יום אחד נשארתי ללא ספר קריאה בבית ופניתי לעזרת האינטרנט. כך התוודעתי לספר "הצד שלו". סיפור המסופר בגוף ראשון על אדם המתכנן להתאבד לאחר שהוגשה נגדו תלונה בגין אונס. תוך מספר עמודים מתחוור שהמדובר במקרה אמתי ואקטואלי. הספר היא דרכו של המחבר ("החשוד”) להעביר את "הצד שלו" – ולטהר את מעמדו הציבורי (מבחינה משפטית הוחלט לא להגיש כתב אישום מחוסר ראיות). מכאן הספר עוסק במקרה הפרטי של מה שנראה בעייני מחברו תלונת שווא.

האונס ככתם

לקראת סוף הספר, המחבר שואף להפוך את המקרה שלו לסמל, לפה בעבור כל אלה שהוגשה כלפיהם תלונה כוזבת על אונס. מכאן הוא משרטט מסקנה שניתן להסכים עמה: האונס נחשב כאחד הפשעים הקשים בחברתנו. מעבר לפגיעה הגופנית מדובר בפגיעה נפשית שקשה מאוד לשקם אם בכלל. חלק ניכר מהפגיעה הנפשית נובע מהעיוות החברתי רב השנים שראה באישה רכוש, ובאשה "שחללה זונה" כרכוש פגום. הדבר הביא לכך שהדימוי של הנאנסת מבחינת החברה, המשפחה וחמור מכל מבחינתה עצמה היה מאוד מאוד שלילי. התיקון החברתי גרם לכך שלפחות במישור הציבורי – האנס הפך להיות מצורע חברתי, אדם פגום ומאוס. בתיקון הזה יש הרבה מאוד מהצדק. לכן בתלונת שווא על אונס קיימת מידה מאוד גבוהה של פגיעה.

אונס אפור

אפס הקביעה שמדובר בתלונת שווא שייכת כמובן ל"צד שלו". קשה ללמוד משהו ממקרה אם אנחנו ניזונים מגרסה של צד אחד. לכן לטעמי אם המחבר חפץ להפוך את המקרה שלו לסמל, מדובר בעייני בסמל ל"אונס אפור". המשמעות של המילה אינה אונס, אלא מקרה אפור - התרחשות בה שני מבוגרים נפגשו מיזמתם במקום אינטימי, ולכן לא מדובר באונס "שחור" שקל לקרוא אותו כאונס. לגבי ההתרחשות עצמה יש הבדלי גרסאות בין הטוען לאונס, ובין החשוד. הבדלי הגרסאות יכולות לנבוע מכך שאחד הצדדים משקר – אך גם משום שכל אחד חווה את אותו מפגש באופן שונה לחלוטין, כל צד שם לב לפרטים שונים, או נותן לאותם פרטים משמעות שונה. לכן אונס אפור קשה מאוד הן להוכחה והן להפרכה, והוא מתקיים איפה שהוא בקשת הגוונים בין שחור ללבן.

להעניש את מתלוננות השוא

בהקשר הזה שווה להתייחס לטענה נוספת של המחבר. לטענתו יש להעניש בחומרה רבה את מתלוננות השווא, שהורסות למי שבאמת חוו אונס. לטענתו מדובר בתופעה רחבת היקף (מעל 20 מכלל המתלוננות). בעייני מדובר בטענה מאוד בעייתית. הסיבה הראשונה כבר הוזכרה – אונס אפור קיים במידה רבה במישור התודעתי וצריך מידה רבה של יוהרה להיכנס לראש של אדם ולומר לו מה הוא מרגיש. יתר על כן בפעם האחרונה שהתעדכנתי אחוז הנשים שמעזות להתלונן מסך אלו שנפגעו הוא נמוך. הסיבות לכך ידועות – הבושה, ותחושת האשם (נדמה לי שזה הפשע היחידי בו הקרבן חש אשמה), הפחד מחשיפה, החקירה שבהרבה פעמים הופכת למעגל אונס שני ועוד. אם בסופו של יום המתלוננת תוכל למצוא עצמה מאחורי סורג ובריח במידה ולא תוכל להוכיח את טענותיה (כ-60 אחוז מתלונות האונס נגמרות בצורה שכזו) הדבר יהווה גן עדן לאנסים.

עד כאן לגבי המעטפת הכללית. לגבי הסיפור עצמו: נקודת החוזקה שלו היא הכותרת "הצד שלו – ונדמה לי ששווה לקבל את המלצת המחבר ולהתייחס לעובדות המוצגות בספר כ"גרסה שלו". נכון שמדובר בכתיבה אישית אמוציונלית, נכון שהמחבר טורח להביא ראיות לנכונות סיפורו, ובכל זאת תמיד שווה לזכור ששמענו צד אחד בסיפור.

העולם המופלא

תוך כדי הסיפור אנחנו נחשפים לסט בו הוא מתרחש. עולם הברנז'ה התל אביבי הרווי נאורות ליברליות וכמובן הורמונים. עולם בו חיבור בין גבר ואשה מתבצע למטרה הנעלה של סיפוק היצר המיני. תפקידים של המשתתפים הוא לספק את עצמם ואת בן\בת זוגם הרגעי, ואולי אפילו להפיץ את מעגל ההנאה ככל יכולתם. בעולם המופלא הזה המחבר מעיד על עצמו כאביר של ממש. לא רק שהוא דואג לאווירה נעימה ואמפתית במהלך המשגל, אלא שהוא קשוב מעין כמותו לסיפוק צרכיה המיניים של שותפותיו.

אל אף שאני נמנה עם ציבור הניאנדרטלים שרואים במעשה המין כפתח לקשר, ברור לי שלאדם יש זכות לבחור את אורח חייו. כאשר גברים ונשים בוחרים באורח החיים הזה, אפשר רק לומר "לבריאות”... ובכל זאת... נדמה לי שרוב רובם של מנגנוני החברות מספרים לנו סיפור שונה לגברי מקומו של המין, וגורמים לבני אדם רבים לחפש משהו נוסף ביחסי המין מעבר להנאה הרגעית. נדמה לי גם שהפיזיולוגיה הנשית - נשיאת העובר ברחם תשעה חודשים ועוד תקופה ארוכה של הנקה, וכן פרק הזמן הארוך עד שילד מגיע לעצמאות (ומכאן זקוק לבוגרים תומכים) תומכת בהנחת המוצא שלמין וזוגיות יש קשר. בהחלט יכול להיות שמדובר בשריד פרמיטיבי, זה לא כך משנה. המשנה הוא שיכולים להימצא אנשים שמשחקים בתוך העולם הנפלא המוצג בספר כאשר בנפשם יש סתירה פנימית. יכול להיות שיש אנשים (ותרשו לי להדגיש נשים) שמשחקים במשחק הזה בעל כורכם – משום שהם מבינים שאלו חוקי המשחק. לב העניין הוא שבעולם המופלא הזה מאוד קשה להפריד בין פגיעה נפשית (נגיד כתוצאה מדחייה) ובין הרגשת אונס. הסיבה לכך שחלק מהותי מפגיעת האונס היא התחושה שנהפכת לחפץ (חפץ מיני), ובעולם המופלא של המחבר אנשים מראש מחפצים את עצמם על מנת להפיק כמה שיותר הנאה מינית.

הפירוט הגראפי

אחד הדברים הקשים בגרסה הזו הוא הפירוט הגראפי של מעשה המשגל או בגרסת המתלוננת אונס. (המחבר טורח לספר לנו על חוויות נוספות שלו מבית המיטות – אך רק במקרה זה הוא נכנס ברזולוציה כל כך עמוקה לגופה). לי לפחות הפורנוגרפיה הזו מעלה כעס. אני מרגיש שאפילו אם לא מדובר באונס אני הופך לשותף לדבר עבירה. איזה אינטרס יש למי שחשוד באונס לחשוף את איבריו (ואת איבריה של המתלוננת) קבל עם ועדה. יכול להיות שעל ידי פרטנות הוא יוכיח שליטה בפרטים ומכאן גם את צדקתו? ואולי חלילה וחס הפרטנות הזו היא סוג של נקם במתלוננת? ואולי חלילה וחס על ידי הפרטנות הזו (לפחות באופן שבה היא מוצגת) באה להפגין את כישורי המחבר בתחום המיטה?

אונס בדיעבד

אין ספק שבמקרה מהסוג המוצג בספר, יהיו אנשים שיאמינו בכל לבם לאחד הצדדים, ויראו בצד השני שטן (לא משנה אם הצודק לשיטתם הוא החשוד או המתלוננת). הרי אם אחד מהם דובר אמת אין ספק שהשני שקרן. כבר הצגתי קודם את ההנחה של "אונס אפור" אונס שעיקרו קורה במישור התודעתי. (למעשה כל אונס מרחש המישור התודעתי – ושם עיקר הנזק שלו – אבל באונס אפור חסרה ה"גושפנקא הפיזית" שהופכת אותו "לאונס מן המניין”). במקרה הזה אנו נחשפים לתופעה מאוד מעניינית. תחושת האונס של המתלוננת מתגבשת עם הזמן. אם לאחר הלילה היא חשה אי נוחות גדולה, וחשה צורך ללבן עם ה"חשוד" את הפגיעה שהיא חשה, הרי שלוקח לה מספר ימים כדי להבהיר לעצמה שמה שהיא חשה זה למעשה אונס. יתר על כן באותם ימים מובהר לה שה"חשוד" לא רוצה עמה כל קשר – ואפשר למהר ולהסיק שהתלונה היא נקמה על ניתוק הקשר. מצד שני מישור התודעה משנה לא רק את איך שאנחנו חווים את ההווה, אלא גם את תפיסת העבר שלנו. כך אנו שוכחים דברים שלא מתאימים להנחות שלנו, ומעצימים דברים אחרים שמתאימים למה שאנו מרגישים (וכמובן צובעים אותם במשמעות "הנכונה”). זיכרון שכזה ניתן לראות בגרסה של הכותב (שבה למשל כל הנשים שהוצגו נפלו על צווארו ורצו להתענג על ידו – וכל המקרים בהם הוא פנה לאישה נעלמו), וסביר להניח שדבר דומה קרה גם במוחה של המתלוננת. סביר גם שתחושת הדחייה שהיא חוותה תרמה להעצמת הרגשות השליליים (שהופיעו כבר למחרת המפגש).

על תחושת הצדק

עימות משני בין המתלוננת לחשוד יוצא מממלכת המין ומתאמת עם תחושת הצדק. המתלוננת חשה שביחסי הכוחות בינה לבין החשוד (החשוד הוא כתב בערוץ 2), היא סובלת מנחיתות, שגורמת לכך שהסיכוי שגרסתה תתקבל קלושה. לתחושה הזו יש כמובן חשיבות שכן אם היא נכונה היא מקנה לאנשים מסוימים חסינות מפשעיהם. בספר עצמו מוצגת התחושה הזו בלגלוג כהוכחה נוספת לעולם המעוות בה חייה המתלוננת (האם לא הורשעו בעבר אנשים מפורסמים?). נדמה לי שדווקא בנושא שולי זה הספר מוכיח את צדקתה של המתלוננת. בפועל המחבר אומר בקולו שלו שעצם היותו חלק מערוץ 2 (ושווה להציץ ברשימת התודות בסוף הספר) הצילה אותו מכך שנציגי התקשורת לא פנו לבית המשפט לחשיפת שמו (להבדיל מכל כך הרבה מקרים אחרים). הוא מזכיר שהקישורים שלו הובילו לכך שמשרד יחצנות הפיץ את הגרסה שלו בהתנדבות, שחברו הקרוב אחד מעורכי הדין הפלילים הטובים בארץ לקח את זה כמקרה אישי... אבל נדמה לי שהראיה הטובה ביותר היא שעצם קיומה של החקירה הודלף כשבוע לפני שדרשו אותו לחקירה, שבוע אותו הוא ניצל להתמודדות עם אותה חקירה.

שותפות פגיעה

בעייני כאמור אף אחד מהצדדים איננו שטן (כפי שהצד השני מנסה להציגו), כל צד חש כנפגע, ויש תחושה שכל צד מנסה להפיג את הפגיעה שלו על ידי פגיעה באחר (בספר דימה הכותב את קול הבכי של המתלוננת לשירת המלאכים). וגם כאן יש יחסי כוחות. גרסת ה"חשוד" על 450 עמודיה, מול מגרסת המתלוננת על העמוד וחצי שלה. הגרסה שלו דווחה באתרים מובילים (ואללה, nrg) ועד כה הורדה ביותר מ-135 אלף עותקים - – כולל אחת שלי. לעומת זאת הגרסה שלה הופיעה במספר פוסטים פמיניסטים והגיעה במקרה הטוב למספר אלפי קריאות. לצורך חשיפת גרסתו פנה הכתב לבית המשפט כדי לבטל את צו איסור הפרסום (שהוצע לבקשתו). יש גם בקשת קנייה (רשות) לספר המדובר. נדמה לי שמדובר בשימוש אופטימלי בצו האמור. לפעמים ניתן לפגוע במישהו פשוט על ידי קריאה תמימה – וגם כאן נראה לי שהפכתי להיות שותף.