנועי מוצלח ומלוטש. זה סרט מרתק, משוחק היטב, שכולו מלווה בקונפליקטים בירוקרטיים בין עורכי דין ומייצגי מדינות שמנסים ליצור חלופת שבויים. אין כאן הרבה מורכבות מעבר לכך, אך המסר הוא פשוט; גם המדינות השונאות ביותר מסוגלות להגיע להסכמי פשרה. עד שהעולם יבין זאת, נצפה בסרטים על כך. 

     

    ''

     

      מותחן נהדר שממש נהניתי ממנו השנה, הוא  "המתנה" של גו'אל אדגרטון. במובן מסויים הוא גם הסרט המפתיע של השנה, מכל הבחינות. זה הסרט הראשון בבימויו של אדגרטון, והוא הצליח ליצור עבודת בימוי שניתן לקרוא לה מושלמת. כן כן, מושלמת. מבחינת השוטים האיטיים והמדוייקים, המוזיקה המטרידה, האווירה החודרת לנשמת הצופה. גם הסיפור נכתב על ידו, ומדובר בסיפור מותח, חזק, מפתיע נורא וניתן להגיד במקרה שלי אפילו מרגש. במהלך הצפייה נמתחתי כמו קפיץ, ולאחר הצפייה יצאתי המום - זה כל מה שצריך במותחן מעולה. 

     

    ''

     

       אירוע קולנועי נוסף שאי אפשר להתעלם ממנו, הוא "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" אלא מה. כל כך הרבה שנים שאנו מחכים שהסדרה הזו תתעורר ותחזיר את המעריצים הצוהלים אל בית הקולנוע, והנה, אחרי עשור מהסרט האחרון בסדרה, היא חזרה ובגדול. גדול מבחינת ההפקה, גדול מבחינת הנוסטלגיה, גדול מבחינת הריגושים והשמחה. לא ראיתם כזה קהל מתלהב וצוהל אף פעם בחיים שלכם. הסרט הזה הוא מעבר לסרט טוטאלי, הוא חוויה קולנועית היסטורית. כן, חבל שהעלילה הייתה קטנה ואף מאכזבת, אבל זה לא יכול לגרוע מההנאה כולה. 

     

     • בתחום הקולנוע הישראלי, אין לי ספק לגבי סרט אחד שלא יצא לי מהלב -  "סיפור על אהבה וחושך".

     

     

    ''

     

    נטלי פורטמן קיבלה המון ביקורות קשות ולא ראויות על סרטה החדש, ואני לא רק שנעלב בשמה, אלא לא מבין אף אחד מן המבקרים. נתחיל מכך שלא מדובר בסרט מושלם, ואין על כך ספק. הוא מבוסס על ספרו הדי-חדש של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, וכמו כל ספר של עמוס עוז, הוא מלא בדיאלוגים ארוכים ויומרניים, מלאים במילים ספגניות ואיכותיות ומלא בסיטואציות שיותר מהוות המחשה לרגשות הדמויות ופחות לעלילה עצמה. זה קשה, וזה לא רגיל, וזה בעייתי כשזה מובע בקולנוע, אין ספק. אז מה? האם אנחנו כצופי קולנוע כל כך מפונקים שכל סרט שמציב דרגה כזו או אחרת של קושי, ישר נפיל את פנינו ולא ניתן צ'אנס ליצירה מקסימה?

     

     "סיפור על אהבה וחושך" הוא לא רק הסרט הישראלי הטוב של השנה, הוא גם אחד מהסרטים הטובים בה בכללי וגם אחד מהסרטים האהובים עלי באופן אישי, אך על זה נדבר אחר כך. זהו סרט שמסמן המון בתרבות הישראלית; הוא בין הסרטים היחידים העוסקים בתקופת החלוציות, ובין הסרטים היחידים בז'אנר הישראלי שהצליחו לגעת לי בלב. הוא אמנותי, מרהיב ורגיש במיוחד. אל תפסידו אותו.

    _________________________________________________________________________________

     

     

    כל אלו טובים ויפים, אבל הם לא נכנסים לרשימה הסופית. אם נסתכל על השנה הזו, היו המון סרטים שראויים לשבח והצטיינות; ''קרול'' הסרט הלהט''בי הנהדר עם קייט בלנשט שלא יוצא מהלב, ''להציל את מארק ווטני'' שהיה חמוד לאללה, ''שמונת השנואים'' שהחזיר את טרנטינו למגרש, ''ברוקלין'' שהיה דרמה יפהפיה, ובטוח שיש עוד שלא קופצים לי בראש. אבל כשמסתכלים על השנה במכלולה, על סרטים שהצליחו ממש לגעת בי, יש לנו ארבעה. ארבעה סרטים שאי אפשר להתעלם מהם, מהעוצמות שלהם, ומהיופי הפנימי או החיצוני בהם. הנה ארבעת הסרטים האהובים עלי השנה; 

     

     

    ''

     

     

    4. ''האיש שנולד מחדש'' הוא אחד מהסרטים היפים שתראו השנה בקולנוע, וזה כל כך משתלם ללכת ולראות אותו. אלחנדרו גונזלס אניאריטו ממשיך לשמור על רזומה הבמאי הכי אמיץ EVER, ומביא לנו, שנה אחרי ''בירדמן'' הנפלא, סרט שלוקח אותנו למסע אפל ומהפנט בנבכי היערות הגשומים של ארה''ב האינדיאנית הותיקה. לאונרדו דיקפריו עושה כאן את הופעת חייו, והאוסקר כבר איתו. טום הארדי כנבל פשוט כובש את המסך ומצליח אפילו לעורר הזדהות. הסרט הזה לוקח אותך למסע ארוך ושקט, ללא מילים, שגורם לך להרגיש את הקור, את הכאב ואת היופי שבחווית השרדות ונקמה. אין הרבה סרטים כאלה, אבל כשיש, זה מוציא אותך פעור פה. איזה כיף שאלחנדרו קיים. 

     

    ''

     

     

    3. אם בא לכם לדבר על הסרט הכי חמוד שיצא השנה או בכלל, ''הקול בראש'' הוא תשובה נהדרת. ''הקול בראש'' הוא לא סתם סרט מקסים, הוא סרט מקסים שמשחק ברגשות שלכם. הסרט הזה יוצר אינטגרציה למערכת הרגשות המטורפת שלכם, ומעניק לה עומק, לב, ועצב, שגורמים לכם להנמס מרוב שהוא נוגע. זה סרט על התבגרות, וסרט על פרידה מהחיים של פעם. זה סרט שמתאר באופן הכי ויזואלי שיש איך זה לעזוב את הילדות, ומזכיר לנו כמה זה כואב להתבונן בחיים חולפים לפניך, החוויות נעלמות, והקסם והעדינות שבילדותיות הולכת ואוזלת. אבל זה בסדר, כי תראו איזה סרטים יפים יוצאים מזה. אין על פיקסאר. 

     

    ''

     

     

    2. אם חיפשתם את סרט האקשן הטוב של העשור בערך, הנה הוא. ''מקס הזועם: כביש הזעם'' הוא סרט עצבני, שמוכן כבר לכסח אתכם על הגז. הוא כל מה שתחפשו בסרט אקשן אי פעם. הוא מהיר. אלים. קצבי. מוזיקלי. מוטורי. חדשני. מקורי. כל סצינת קרב יותר מרהיבה ופסיכית מהקודמת לה, ובאמת שאין איך לתאר במילים את הכיף הקולנועי הזה במירוץ האינסופי שמתנהל שם. לעשות אקשן זה תמיד מאתגר, והז'אנר הזה תמיד נמאס בשלב כלשהו, אבל ג'ורג' מילר אהובנו מביים את הסרט הזה בקצב ששם ל'מהיר ועצבני' אבק, וכזה שגורם לעיניים לזוז, לידיים לתופף ולהכניס אותכם לאווירה של מסיבת אקשן אינסופית. פשוט כיף לראות את הסרט הזה, ואני אראה אותו שוב, ושוב, ושוב. הוא עד כדי כך טוב.

     

     

    ''

     

     

    1.  את תפקיד הסרט הטוב ביותר שיצא השנה, אני אתן לאחד מהסרטים הקסומים שיצא לי לראות לאחרונה. הוא לא מיוחד מידי, ולא חדשני במיוחד, ואגיד את האמת, רוב הסרטים שצוינו כאן כנראה יזכרו הרבה אחריו. אבל הסרט הזה נגע לי בלב, ויש לו כל כך הרבה מקום שם אצלי. הסרט הזה הוא ''חדר'', בכיכובה של ברי לרסון. זה סרט על אמהות, ועל תמימות. זה סרט על כימיה בין אם לבנה במסגרת כליאה הזויה של שניהם, ויש משהו באינטרקציה הזו בין הלי לילדון המקסים, לבין החדר המאיים, שפשוט צמרר אותי. ראיתי את הסרט הזה בזמן מאוד חשוב ונחרט בחיי, ויתכן שזה גורם לזה לקבל עוצמות אחרות, אבל החוויה היא חוויה מסעירת חושים. ''חדר'' הוא הסרט הטוב של השנה, אני לא יודע אם זה בגללו או בגלל החוויה הכוללת שהייתה בצפייה בו, אבל אותו אני לא אשכח לעולם. GOODBYE ROOM! 

     

    ***

     

    תודה לכם, אני הייתי רווית, ונתראה בשנים הבאות כהרגלנו. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון