חשבתי על ההבדל בין צילום לכתיבה.

על אופן יצירת הדמות, הסיפור.

בצילום אתה "משתמש" באנשים, אתה "מנצל" אותם לרגע קט, לשבריר שנייה שבו אתה לוקח מהם משהו.

מבט, תחושה...

ובכתיבה..... זה כבר סיפור אחר.

נכון, תמיד שומעים על סופר שביקש רשות מחבר להשתמש בדמות שלו, תוך שינוי שמו, על מנת שלא תיחשף זהותו.

אך מה אם זה סתם אדם שנקרה בדרכו של הסופר, ונראה לו סיפור טוב?

אז וודאי הוא מופיע כדמות בספר ללא ידיעתו והסכמתו.

ואז... אותו אדם מוצא את חייו פרוסים לעין כל,

בדרך כלל בצורה צינית, חדה כתער, שמציגה את חייו באור מגוחך.

חשבתי על זה, אחרי שראיתי את הסרט "הצטלבות" והיתה לי "הארה" קטנה.

הרבה פעמים אחרי מפגש/ שיחה עם חברה טובה אני חושבת, איך בקלות הייתי יכולה להפוך את תוכן השיחה לרומן. 

מילה במילה. בלי לשנות דבר.

אבל כדי שהסיפור יהיה טוב הוא צריך להיות מושחז... 

ואז עולה דילמה מוסרית: מה יותר חשוב, החברות או הסיפור הטוב?מקרים ברורים וחדים של ניצול, הם ספרי הפסיכולוגיה שבהם המטופל יכול לזהות את עצמו, פאתטי ומגוחך ככל שהמטפל שלו ברא את דמותו.

נראה לי אכזרי.

במזרח הרחוק יש תרבויות שבהם המקומיים מאמינים,

שכאשר אתה מצלם אותם, אתה "גונב" להם את הנשמה,

ולכן הם מסרבים להצטלם.

בעיניים מערביות זה נשמע פרמיטיבי,

אבל אם חושבים על זה לעומק, יש בזה הרבה הגיון.

משום מה, אולי בגלל שאני צלמת, נראה לי שכסופר השימוש בוטה ואכזרי הרבה יותר.

בכתיבת סיפור אין את ה"קליק"  של המצלמה שמסמן את "גניבת הבבואה",

יש חשיפה ארוכה ומתמשכת... שאף פעם אי אפשר לדעת מתי תיגמר.

ואם אתה סופר צללים מה אתה יותר?

מוכר את נשמתך או סוחר בנשמות של אחרים?

והפלגיאטור מה הוא? האם הגונב מגנב פטור?