ערך היפנוטי של קדרות 

לזכרו של ג'ון בייל

ההיכרות שלי עם ציוריו של פרופסור בייל משתרעת על יותר משלושים שנה. מאז שנות השבעים המאוחרות, בהיותי סטודנט לאמנות מצאתי עניין וסקרנות בדרך יצירתו. הדיון על עבודותיו והפרשנויות המתלוות מורכבות יותר במיוחד בעידן העכשווי, עידן בו האריזה בוהקת באור מלאכותי.

בעקבות תערוכת יחיד שהציג (2005) בבית האמנים חדרה שאותו אני מנהל, באוצרותה של חנה ברק אנגל יצא לי לדבר עם בייל על תהליך יצירתו, את מה שסיפר במילים ובתנועות גופו וידיו אנסה להעביר כטקסט. 

בין הארכיטיפ היונגיאני למהות עבודת המכחול של הצייר ומחשבתו המופשטת אפופת הסוד אני מוצא את עצמי מטייל בסבך אניגמאטי של מרקמים,

הפשטה עם אזכורים פיגורטיביים כמו ארכיאולוגיה המגלה את ג’ון בייל. צמדים, ניגודים ומשלימים הם הקשרים הכרחיים לדיון על יצירותיו ועל כך מעיד האמן, "ניתן לראות את המעבר ממודרניזם לפוסט מודרניזם במונחים של דיאלקטיקה – כתזה ואנטיתזה, אני חותר לסינתזה". אמירה זו של האמן על המאבק המתמיד מחויבת להסברים. 

פער הולך וגובר בין העולם המדעי/טכנולוגי לבין בן-ה"אנוש" על חולשותיו הנפשיים והרגשיים יוצר תהום וכאוס. מנקודת-מוצא זו מבקש בייל להחזיר סדר ואיזון, ולשאלתי כיצד ואיך עונה בייל "באמצעות אותנטיות עם אמת פנימית ובאמצעות ההכרה והתבונה, גם קבלת העצמי והבנת המקום והזמן".

יצירתו האינדיבידואלית של בייל מחפשת יעד, והנמען הוא השלמות הפנימית בהרמוניה אנושית. יואב דגון  ז"ל כתב על בייל, "בין הבהיר לכהה, בין תחושת המחנק לתחושת החלל האינסופי, בין האטום לשקוף ובין כל אותם ניגודים שבעמדה מתוחכמת, אך לא מתחכמת, מחבר ג’ון בייל את ההברות למשפט שלם". 

תהליך יצירתו הוא מיפוי הכאוס כעמדה וראייה אידיאליסטית המבקשת תיקון ואיזון. הליכה נמרצת אל האופק האינסופי וברצון עז לגעת בו ובידיעה שלעולם לא יצליח. ציוריו הם ארכיטקטורה של שדה אירועים שמספר על משהו שהתרחש שם,

סטרוקטורה מורכבת משכבות כתמים וקוים סבוכים עם ארגון וסדר פנימי של האמן. לעיתים ניתן לזהות אובייקטים ודמויות אדם כחלק ממרקם ההתרחשות והטופוגרפיה של הנפש היוצר. ציוריו מאלצים את הצופה להבחנה ארכיאולוגית ולדרישה להוסיף מעצמו. הליכתו של ג’ון היא אל הצבע וגם אל השחור. האימפקט הוא האור הכבוי בכחולים, סגולים וירוקים כהים. המשמעות היא זמן- זיכרון כסמן של אור קלוש ושל תקוה (בדומה להתחברות תיאולוגית, רוחנית דתית) ספוגים בהתרוממות הנפש ורגעי חסד. 

ציוריו של ג’ון הם צבעונית בחושך מתמשך, אין להם התחלה וסוף, קיימת תחושה של התגלות והתגלמות הגאולה, חושף את הכמוס ואת הסמוי כהסתרה. בארנט נוימן היה מתאר תופעה זו התמודדות עם משהו בראשיתי, קנדינסקי היה מדבר על אמצעים טהורים ועל הכאב של הפרידה מהייצוג של העולם. 

צריך להזכיר לעצמנו שהאמנות המופשטת היא כנראה משהו מאוד פסקני ושייכת למאה העשרים. מבקרים והיסטוריונים רבים מסכימים על השינוי והעימות עם הבריאה באמצעות הציור המופשט כחדווה ויזואלית ואינדיבידואלית של האמן  כמו ציור המחווה של ג’קסון פולוק, המופשט של גרהלד ריכטר, המבנים של נאומן וגבו, הציור של הופמן, דקונינג , ראושנברג ועוד. כל אלה כאמצעים מורכבים המאפשרת את התרוממות הרוח, אפילו כסוג של הבעת משמעות של תחליף לסבל רוחני עם שאיפה לשכלתנות.

מרסל פרוסט (סופר צרפתי) במחזה של סמואל באקט נכתב – "המטוטלת נעה בין ההרגשה למילה והסבל פותח את החלון לאמיתי כתנאי ראשוני לחוויה האמנותית". 

אנחנו חיים היום בתקופה של שינויים ברצף הקיומי ושינויים אלה מייצגים את אזורי סכנה של הרוח האינדיבידואלית, סכנה וכאבים, מסתורין והפריה כאחד. ציירי המופשט הם נונקונפורמיסטים מטבעם, אינם מקבלים מוסכמות ותמיד חיפשו באזורי הסכנות ובמעברים מהחומר לעולם הרוחני.

המסתורין מתגלה באמצעות היוצר וסבלו הנזקק לשכלול וזיקוק בחיפוש תמידי אחר סטנדרטים אסתטיים. הציור של בייל הוא סימון טהור של איכויות בהן ערך המסתורין האנושי מתגלה בייחודי, במהותי ובכאב והסובלימציה או ההתעלות הרוחנית כמופשט טהור עם רמזים מזוהים אל הזיכרון הארצי כערך היפנוטי של קדרות.