קולות העיר מפסיקים להרעיש באזני כשאני נכנסת לאיטי לבוטיק סנטרל. ארומה של קפה טוב עומדת באוויר ואני מעיפה מבט על סלסלאות הקרואסונים לבדוק אם נשארו עוד קרואסוני שקדים הקרואסון היחיד שאני תמיד מזמינה שם פעם בשבוע לפחות. שלושה סניפים אני מבקרת בקביעות, הסניף ברמה"ש ליד ביתי, הסניף בכיכר מלכי ישראל וזה בכיכר מסריק. הרומאן שלי עם קפאין הוא עז ותובעני. אני לא מתפשרת על הקפה שלי לכן כשאני בחוץ בוטיק סנטרל לקחת או ארקפה הן בחירות די טובות למרות שיש לי חברים שטוענים שהקפה בארקפה הוא לא משהו אבל אני אוהבת אותו.

אם אני מגיעה לבית שאין בו טיסטרצ'ויס אני לא אשתה כלום מלבד מים. טוב יש לי באג כזה או קפה טוב או כלום. אני משלמת לבחורה שמאוחרי הדלפק ואז יוצאת אל השמש עם האוצר בידי

הקפה מומתק קלות בחצי שקית סוכר חום והקרואסון.

אז איפה אוכלים את זה צריך ספסל בשמש במקום לא הומה. המקום הטוב מכולם הוא בכיכר מלכי ישראל שם אני נפגשת עם אחותי מדי פעם. מקום טוב אחר שדרות ויצמן ברמה"ש המון ספסלים ריקים ואני יושבת לי בנחת עם הקפה שלי והקרואסון ומרגישה שוב נורמלית/שקטה.

אז מה הקטע שלי עם קפאין?

הפסקאות הקפה האלה מגנות עלי מפני העולם. הן נותנות לי עשר דקות של נשימה שקטה ושמחה קטנה. אני יושבת לבד על הספסל בשמש אנשים עוברים על פני ולוגמת קפה ונוגסת בקרואסון. יש לי הרשאה להיות רגועה ולא לדאוג אני בהפסקה.

זה מתחיל בבוקר כל בוקר, רדומה למחצה אני סוחבת את עצמי למטבח מדליקה את הקומקום השעה היא 7 בבוקר עד שהקומקום משמיע את קולות הנחמה שלו אני מאכילה את החתולים ומכינה לעצמי את ספל. הספל חשוב מידת הקפב חשובה הסוכר קנים ואז אני מערבבת ומוזגת את המים- אושר קטן.

זהו הקפה הראשון שלי והוא הכי מהנה והכי טעים מהספל השני שיבוא מיד אחרי הראשון אני נהנית פחות כי אני יודעת שלאחריו מתחיל היום.