כתב בספר הקדוש תפארת שלמה (דבור הראשון לשבת חזון) וזה לשונו:
"רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא" (קבלת שבת, לכה דודי).
ימי המצרים, בין י׳׳ז בתמוז לתשע באב, המה "עֵמֶק הַבָּכָא"", ואז "רַב לָךְ שֶׁבֶת".
יום השבת קודש בימי המצרים הוא יותר גדול מכל ימות השנה.
מפני שבימי החול גדול הצער, לכן בשבת קודש נתרבה השמחה למעלה.
כמו שאומרים (זמירות ליל שבת במזמור "לא"ל אשר שבת", ובברכת "יוצר אור" בשבת בבוקר): "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נִתְעַלָּה וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ".
הגם שבני ישראל המה בצער, אבל להשם יתברך אין לו בשבת קודש שום צער כלל. נמצא העולה מזה, ללמוד שיהיה כל אחד ואחד מבני ישראל ביום השבת בשמחה.
כי עיקר הצער של בני אדם צרך להיות על גלות השכינה, שהוא בחול עמנו בגלות. אך בשבת קודש שיש לשכינה הקדושה גם כן שמחה. ממילא אף אנו יש לנו לשמוח ביום שבת קודש, כי בזה אנו גורמים למעלה שמחה יותר להשם יתברך ברוך הוא אם אנו בשמחה, עד כאן.

כתב בספר הקדוש מאור ושמש (רמזי בין המצרים) וזה לשונו:
מה שאומרים הקדושי עליונים: "שבתות שבין המצרים גבוהים עד למאד", נראה לי מפני ששת ימי החול שבין המצרים הם נמוכים מאד, והם בקטנות עד למאד.
וידוע שבשבת קודש היא עליות עולמות, ויש עליה לכל ששת ימי החול. ממילא יובן, ששבתות ימי בין המצרים הם גבוהים עד למאד.
לפי שיש עליה לכל הדברים שהיה בקטנות עד למאד ונתעלו עד למעלה למעלה.
מה שאין כן בשבתות של כל ימי השנה, שאין ששת ימי החול קטנים ונמוכים למאד. ממילא אין עליה גדולה כשבתות שבין המצרים שנתעלו כל הדברים שהיו מטה מטה בעמקי התהום למעלה בקדושה, עד כאן לשונו.
כתב בשו"ת הרדב"ז (חלק ג סימן תרמה):
שאלת ממני אודיעך דעתי במה שנהגו ברוב גלילות ישראל בשלוש שבתות הסמוכות לתשעה באב לומר קורב"ץ [פיוטים] זכר לחורבן, אם יפה הם עושים, וְאִי מְבַטְּלִין לְהוּ [ואם מבטלים להם]?
תשובה: יִישַׁר חֵילֵיהּ לְמָאן דְיְבַטְל דבר זה [יישר כוחו למי שיבטל דבר זה].
ושבח לא"ל כבר נתבטל מנהג זה במצרים.
וכמה הרחיקו חכמינו ז"ל צעקה ובכיה בשבת, וכל שכן לומר דברי קינות ולהזכיר החורבן כדי לעורר הבכיה. סוף דבר, אין ראוי להראות שום דאגה ולא עיצבון בשבת אלא הכל בשמחה, ומי שיוכל לבטל מנהג זה, יפה הוא עושה, שאין לך דבר עומד בפני המחלוקת. ולא נחוש למנהג, כיון שהוא באיסור, עד כאן לשונו.
וכתב הרב הקדוש ממונקאטש ששמע שהגאון הצדיק שר התורה בעל שו"ת קול אריה אמר, שהמנהג שאצל האשכנזים בשבתות שבימי בין המצרים, לומר הפיוט "לכה דודי" בניגון קינה, הוא מנהג רע בעיניו, אלא שהאשכנזים לא ישמעו בקולו.
אך האמת שנצטווינו לשמוח ביום השבת, כמו שאומרים בתפילה: "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג", ולזמר בו זמירות שירות ותשבחות ולהתענג בגוף ונפש.
גם בספר דרכי חיים ושלום, העיד על הרב הקדוש ממונקאטש שהיה מתפלל שליח ציבור בשחרית ומוסף של שבת, והיה מזמר ומשורר בקדושה כמו בשמחת תורה, גם בשבת שחל בה תשעה באב.