כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    מה הסיפור שלך?

    10 תגובות   יום שלישי, 7/7/15, 23:38

    מה הסיפור שלך?

    ספור על העבודה, ספור של עבודה, ספור עם העבודה

    אז מה כאן הסיפור בעצם?

     

    הנכם מוזמנים לצפות בסרטון הנ"ל כסוג של פרומו, כדי לראות ולהרגיש על מה

    רשומה זו מדברת, ומה בעצם הסיפור שבה או הסיפור שלה

     

    http://cafe.themarker.com/video/3238643/

    גלגול הנשמות של יצירה במשך 20 שנה - יצירה אשר נתנה לה הנבואה

     


    הסיפור הוא סיפור שעכשיו מתברר ומסתפר לי, סיפור שלא ידעתי שיהיה, סיפור שנמתח לאורך עשרים שנה, בהפסקות ובהפתעות. דרך של יצירה (ציור) ,אשר הלכה בדרך ואשר ספרה לי בסופו של דבר את דרכה בדרכה.

     

    היצירה נולדה מצילום שצילמתי את עצמי בעת שמרחתי על עצמי מסיכת בוץ מ 'ים - המלח'. לכאורה, פעולה שנשים רבות עושות מדי פעם כדי לשמר את עור פניהן, בשעה שהבוץ המשובח של ים המלח הוא סיבה טובה להתמרח. מבט אחד במראה, בעת הפעולה ההיא שנעשתה לפני למעלה מעשרים וחמש שנים, גרם לי לשלוף מצלמה ולצלם. "שיהיה" אמרתי אז לעצמי. והצילום שהודפס (שכן, לא היו אז אמצעים דיגיטליים מהירים), נשמר.

     

    ''

     

     

     

    ''

     

     

    הצילום הזה, הוא הוא מקור היצירה שעליה אני מתכוונת לספר כאן, ואשר מאז אותו צילום מקרי, מזדמן, אינטואיטיבי, עברה דרך ארוכה ורבת תהפוכות. אבל, הוא, הצילום הזה, משמעותי מבחינתי, בעיקר כיום, כאשר אני עושה סקירה חקרנית ובוחנת את הדברים במבט לאחור. הצילום מבוסס על מסיכה, ועל בוץ מים המלח. ולדעתי ועל פי האופן שבו אני בוחנת דברים, כל חפץ וכל מעשה יצירה שמתקשר לחפץ – למילה- לצורה, הם מטפורה וסמל. לכן, בואו נזכור שיש כאן, פנים – דיוקן – מסיכה – בוץ – וים המלח. וכן, את זאת אני יודעת לומר היום, כשאני מתבוננת במבט לאחור. אז זו הייתה בחירה אינטואיטיבית, ובעצם הבחירה האינטואיטיבית המשיכה והייתה לכל אורך הדרך.

     

    כי כן, אינטואיציה, נושאת עמה ידע אין סופי, ויודעת כל מה שצריך לדעת, עוד הרבה לפני שאנו יודעים זאת בתודעה ובהכרה המלאה.

     

    לימים, בשנת 1990, אני עובדת באינטנסיביות, בלא יגיעה, בלא מנוחה ובלא הפסקה, על תערוכת היחיד שלי 'כן-לא-שחור-לבן' (רבות כתבתי והזכרתי תערוכה זו, לא ארחיב כאן, וכל מי שמתעניין לדעת משהו על תערוכה חשובה זו, מוזמן להיכנס לקישור כאן). אחת העבודות בתערוכה זו, היא זו שמוצגת כאן למטה ואשר נקראה 'הֵסִירָה אֶשֶׁת אֶת הַלּוּט'. עבודה זו הינה אחת מעשרים וחמש עבודות קיר גדולות, כל עבודה בגודל של כ – 200X200. תערוכה זו הוצגה במספר חללי תצוגה חשובים, ואף נכתבו עליה דברי ביקורת טובים ומעניינים ביותר.

     

    ''
    שם היצירה: 'הסירה אשת את הלוט', מתוך התערוכה 'כן-לא-שחור-לבן' ( 1990) 

     

    בשנת 1994 החלטתי לשוב לתערוכה זאת, אבל ממקום אחר ובדרך אחרת. שבתי אליה כדי להעביר אותה ממצב צבירה אחד למצב צבירה אחר, ויצרתי מיצג ומיצב שנקראו 'תחילת נעילה (פרטים על המיצג ועל כל מה שהתרחש שם, ניתן לקרוא בהרחבה, כאן) . אציין כאן בקצרה, שבמהלך המיצג החלטתי לגרוס את רוב העבודות. תהליך הגריסה היה מתוכנן ומורכב ואף תועד. את החומר הגרוס דחסתי לבקבוקים שקופים ובניתי מיצב עם הבקבוקים והחומר הגרוס. בזמן הגריסה בדקתי כל עבודה, ותוך כדי הבדיקה והעיון המחודש, בחרתי חמש עבודות בלבד אשר "ניצלו" מהגריסה ושרדו. עבודה זו - 'הסירה אשת את הלוט' - שרדה את גזר דין הגריסה, נשארה, ניצלה, וחיכתה בסבלנות לשלב הבא, כאשר ואם יבוא.

     

    זה מה שקרה אז, וכל שידעתי הוא שאת זאת, דווקא זאת, ועוד ארבע אחרות, אינני רוצה לגרוס, למרות שיצר הגריסה דחק בי והפך להיות באותו זמן עיקר העניין. היום כשאני כותבת על כך ומציינת שעבודה זו שרדה, וכשאני כבר יודעת מה עוד היא עברה בדרך, אני מבינה את גודל המשמעות. בואו נזכור – שרדה.

     

    השלב הבא, שהתקיים לאחר מספר חודשים, היה שלב שלו קראתי 'קליעות וכליאה'. אספתי רצועות שנותרו מתוך הציורים שנגרסו, ואותם קלעתי מעשה שתי וערב בתוך כמה מן העבודות ששרדו.

     

    הסרטון הנ"ל - מתאר את הפריטים שנוצרו בסדרה 'קליעות וכליאה'

     

    http://cafe.themarker.com/video/3238641/

     

     

    עבודה זו, אשר הייתה בעברה שחור לבן בלבד, עם כתם צהוב אחד גדול ברקע, הפכה להיות עבודה צבעונית אשר בה נשזרו מעשה אריגה וקליעה שאריות מתוך עבודות אחרות, אשר נוצרו באותו זמן, באותו הקשר ובאותה תערוכה. כלומר, בדומה לבקבוקים אשר הכילו ציורים גרוסים, עבודה זו הכילה ומכילה בתוכה שאריות של ציורים אחרים. נעשה בה מעשה קליעה, פעולת אריגה, כמו גם מעשה כליאה, שכן היא כולאת בתוכה עבודות אחרות.

     

    עבודה זו התקדמה הלאה, המשיכה בדרכה, נותרה ושרדה, אך היא כבר לא מה שהיא הייתה, היא כבר אחרת כפי שהיא נראית, אך יחד עם זאת היא נושאת עמה זכרון עמוק, שכן בתוכה משוקעים שרידים של עבודות אחרות. כמו אדם שמשתנה, מתפתח, סופג אל תוכו דברים, שומר בזיכרון, שומר בתודעה ובתת התודעה, וממשיך הלאה כאשר הוא מה שהוא נהיה יחד עם מה שהוא היה.

     

    במצב הזה, של עבודה כלואה וקלועה, היא נשארה עמוק עמוק בירכתיי הסטודיו למשך למעלה מעשור. אפשר לומר שהיא נשארה, נשמרה ושימרה, ובתוך כל זה היא גם הייתה שמורה בזיכרוני כעבודה שיום אחד עוד אחזור אליה. בינתיים בפרק הזמן הזה הייתי עסוקה בפרויקטים אחרים, והיא, כך נראה לי, המשיכה להתבשל בתוך עצמה.

     

    לפני כשלוש שנים, לאחר שסיימתי את עבודת הדוקטורט שלי, הקמתי מחדש את הסטודיו שלי 'נורית ארט'. אחת הפעולות הראשונות שעשיתי, הייתה מיון והכרות מחודשת עם יצירות ישנות. המפגש הזה הוליד בי את התחושה וגם את השיר שנכתב בעקבות זאת, ש 'יצירות ישָנוֹת הן לא יצירות יְשֵׁנוֹת'. (ברשימתי 'אז מה קורה'? – זה מה שקורה – אני מציגה גוף שלם של עבודות שעליהן אני מספרת איך יצירות ישנות לא ישנות אף פעם).

     

    בתהליך ההקמה, המיון – השחזור – השימור חזרתי לעבודות ישָׁנות וכן, הם לא ישֵׁנות. הן נעורות לחיים ומאירות לי דרך חדשה ופנים חדשות. אחת העבודות שחזרתי אליה, לאחר שראיתי, לאחר שנים, שהיא זקוקה לטיפול נוסף, זו העבודה 'הכלואה' , 'הקלועה'. עיבדתי מחדש את הקליעות, חידשתי ורעננתי צבע, הוספתי כמה דימויים בטכניקת הדפס – שבלונה, ולבסוף הוספתי לה חוטים. בגרסה החדשה שלה, ולאחר שנים היא כבר לא נקראת 'הסירה אשת אתה לוט' לאחר שלבשה עליה שנים, עבודה נוספת וסיפור מתחדש. עתה היא נקראה בפי לעתים 'מסיכה' ולעתים 'בובה על חוט'. והיא אכן זכתה לחיים חדשים ומחודשים.

     

    ראשית, היא נבחרה לשמש ככריכה בכתב העת לשירה וספרות 'עבריתון'.

     

    ''
    על כריכת כתב העת 'עבריתון' - נושא כתב העת - 'מסכות'

     

     

     

    ונבחרה להיות מוצגת בתערוכה שפתחתי בסטודיו שלי 'וכפיה תמכו פלך...'   

     

    ''
    'בובה על חוט', מתוך הסדרה 'כליאה וקליעות', מוצגת בתערוכה 'וכפיה תמכו פלך'

     

     

    הזמן עובר, אבל ליצירות יש חיים משלהם, דרכים משלהם, מסלול אשר פעמים רבות הוא מתגלה תוך כדי שהוא נע.

    והנה, אני מקבלת הזמנה מחברי וידידי האמן משה פרלמן שהוא גם שותף לקבוצת 'או - ווהא' – קבוצת מיצג משלנו. משה מציע להצטרף ולהציע עבודה לתערוכה וירטואלית שהוא מתכונן לערוך, תערוכה שמתכוונת להתכתב ולהדהד לאירוע יום השואה, כאשר הפעם הנושא הוא לאו דווקא אימת השואה וסבלותיה אלא הצדעה לשורדים. לניצולים ששיקמו את חייהם והקימו חיים, הגיבורים ששרדו.

     

    את הרעיון לערוך תערוכה וירטואלית ולאסוף 70 יצירות, כמטפורה לשבעים שנות 'אחרי' יזם אריה יאס מי שהיה עד לאחרונה מנהל קול המוסיקה, מנהל מחלקת הדרמה של הערוץ הראשון ועתה חזר לעסוק באהבתו הראשונה בימוי והפקה. יאס, הגה את הרעיון, יזם, ואף התחייב לאסוף 70 יצירות אשר יוצגו בהדרגה במשך 70 יום עד לרגע השיא אירוע הצדעה לשורדי השואה על כל המשתמע. באירוע זה, אשר אותו ביים והנחה יאס, הוקרנו יצירות מתוך התערוכה הווירטואלית. מתוך אותו שיתוף פעולה בין יאס ופרלמן ( פסל, צייר ומפיק רדיו בכיר), נאספות יצירות. במשך שבעים יום לפני יום האירוע, בספירה לאחור, מפרסם פרלמן  מדי יום יצירה אחרת עם כיתוב והסבר של האמן. 

     

    שלחתי למשה צילום של היצירה משנת 1990 'הסירה אשת את הלוט'. מבחינתי, היצירה קיימת. היא קיימת בזיכרון החזותי שלי, היא מונצחת בצילומים, היא יושבת באתר שלי במקום שבו אני מתעתדת את התערוכה 'כן-לא-שחור-לבן' - נוריתארט. רואים אותה, אני מציגה אותה, משמע שהיא נמצאת בשיח, משמע היא קיימת. ברוח אמירתו של דקארט 'אני חושב משמע אני קיים', אני אומרת כפרפרזה 'אני נצפית משמע אני קיימת', כלומר, כל עוד אפשר לראות את העבודה ולהתבונן בה, היא קיימת. ומאחר והתערוכה שעליה מדבר המפיק והאוצר היא תערוכה וירטואלית, הרי שאין שום סיבה שלא אשלח את העבודה הזאת (למרות שבפועל ובמציאות היא עברה גלגולים והיא נראית לגמרי אחרת).

     

    אני שולחת לפרלמן את העבודה כפי שהייתה במקור 'הֵסִירה אשת את הלוט' (ואני מדגישה, זו יצירה שאפשר לראות צילומים והדפסות שלה, שכן היצירה המקורית, נשמתה כבר נתגלגלה ביצירה אחרת (כפי שתיארתי למעלה). בחרתי יצירה זו, משום שאני חושבת שהיא מתאימה לרוח התערוכה המבוקשת. יש בה מבנה פנים בצבע שחור, שיש בו ממין האימה – הפליאה – התפילה – התקווה.  יש ידיים שנישאות אל על במעין תפילה. יש ברקע כתם צהוב גדול שמזכיר מצד אחד את הטלאי הצהוב הידוע לשמצה, ובו בזמן הכתם הצהוב מסמל את התקווה, האור בקצה המנהרה, העתיד והצמיחה המחודשת. יש שם פסים שחורים שמזכירים תשמישי קדושה (תפילין, טלית), או מסילות רכבת. יש כפות ידיים, ויש טקסט מתוך 'מהפכת סדום ועמורה'. בקיצור, העבודה הזו נראתה לי מתאימה לתערוכה, ומבחינתי היא קיימת, היא נשלחה. והתקבלה.

     

    וכך היא מוצגת במצגת ובתערוכה הווירטואלית , יחד עם טקסט שהוספתי לצורך העניין

     

    ''

     

    בינתיים אני יודעת שעבודה אחת, חיה ונושמת ממש, שהיא בעצם תולדה של העבודה המקורית  והיא  נמצאת בסטודיו ועל כריכת כתב עת, ואילו האחרת, האם הגדולה המולידה מוצגת בתערוכה ווירטואלית.

     

    והמעגל עדיין לא נסגר. מסתבר שליצירה זו יש עוד דרך להיות, דרך לעשות.

     

    יאס ממשיך ליזום והפעם הוא פונה לגברת לילי הבר, פעילה חברתית המשמשת כיו"ר התאחדות יוצאי פולין בישראל בבקשה ליצור קשר עם המוזיאון ועם מארגני הפסטיבל היהודי. כתוצאה מכך אנו מקבלים הצעה  להציג את התערוכה בעיר קרקוב, במהלך הפסטיבל היהודי שמתקיים שם מזה 25 שנה, במוזיאון היהודי – גליציה – Galitzia Jewish Museum. כלומר, יש בכוונתם להדפיס את העבודות עם הכיתוב ולהציגם במוזיאון במהלך הפסטיבל.

     

    יופי, אני אומרת לי, אשת לוט, אשר מזמן כבר הסירה מעליה שכבות של מלח ודמעה, למדה להסתכל מאחור קדימה – לפחות כך עולה מתוך העבודה שלי. זו, סוגרת מעגל כדי להשלים את הצעקה ברובע היהודי בקרקוב. 70 שנה אחרי, 5000 שנה אחרי. מעגלים. אני כמובן נותנת את הסכמתי ויודעת שהיצירה הזאת, קיימת ועוד איך קיימת, גם אם אי אפשר לגעת בה. זה סוג של קיום מיסטי משהו. שכן היא עושה מסע, ועכשיו, מתצוגה ווירטואלית, היא מודפסת והופכת להיות דור שני או שלישי של מה שהיא הייתה במקור.

     

    צריך לזכור שאנחנו נמצאים בעידן השעתוק הטכני ועוד הרבה אחריו (כפי שוולטר בנג'מין הגדיר זאת), ובו נוצרות שאלות חשובות מאד ביחס למהות ולמשמעות של יצירת המקור. שכן, אפשר לצלם ולהדפיס ולהעתיק ולשכפל את המקור ולראות אותו כל הזמן, בכל מקום. לכן, אני אומַר כאן, שהיצירה הזאת קיימת ומתקיימת, במראה ובזיכרון. מה שלא קיים יותר הוא המקור במקוריותו. אבל היא כן קיימת פיזית, כאחרת, וכמי שנושאת עמה ובתוכה עוד דברים (בסטודיו, בתערוכה).

     

    חשבתי שבזה זה שהסתיים. אז חשבתי. אבל זה לא.

     

    כי כמה ימים לאחר שהסכמנו לשנע את המצגת ולהדפיס את העבודות שלנו בפולין, כדי שתוצגנה בחלל מכובד (ואיך לא נסכים? תראו לי את האמן שמקבל הזמנה כזאת ומסרב? אין כזה).

     

    פרלמן, בשיח שלו עם מנהל המוזיאון ועם אחרים, הציע שקבוצת אמנים, מתוך האמנים המשתתפים בתערוכה, יגיעו לפסטיבל בגופם, ויערכו מיצג אמנותי שמהדהד ומתכתב עם היצירות ששלחנו, עם אלה שמוצגות במרחב הסגור, קרי – המוזיאון. ההצעה התקבלה על ידינו בחיוב, ואנחנו, חמשה אמנים, התחלנו לעבד ולתכנן את המיצג המשותף, כאשר היה ברור שבמיצג המשותף, יהיה מקום, לכל אמן מאתנו, וליצירתו.

     

    ובכן, מסתבר שאני עדיין עובדת עם אותה עבודה, וגם כשנדמה היה כי היא עברה מן העולם, מתחיל להתברר שהיא עוברת בעולם ונשזרת כחוט השני לאורך השנים. כמו עוף החול, נשרפת ומתעוררת לחיים חדשים ואחרים – כפי שתראו בהמשך עוד.

     

    ואני מתכננת את המיצג. הרעיון שלי כרגע מתבסס על העבודה שנשלחה למוזיאון, כלומר צילום של יצירה מלפני 20 שנה, ואשר אומרת את דברה שלה, בהקשר לתערוכה. המטרה שלי עכשיו, במיצג זה, לאפשר לקולה של היצירה להמשיך ולהתגלגל ברחובות הרובע היהודי המשוחזר (והמתויר), לצאת מכותלי המוזיאון, לרדת מהקירות, לגעת בבני אדם, לספר את סיפור היצירה וכל משמעויות העומק שלה, בצורה חיה – נעה. כלומר, גם אם היא עצמה נשארת שם במוזיאון, ובעוד היא נשארת שם (שהרי אין להסירה במהלך התערוכה), היא תגלגל ותהדהד ברחובות הרובע.

     

    איך?

     

    זו הבעיה שלי וכאמנית עלי למצוא ולהמציא את הפתרון.

     

    במיצג, כמו במיצג, ניתן להרחיב יצירה אמנותית דו ממדית ולהפוך אותה ליצירה חיה ונעה במרחב הפתוח, להשתמש באמצעי ביטוי נוספים כמו קול, תנועה, גוף אדם, סביבה, וחומרים נוספים. המיצג מרחיב את היצירה לא רק במשמעויות העומק שלה אלא גם בממדים הוויזואליים והחושיים.

     

    ועתה מגיע תורה של היצירה (ואני מזכירה, אשר בפועל בעצם היא כבר לא קיימת) לשוב ולשמש כנקודת מוצא וכמקור השראה. הפעם, עשרים שנה אחרי, לאחר שהתעשרנו באמצעי יצירה רבים ונוספים, נוספו טכניקות שניתן להשתמש בהם. ואת זאת אני עושה. אני סורקת את הצילום (שהוא בעצם העדות היחידה ליצירה הפיזית שהייתה), מפרקת אותו לגורמים באמצעות תוכנת מחשב המאפשרת ליצור אמנות, ובונה אותו מחדש במספר וריאציות. בעצם אני מבצעת סוג של פעילות שלה אני קוראת 'פירוק והרכבה'. מפרקת את היצירה לגורמיה ומרכיבה אותה בכל פעם מחדש. יוצרת תמונות ראי והשתקפויות, מוציאה מספר מוטיבים ומרבה אותם להיות עוד ועוד, מרכיביה את צורותיה מחדש. כך יצרתי מאותה יצירת אם, מספר תולדות. כלומר, עבודות שנולדו ממנה, התפתחו ממנה, נוצרו ממנה. היא הייתה המקור, היא הייתה הבסיס לסיפור, וממנו הפקתי עוד ועוד יצירות. תהליך של התרבות. הפירוק הזה של יצירה לגורמיה ויצירת תוצר חדש מאותם רכיבים, מספר בעצם את סיפור הטקסטים ( במקרה הזה טקסטים ויזואליים), האומר, שאפשר לפרום טקסט ולארוג אותו מחדש, כי כל טקסט טומן בחובו פנימה עוד ועוד רבדים ואפשרויות.

     

    ''
    יצירת המקור לאחר שהודפסה ונסרקה מחדש כדף מקומט (לקמטים ולקימוטים יש כמובן משמעות)

     

     

    סדרת הווריאציות - או במילים אחרות, התמונות שנוצרו ונולדו מתוך יצירת המקור (מספר דוגמאות)

     

     

    ''


     

     

     

     

    ''

     

     

     

    ''

     

     

    ''

     

     

     

    בשלב הראשון, הכול עדיין, וירטואלי. כל העבודות הנוספות שהפקתי נמצאות על צג המחשב, מאוכסנות יפה בתיקיה המיועדת, אפשר לראות אותם, אפשר לפרסם אותם, יש להם מידת מסוימת של קיום, אבל, צריך לומר, לגעת בהם עדיין אי אפשר.

     

    ואני לקראת מיצג. ובמיצג אני צריכה את העבודות הפיזיות, משום שכל אחד מחברי למיצג אמור להחזיק יצירה.

    העולם הדיגיטלי מציע אפשרויות רבות, צריך רק לדעת לזהות אותן ובעיקר צריך לדעת לשם מה, ולהשתמש בהתאם לצרכים הנכונים. כלומר, זוהי טכניקה שאמורה לשרת את המטרה ואת האמירה. ולפיכך, בחרתי מתוך עשרים העבודות החדשות שיצרתי, 6 עבודות שנראו לי המתאימות ביותר, אותן נתתי להדפסה בגודל של 50X70 על בד קנבס.

     

    עתה יש לי 6 עבודות על בד קנבס. היצירה המקורית שהייתה מקור ההשראה, ואשר לכאורה לא קיימת במציאות, הפכה להיות, גוף יצירות אשר מורכב מ- 6 יצירות חדשות, קיימות – נראות – נוכחות ואפילו בועטות.

     

    כמה מוזר שרק בדיעבד, כשכבר חזרתי הביתה לאחר מסע מיצגים ארוך ועסוק. הבנתי שכל הסיפור הזה של הציור הזה, בתהליך המחיקה שלו, החזרה שלו, ההחייאה שלו, השחזור שלו וההתרבות שלו – הוא בעצם מטאפורה למה שקרה ליהדות אירופה (ואם תרצו ליהדות קרקוב – כי בקרקוב עסקינן). העבודה הצועקת והחזקה, שמתה בדרכה ואשר שולבה ונטמעה ביצירות אחרות, החיים החדשים שלה כמצבת זכרון, ההתחדשות בתצוגה, והעובדה שממנה יצא דור חדש לגמרי של עבודות אשר מתרוצצות בכל הרובע, אומרות ועושות את שלהן (ועוד לא סיפרתי מה), חיות ובועטות.

    האם אין סיפור היצירה הזאת מקביל ומהדהד כמטאפורה לסיפור היהודי?

     

    ובכן, נוצרו עבודות נוספות הן מודפסות, ואליהן אני מוסיפה ומדפיסה גם את העבודה שמוצגת אצלי בסטודיו בתערוכה 'וכפיה תמו פלך' זו שסיפרתי עליה למעלה, מסדרת ה'כליאה וקליעות'. זו שהיא המקור פלוס הציורים האחרים שקלועים בתוכה ברצועות רצועות.

     

    ויש לי תערוכה קטנה ומוכנה, אלה הם החומרים שלי למיצג.

     

    אבל, איני מסתפקת בכך שהדפסתי את העבודות על קנבס. הן אמורות מבחינתי להיות, לא רק הדפסה ושיחזור, אלא גם יצירה שיש לה אישיות משלה וייחודיות משלה.

     

    אני אוספת מספר שמלות מתוך ארוני, אלה שנגזר עליהן לצאת מהארון, פורמת אותן וחותכת מהן רצועות. את הרצועות אני אורגת, גם כן מעשה שתי וערב, במקומות שונים ביצירות אשר על הקנבס. אני חושבת על החוט/רצועה האדומה, שעתה נאחזת ואוחזת את הציור שלי, ואשר קודם לכן הייתה שמלה. בדיעבד, אני פתאום מבינה שהתבצע כאן מטאפורה וסמל לתהליך של קריעה, שיש בו ממין האבל. יחד עם זאת החוט האדום ( כנגד עין הרע, למשל), או חוט השני, שעובר בין כל מה שארע ליצירה זו החל משנת 1999 ועד היום הזה.

     

    ''

     

     

     

    ''

     

    ''

     

     

    ''

     

     

    התחלתי עם הבוץ של ים המלח, ים המוות, והנה אני כאן בעיר שהייתה עיר המוות ליהודים ועתה היא שוקקת חיים ומחזירה לכאן יהודים לראות להראות, ולשאול הרבה מאד שאלות. אני חזרתי מכאן עם ים של שאלות ובתחושות אמביוולנטיות. ובעוד אני מזכירה ים המלח, איני יכולה שלא להזכיר ולהיזכר ביצירתה של האמנית הישראלית סיגלית לנדאו, אשר מציגה עכשיו בזמן הזה, במוזיאון לאמנות מודרנית בקרקוב, בתערוכה קבוצתית שעוסקת ב'אושוויץ' – ערמת נעליים שהוטבלו למשך זמן ארוך בים המלח ועתה הם נראים כמו גוש מלח לבן שמתוכו מבצבצים צורות של נעליים. ובנוסף, חבל תלייה על עמוד תלייה ממלח קפוא שנלקח מים המלח/מוות. ובאורח פלא היצירה שלי שהתחילה ממסכת בוץ מים המלח מוצאת את עצמה מתכתבת עם יצירה אחרת, באותו אירוע שגם שם יש אזכור ושימוש בחומרים של ים מלח, ים המוות. על זה כבר אמרתי לא פעם, ואיני הראשונה לומר זאת, שטקסטים ויצירות מתכתבים/ות ביניהם ובינם לבין עצמם לאורך זמן מקום ושנים.

     

    הרצועות ששזרתי בתוך היצירות החדשות והמתחדשות אמורות היו להיות גם סוג של חוטים כדי לאפשר לאמנים להחזיק את העבודה בדרך שהם נתבקשו לעשות.

     

    אז מה במיצג?

     

    ראשית עלי לציין ואף להודות בכל פה לקבוצת האמנים, חבריי שנטלו חלק במיצג ותרמו את חלקם בלעדיהם זה לא יכול היה להתקיים. כל אחד מהם יצר גם קטע מיצג משל עצמו, ובכל מיצג אישי, השתתפנו כולנו כחלק פעיל במיצג. 

    ומי הם? כל אחד מהם אמן פעיל וייחודי עם קילומטרג' ארוך של עשייה. אריה יאס, אשר שימש עד לאחרונה במנהל קול המוסיקה, וקודם לכן מנהל מחלקת הדרמה בערוץ הראשון, במאי, מחזאי ומפיק בזכות עצמו. משה פרלמן, מפיק רדיו בכיר, אמן פלאסטי ( צייר ופסל בינלאומי). איילה לוי לוסקי זמרת וציירת ואביבה שמר אמנית פלאסטית ואוצרת. כל אחד מהם נתן את חלקו האישי באמירה אישית ותרם בעבודת המיצג של חבריו. הם אלה החברים אשר צייתו לפקודות הלאקוניות שלי, כאשר אמרת 'שמאל וימין' ואפשרו לי לתזז אותם כאוות נפשי באותם רגעים.

     

    האמנים סודרו בצורה של V. בזווית, בקצה, עמדה אחת האמניות והחזיקה את היצירה הגדולה, הקלועה, זו שכמותה יש בסטודיו שלי על הקיר. היא זו שמסמנת את מה שקיים עכשיו, וקיים בארץ ישראל, כלומר היצירה שמוצגת בגלריה שבסטודיו שלי. האחרת, זו שממנה צמחו כל האחרות, תלויה, כאמור, במוזיאון בקרקוב ברובע היהודי. אבל, בעת המיצג היא גם הוקרנה על הקיר, מול בית הכנסת היהודי הישן, מעל הרחבה שבה הוצג המיצג. כמו עומדת על המשמר וצופה על המתרחש. כמו משהו שאינו קיים למעשה אך צופה ורואה הכול. וברקע מתנגן שירה של חווה אלברשטיין 'זיי גאזונט' (תהיו בריאים ולהתראות).

     

    התמונה "המקורית" כפי שהיא מוצגת במוזיאון

     

    ''


     

    התמונה כפי שהיא מוקרנת במהלך המיצג על היקר מול בית הכנסת העתיק , בית הכנסת של הרמ"א

     

    ''

     

     


    ''

     

     

     

    ובתווך בקווים אלכסוניים עמדו חבריי האמנים כל אחד החזיק בידו יצירה אחת. אני עמדתי ביניהם, וציוויתי בקול (היה לי מיקרופון מדונה) וכל שאמרתי בקול חד וחלק היה 'שמאל – ימין, שמאל – ימין, שמאל – ימין' – ועל פי הפקודה כולם יחד הזיזו והניעו את היצירה משמאל לימין. אמרתי זאת בעברית ובאנגלית (ובכוונה ברורה, לא בגרמנית – רמזתי לגרמנית דרך העברית והאנגלית, אך לא אמרתי זאת – השארתי לצופה/ים לתרגם לעצמו את זה במוחו). חברי האמנים, בתזמון מדויק הניעו את העבודות יחד משמאל לימין, לפעמים בקשתי גם למעלה וקדימה ולבסוף, בדומייה גלגלו את העבודה הצמידו לגופם כמו 'דגל שק' – ובזה זה הסתיים. השמאל ימין שהכתיב את התנועה ואפשר לראות את היצירה המשוכפלת זעה ונעה, הדהד כמובן לדברים רבים בו זמנית, וכל המבין מבין.

     

    קטעים מתוך המיצג

     

    ''

     

     

    כאן, בחצר גלריה ברובע היהודי שנקראת 'כלי זמר' - אנו מבצעים את המיצג. אני , באופן מותאם ומתואם עם הכתם הצהוב שבציור המקורי ( זה שנמצא במוזיאון) עוטה על צעיף צהוב. וכמו בתמונה, ידינו עטופות בכפפות לבנות. על יד אחת שלי אני קושרת רצועות בד שחורות ( שמתכתבות עם הפסים השחורים שבציור - ויש כאלה שחשבו שזה גם מתכתב עם תפילין. בסדר. אין לי התנגדות), עומדת מול הקבוצה ונותנת בתקיפות פקודות 'שמאל ימין, שמאל ימין' - ומי שבעצם זע ונע משמאל לימין בתנועה חדה, הם הציורים בלבד.

     

    ''

     

    ''

     

    והאמת. אינני מבינה איך עשיתי זאת. כאמנית, אינני מיצגנית. יש אמנים שזה בדיוק העיסוק שלהם. אני מבינה ויודעת לעשות מיצג, אך איני מיצגנית באופיי ובאישיותי, וייתכן שגם אינני כל כך טובה בזה. עד עצם הרגע הזה, עדיין אינני מבינה איך עשיתי זאת. אבל, כמו שאני אומרת תמיד, אני עובדת אצל העבודות שלי, ומגויסת אליהן. הפעם, עשה רושם שזה מה שהעבודה ביקשה. ואני התייצבתי לפקודתה.

     

    עם סיום הקטע שלי, איילה, ציירת וגם זמרת שרה את שירה המרטיט 'אך היה בי עוד כוח ללכת'.

     

    כך בעצם הדהדתי ליצירה שנמצאת במוזיאון, לזו שנמצאת אצלי בסטודיו, ולכל אלה שנוצרו בין ובדרך.

     

    בימים אלה, המיצג והיצירות שיצרתי בשביל לקיים אותו, כבר הובילו אותי לשלב הבא, והיום אני יכולה לומר שהיצירה הזאת על כל גרורותיה ומצביה השונים המרומזים והגלויים, הקיימים והזכורים, עדיין לא סיימה דרכה, ואני כבר רואה כיצד היא הולכת להתרחב ולהתפתח.

     

    היום אני יכולה לומר שהמשפט, השם של היצירה המקורית הראשונה 'הֵסִירָה אשת את הלוט' היה בבחינת סוג של נבואה שהגשימה את עצמה.

     

    _________________________________________________________________________________

     

    את הרשימה הזאת חתמתי בתאריך 7.7.15 והעליתי אותה לאוויר, בידיעה שהיא שלמה ומתוקנת וכל מה שצריך להיות בה נמצא שם.

     

    היום 23.7.15  אני חוזרת לכאן להשלימה, כשאני מופתעת ולא מופתעת.

     

    וכל כך למה?

    סיימתי את רשימתי במשפט "....... היה בבחינת סוג של נבואה שהגשימה את עצמה".

    גדולה הייתה תדהמתי, אתמול, כאשר עברתי על מספר אלבומי תמונות בעודי מחפשת דבר מה, דבר אחר ( פרויקט אחר) אני נתקלת בצילום הזה.

     

    ''

    מתוך התערוכה 'מיצר - מיצב מצוייר', 1994, גלריה סודברג, מכללת הגליל המערבי

     

    האמת שהייתי בהלם. הצילום הזה, שבו נראית העבודה הקלועה (זו שכבר הוזכרה למעלה),ניצבת על כן ציור, בתערוכה שנקראה 'מיצר – מיצב מצוייר' (ראה את הרשימה 'מין המיצר קראתי – מיצב ), תערוכה מאד מורכבת שאותה יצרתי בשנת 1994, בגלריה ע"ש אליזבט סודרברג אשר נמצאת במכללת הגליל המערבי. התערוכה הזאת היא סיפור מורכב בפני עצמו, אך לעניינינו אציין, שבאחד השלבים הדינמיים והאינטראקטיביים של התערוכה, קשרתי אותה, וכרכתי סביבה רצועות בדים.

     

    והנה, עשרים שנה לאחר מכן, כאשר אני יוצאת לקרקוב, שוב אני מכניסה לעבודה זו את אלמנט רצועות הבדים, מבלי שאני בכלל זוכרת שאי פעם עבודה זו כבר חוותה צירוף כזה. עשרים שנה חלפו. אני המודעת כבר מזמן אינני זוכרת אקט כזה. אבל העבודה זוכרת ומזכירה לי, תת המודע שלי זוכר, והנבואה אכן המשיכה להתגלגל, להתפתח ולהתגלם מעניין לעניין ממש באותו עניין.

     

    זו הייתה הפתעה גדולה מאד מבחינתי. ואני בהחלט לא מסתפקת בכך שזה מפתיע ומרנין. יש כאן משהו, ואותו אני הולכת לחקור, בכובע האחר שלי כחוקרת.

     

     כך הזכיות על הכתיבה, הציורים, הצילומים והסרטונים שמורים לנורית צדרבוים

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/7/15 09:19:

      צטט: שולה ניסים 2015-07-24 10:14:31

      עבודות טובות ומשמעותיות עם הרבה אמירה. מעניינת השתלשלות העניינים מאותה מסיכת בוץ .

      תודה שולה, ונכון את צודקת. זה אחד הדברים שהפתיעו גם אותי כשהתבוננתי על העבודות במבט לאחור. וזה מה שמרתק כל כך באמנות.

        24/7/15 10:14:
      עבודות טובות ומשמעותיות עם הרבה אמירה. מעניינת השתלשלות העניינים מאותה מסיכת בוץ .
        19/7/15 00:14:

      צטט: שטוטית 2015-07-16 23:47:47

      עשיר ומעשיר נורית (אני שייכת למ קצרצרים:) לחלק מהחומרים שהעלית נחשפתי בפייסבוק שלך. שבת שלום נורית יקרה:)

      תודה לך שטוטית :)

        16/7/15 23:47:
      עשיר ומעשיר נורית (אני שייכת למ קצרצרים:) לחלק מהחומרים שהעלית נחשפתי בפייסבוק שלך. שבת שלום נורית יקרה:)
        16/7/15 00:08:

      צטט: ~בועז22~ 2015-07-15 22:12:02

      פוסט מרתק, כהרגלך!

      ~

      הדבר שאליו התחברתי במיוחד היה על היצירות

      הישנות שאינן ישנות.

      ראיתי דווקא את היצירות, דרך הכרת הדברים שאני מייצר,

      סיפורים...

      לא פעם, אני מוצא עצמי חוזר אל הסיפורים הראשונים שכתבתי.

      מדהימה אותי הנאיביות וחוסר המיומנות, אבל התמימות שובה

      אותי יותר מכול דבר. היא חפה מכול מניירות, היא נטול פניות.

      והחשוב מכול?

      הנחתי לסיפור למות, קצת...

      כלומר, הנחתי לו לישון.

      לשקוע אל תהום הנשייה.

      שהרי מהי השינה אם לא "מוות קטן"?...

      כך גם עם היצירה הזאת שלך. בין כול התחדשות, היא מתה, קצת.

      ואז..., כמו הפניקס האגדי, היא שבה לתחיה, הדורת נוצות ומרהיבה.

      ~

      במקום כול-שהוא הזכרת את דקארט.

      במאמר קצר שסיימתי לעבוד עליו רק היום, גם אני מזכיר אותו.

      ולמה אני מזכיר זאת?, משום המטפיזיקה.
      השינויים שעברה היצירה הזאת שלך היא בעצם, לטעמי, מעבר

      מטפיזי. היא עובדת על חושי הצופה, מכריחה אותו לעבד את המראה,

      מחדש..., להעריך את אמיתותו, את תוקפו ובעיקר את משמעותו

      החדשה. 

      ~

      כמוך, גם אני חזרתי ל"קפה" הזה...

      אני שמח שחזרת. שמח לקרוא את הקורות אותך ואת קורות יצירותייך,

      ושמח עוד יותר משום שכאן, דווקא כאן ב"קפה", אני חש נוח יותר

      להגיב אליהן. כאן קיימת, כביכול, סוג של אינטימיות המתירה לי את

      החופש והנוחות לכתוב את דבריי.

      ~

      ברוכה השבה!

      בועז יקר, ובכן, שבנו לכאן, ובערך באותו זמן ( רק הבוקר יצא לי לקרוא את רשומתך וציינתי לעצמי שאכן, שבנו למקום הנוח והבטוח). תודה על ה "מרתק כהרגלך" ועוד יותר תודה שטרחת לקרוא. כבר אמרתי לא פעם, שגם אם שניים קראו את רשימתי וקראו אותה לעמקה דייני. וכרגיל, אינך הקורא הרגיל. אתה מגיב על דברים שנכתבו מתוך חשיבה בחשיבה משלך, וזה מעשיר ומרתק בפני עצמו. אהבתי את ההקבלה שעשית לעניין הכתיבה , שכן, אכן, יצירה זו יצירה, ודין ציור כדין יצירה אחרת בשפה אחרת ( השפה החזותית לעומת השפה המילולית). גם את רעיון 'עוף החול' שציינת, ואכן, כך אני מתייחסת לתהליכי יצירה משלי, כמשהו שדועך לעתים כדי לקום מחדש וכו'. תודה על שהרחבת את השיח, וכן, אתה צודק, הבמה הזאת יותר נוחה ויותר מתאימה לתגובות ודיונים מהסוג הזה. אז נמשיך להתראות גם כאן, כמו שמתאים ויאה לכאן.

        16/7/15 00:00:

      צטט: אהובהקליין 2015-07-15 21:34:16

      נורית היקרה.

      מאד אהבתי להביט בכל ההיסטוריה של היצירה שלך-

      שלמעשה נולדה ממסכת בוץ בראשיתה.

      הדבר מזכיר- לי שתיל קטן שהולך וגדל ומסתעף ואף נותן פירות וכולם נהנים ממנו. 

      עליך נאמר:

      "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול וכל אש יעשה יצליח"

      נפלא!

      תלכי מחיל אל חיל.

      בברכה

      אהובה.

      אהובה יקרה, שמחתי שביקרת ועכבת אחר הצמיחה של היצירה ( זה לא מובן מאליו), ותודה על דברייך המעשירים וברכתך. 

        15/7/15 23:58:

      צטט: סטודיו אמן 2015-07-15 21:14:50

      מושקע, מרשים ומעניין...תודה

      תודה לך אנטון, נחמד לחזור ולשמוע קולות מהעבר. שמחה שאהבת ושוב תודה על דבריך.

        15/7/15 22:12:

      פוסט מרתק, כהרגלך!

      ~

      הדבר שאליו התחברתי במיוחד היה על היצירות

      הישנות שאינן ישנות.

      ראיתי דווקא את היצירות, דרך הכרת הדברים שאני מייצר,

      סיפורים...

      לא פעם, אני מוצא עצמי חוזר אל הסיפורים הראשונים שכתבתי.

      מדהימה אותי הנאיביות וחוסר המיומנות, אבל התמימות שובה

      אותי יותר מכול דבר. היא חפה מכול מניירות, היא נטול פניות.

      והחשוב מכול?

      הנחתי לסיפור למות, קצת...

      כלומר, הנחתי לו לישון.

      לשקוע אל תהום הנשייה.

      שהרי מהי השינה אם לא "מוות קטן"?...

      כך גם עם היצירה הזאת שלך. בין כול התחדשות, היא מתה, קצת.

      ואז..., כמו הפניקס האגדי, היא שבה לתחיה, הדורת נוצות ומרהיבה.

      ~

      במקום כול-שהוא הזכרת את דקארט.

      במאמר קצר שסיימתי לעבוד עליו רק היום, גם אני מזכיר אותו.

      ולמה אני מזכיר זאת?, משום המטפיזיקה.
      השינויים שעברה היצירה הזאת שלך היא בעצם, לטעמי, מעבר

      מטפיזי. היא עובדת על חושי הצופה, מכריחה אותו לעבד את המראה,

      מחדש..., להעריך את אמיתותו, את תוקפו ובעיקר את משמעותו

      החדשה. 

      ~

      כמוך, גם אני חזרתי ל"קפה" הזה...

      אני שמח שחזרת. שמח לקרוא את הקורות אותך ואת קורות יצירותייך,

      ושמח עוד יותר משום שכאן, דווקא כאן ב"קפה", אני חש נוח יותר

      להגיב אליהן. כאן קיימת, כביכול, סוג של אינטימיות המתירה לי את

      החופש והנוחות לכתוב את דבריי.

      ~

      ברוכה השבה!


        15/7/15 21:34:

      נורית היקרה.

      מאד אהבתי להביט בכל ההיסטוריה של היצירה שלך-

      שלמעשה נולדה ממסכת בוץ בראשיתה.

      הדבר מזכיר- לי שתיל קטן שהולך וגדל ומסתעף ואף נותן פירות וכולם נהנים ממנו. 

      עליך נאמר:

      "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול וכל אש יעשה יצליח"

      נפלא!

      תלכי מחיל אל חיל.

      בברכה

      אהובה.

        15/7/15 21:14:
      מושקע, מרשים ומעניין...תודה

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין