ראיתי את תגובתך באיחור מה:)

 אכן תאור הסטייק לא ממש דיבר אליי,

עלית עליי, אני צמחונית, לא חובבת טופו.

 אבל, לענייננו, מסכימה איתך לגבי הפעלת החושים בכתיבה/ קריאה.

 למרות שלדעתי בצילום טוב,

יכולים להיות רבדים נוספים שיפעלו על עוד חושים ולא רק על חוש הראייה.

בצילום את "גונבת" את הרגע הבודד. וזהו. רגע אחד שמתועד בפרוטרוט.

בכתיבה את לוקחת את הדמות, לפעמים רק רגע ממנה אבל לפעמים אלה חיים שלמים, ומשתמשת בה כחומר גלם. אפשר להוציא מוצר השומר על החזות והתכונות המקוריות של הדמות, אבל אפשר גם לעבד את החומר לכדי דבר השונה בתכלית מהמציאות.

דבר נוסף הוא הפעלת החושים של הצופה/קורא. בעוד שתמונה מציגה את הרגע באופן ויזואלי מול עיניו של המתבונן, סיפור מביא את הדברים לפתחו של הדמיון הפועל בראשו של השומע. הצילום עובד קודם כל על הראיה. הסיפור יכול לעורר בבת-אחת את כל החושים...

תמונה של סטייק תשיג קרוב לודאי תגובה פחות חזקה מתאור של סטייק-פילה-בקר-עסיסי-עשוי-מדיום-רייר-צלוי-על-האסכלה-ומוגש-עם-רוטב-שמנת-ופלפל-שחור-טחון-גס... (ואם את צמחונית, אז התנצלותי. תשתמשי בטופו במקום...)

מעניינים דברייך, שכן גם חייו של הכותב עצמו נתונים בתוך הכתיבה.

גם חלקים מתוכם, אוטוביוגרפיים ככל שיהיו, יפרשו ויחשפו לעיני הקורא.

כפי שהקורא לא ידע מהו המינון אודות הסופר, כך גם לא ידע אודות אחרים, עליהם חשב.

בספרי הפסיכולוגיה, בעיקר אלה שאני מכירה ואני מכירה לא מעט, ביקש הכותב

את רשותם של מטופליו וכל זאת תחת עילום שם וטשטוש ראיות, מה שנקרא.

פעמים רבות, אנחנו הכותבים, נשים בתוך הכתיבה את זהותנו והיא תמיד מורכבת מתמונות

העבר, ההווה והעתיד ואלה מורכבים מנופים, מקומות, ריחות, מראות שונים ובעיקר, בעיקר

אנשים. תמיד אנשים.

באשר לפלגיאט. זה כבר סיפור אחר. הגונב ממש לא פטור.