צטט: קותיגוטמן 2015-06-28 20:43:14

מרסל לא אהבה את האבק שהיה נדבק לשמלתה בדרך לבית הספר. גם החום הבלתי נסבל שהשאיר לה עיגולים של זיעה תחת בית השחי. במיוחד לא אהבה את האפרוריות של החיים בעיר הזו. חלמה על הזוהר של פריז, על הריחות של מרסיי. אפילו הייתה מסתפקת בתל אביב. 
כועסת על הוריה שהובלו כמו כבשים במשאית על המיטלטלין שלהם , הונח בקצה המעברה, וקיוו שיום אחד זה ישתנה ויזכו לעלות לירושלים. 
אפשר לחשוב , מה כבר שיש בירושלים, דוד בבר גר בירושלים על 11 ילדיו , לא נראה לי ששפר עליו גורלו מגורל אבא ואימא – מהרהרת מרסל. עוד כמה חודשים , אני כבר אהיה מספיק גדולה , אעוף מפה. די כבר מהחנק פה , אי אפשר לצאת , אי אפשר ללכת , לכל מקום שאני זזה אבא בולש אחרי בשבע עיניים , ואם לא די בכך גם אחי ויקטור , נוטל לעצמו חירות להתערב בענייניי.
אבא חוזר מהעבודה , כתפיו שחוחות מעמל היום. אי אותו זיק בעיניים שהה דולק תמיד? , עיניו כבויות .
אמא משתדלת להכין מטעמים מהמעט שמצליחה לגרד.אמא תמיד חיונית , תמיד במעש. 
מרסל כועסת על אבא , איך הניח למצב להתדרדר כל כך, זה לא אותו האבא שהיה עמוד השדרה של המשפחה במארכש. למה אינו לוקח גורלו בידו? מה זה הפטאליות שהשתלטה על רוחו 
המילים עומדות לה על קצה הלשון, היא לא מעיזה להוציא אותן בפני אבא.