כותרות TheMarker >
    ';

    החלום שלי

    החיים על הספקטרום.
    אני לא מאמינה שהם החיים שלי.

    יום חופש ?

    5 תגובות   יום שבת, 11/7/15, 17:58

    יום חופש. האומנם?…

    ימי חודש יולי

    תחילת החופש הגדול

    מרגישים את הקיץ בנגיעותיו העדינות  עדין ללא החום האגרסיבי.

    יש איזו תחושה של חופש, שחרור. כאילו הגוף רוצה לפזם פזמון עליז.

    להוריד שכבות לבוש, לנקות  שאריות עצבות ולתת הזדמנויות חדשות.

    הזדמנויות חדשות לאהבה ,לקריירה ולאופטימיות.

    יום חופש היה לי ולבני המיוחד.

       יום שבו אני לא אמא יחידנית העובדת במשרה מלאה ומגיעה רצוצה לאסוף אותו מהגן ולהמשיך במסע כמעט בלתי אפשרי אחרי חוגים, ניהול בית וחשבון נפש עמוק עם עצמי כל יום.

    הייתי טובה? עשיתי מספיק? חייכתי למי שצריך? דאגתי לו לתזונה איכותית לגוף ולנפש? הכיור שלי נקי מכלים והכביסה תלויה טרייה וריחנית? הפן של מוצלח היום?

    אז בבוקר ארזתי לנו תיק לברכה ויצאנו מחויכים.

    נשמע כיף וקליל. הלא כן?

    אימא ובנה הקטן, ילד יפה עיניים תזזיתי מעט ואמו שעיניה הגדולות מלאות ההבעה מקובעות עליו תדיר, כמעט באובססיביות.

    אז ככה זה מהזווית שלי:

    נכנסים אנו למתחם הברכה .ילדי כבר שועט קדימה.

    אני צועקת “חכה… אני צריכה פיפי ולהחליף לבגד ים”.

    הוא בן 6 אבל פעולה פשוטה כמו לעשות פיפי בשקט לעיתים מסובכת כמו מבצע צבאי חשוב.

    אני נכנסת איתו לתא הקטן כדי שלא יברח.

    “חכה לי פה מותק .לא… לא לפתוח לאימא את הדלת כשהיא עושה פיפי. תעמוד רגע. אל תזוז. שניה אני מסיימת”..

    וואו…נגמר בשלום. קצת השתנתי על עצמי כשקמתי במהירות מחשש שהוא יפתח לי את הדלת באמצע. לא נורא…בקטנה. היה יכול להיות גרוע יותר.

    שלב שני-להחליף בגד ים. אני נכנסת איתו  למלתחות. תופסת פינה שקטה. לא אכפת לי שהיא מצחינה מעט. העיקר שאספיק להחליף מהר לפני שאיזה טרחנית תעיר ל על שבני גדול מדי ואסור לו להיכנס  למלתחות נשים.

    “גברת. אסור לך להכניס את הילד” אני שומעת קול צורמני מאחוריי ומתפללת ששלוות הנפש שלי תישמר. אני מגייסת את הקול הכי מעודן שלי ואומרת בכניעה :” סליחה אבל יש לי לד עם צרכים מיוחדים. אין לי איפה להשאיר אותו.” אני כבר מוכנה לעוד התקפה ומגייסת את השריון החזק שבניתי בשנים האחרונות ואת מילותיי שהן כמו פצצות גרעיניות כשגאוותי נפגעת.

    הטרחנית נתנה בי מבט מרחם שרק בגללו רציתי לנפץ עליה חפץ כבד והלכה.

    המשכנו לברכה.

    לעולם לא אוכל להיות כמו אותן האימהות שיושבות ומשזפות עצמן בזמן שהן משקיפות על ילדיהן.

    אני דרוכה ומוכנה לכל תרחיש. עוטה על פניי ארשת רצינית ולא מזמינה. מוכנה כבר  לקרבות.

    ילדי מתקשה בהבנת קודם חברתיים ,חלש בקריאת סיטואציות.

    הוא משחק לו בעולמו שלו ולא חש אם הוא מפריע לסביבה.

    משחקו פשוט ועצמאי. הוא יכול ליהנות מהתזת מים שעה שלמה. הוא לא רואה אם זה מטריד אנשים או ילדים אחרים.

    כשמישהו מעיר לו או שאנו מתייחס או שיכול לפרש זאת כמחווה אלימה ואז לתקוף.

    נספרה תקרית אחת כזאת ,פעם אחת שהוא הרביץ לי ועוד סדרה של הערות מהמציל.

    “גברת, הבן שלך קופץ למים ואסור”.

    גברת, הבן שלך זורק את המכונית לברכה וזה יכול לפגוע במישהו”

    “גברת ,תעשי טובה שימי לב”.

    אני אוספת שוב את עצמי ואומרת “סליחה אבל יש לי ילד עם צרכים מיוחדים, אני אשתדל לשמור עלו יותר”. “אה…הוא אומר בהשתתפות. מה יש לו”?

    “לקות תקשורתית” אני משיבה. עדין קשה לי להגיד אוטיזם.

    המלה הזו חורצת תעלות כאב מדמם בתוכי.

    “הבן שלך משפריץ מים” אני מרימה את עיניי ורואה אישה שדופה מישירה מבט מאשים לכיווני.

    זהו…פה איבדתי את זה. האופי הלוחמני והלוהט שלי רק חיפש את הטריגר שיתן לצונאמי בתוך הלב שלי להתפוצץ..

    מי היא בכלל שתעיר לבן שלי? והיא גם יותר רזה ממני! אז בכלל אני לא סובלת אותה.

    “תקשיב ותקשיבי לי טוב .”אני מסננת כדי לא לצרוח את העלבון שאני מתייסרת בו מהערות החברה יומיום.

    “את באת לברכה ולא למוזיאון הפלמח תתמודדי גם עם קצת השפרצות. ולא נראה לי שהשפרצות זה משהו חדש לך “אני מוסיפה הערה מלוכלכת ששמחה להתגלגל מלשוני.

    “ברברית, חוצפנית” היא אומרת והולכת למציל כדי להתלונן עלי ועל בני שהורסים את שלוות הברכה.

    אני בזווית העין קולטת שהוא אומר לה משהו ואז היא נותנת בי מבט מרחם.

    סאמק.. עם המבטים המרחמים האלה.

    לא רוצה אותם.

    יש לי בן מקסים והוא ישתפר.

    לא רוצה רחמים. רוצה אמפתיה וחינוך לקבלת האחר, רוצה שמקומות ציבוריים יתנו דגש גם לילדים עם צרכם מיוחדים. ושתהיה פאקינג  מקלחת שגם  אימא וילד יכולים להיכנס  אליה..

    יצאתי מהברכה מותשת וחבוטה.

    חוץ מלענות לקונית לשאלותיו של בני לא יכולתי לעשות דבר.

    נפשי כאבה והכעס פינה מקומו לעצבות.

     

    הצצה לסדק בליבה של אימא לילד אוטיסט. 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/12/15 19:46:

      צטט: zahal 2015-07-12 11:38:49

      אל תאשימי את עצמך על טיפשות של אחרים, שימי פס אחד גדול על כל מי שמסתכל עליך בצורה עקומה,, רואה את גיסי עם הילדה המיוחדת שלו,, במיוחד בבריכה,, היא,, בעולם משלה,, רואה דברים אחרת וגיסי פשוט לא סופר אף אחד ונותן חופשיות מלאה לילדה ומי שלא מתאים לו שילך לשכב על הבטן בחוץ!!!

       

      אני עובדת מאוד קשה על עצמי כדי להגיע לשם. למקון הזה שגיסך נמצא בו.

        13/7/15 10:33:
      BRAVEHEART
      עצבים וכעס הם הענשה עצמית על טיפשותם של אחרים......שחררי את העצבים והכעס מותק כי טיפשותם של האחרים לנצח ישאר
        12/7/15 22:32:

      הבעיה מעיקרה - חברתית... לצערי, יש אפס סובלנות לילדים האלו הסובלים מאוטיזם. לא יזיק למי מאיתנו לנהוג בחסד כלפי הילדים, אבל יותר מזה - גם להורים של ילדים אוטיסטים יש לאפשר את החופש הזה לו הם זקוקים.
      עצוב... וטוב שאת מעלה בדם לבך את האירוע - ליצור מודעות לגבי חשיבות הנושא.

      חופשה נעימה וקלה, סיגל

        12/7/15 11:38:
      אל תאשימי את עצמך על טיפשות של אחרים, שימי פס אחד גדול על כל מי שמסתכל עליך בצורה עקומה,, רואה את גיסי עם הילדה המיוחדת שלו,, במיוחד בבריכה,, היא,, בעולם משלה,, רואה דברים אחרת וגיסי פשוט לא סופר אף אחד ונותן חופשיות מלאה לילדה ומי שלא מתאים לו שילך לשכב על הבטן בחוץ!!!

      ארכיון

      פרופיל

      מאריאנטואנט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין