באמת שדרוש קטטר!

די לנדודים הבלתי פוסקים הללו לשירותים.

זה בלתי נסבל כבר...

אני שותה מים כמו גמל, אני חייבת. בגלל הדיאטה ובגלל שיש שמועות שזה בריא.

זה לא שאכפת לי להקריב מעצמי, לתת מעצמי כל מה שנדרש כדי לספק לגוף שלי את ליטרת המים היומית שלו. להפך, אני שמחה לשרת את הגוף שלי בכל מה שיידרש לו ולהחזיר לו תחת כל מה שהוא נותן לי.

אבל קצת רחמים, קצת.

אבל אני כל הזמן על סף התפוצצות, לחץ לחץ לחץ ורצה לשירותים.

זה קורה לי באמצע פגישות, אני מנסה לדחות את זה כמה שיותר ואז כשמגיע השלב שבו אני מרגישה שאני מהנהנת ליושב מולי, לא שומעת כלום חוץ מהקול הפנימי שלי שמתחנן שאגש לשירותים, אני מבקשת סליחה ורצה. מהר.

לא שותה שעה לפני שאני יוצאת הביתה, כי יהיו פקקים ואם יהיה לי פיפי, מה אעשה...?

לא שותה בלילה כי אין נורא יותר מלהתעורר באמצע הלילה עם לחץ של פיפי. די! נמאס!

אני מציעה שנעשה שביתה. פמיניסטית. חד משמעית.

בכיכר רבין אפילו.

שביתה נגד הכליות ומערכת חילוף החומרים, או שהיא תמציא מנגנון שידרוש מאיתנו להיכנס לשירותים רק פעם ביום או שנשבות רעב ונדרוש מהממשלה קטטר לכל דורשת.

יש גבול.