החרדה

הידיעה על חתימת ההסכם עוד לא הספיקה לצאת לתקשורת (בטח שתוכן ההסכם לא פורסם), וכבר הוצפנו במופע חרדה. הספירה לאחור החלה, הגיע זמן לעשות רשימה של דברים להספיק בטרם נהפוך לאבק רדיו אקטיבי... אני מודה שאני קצת פלגמט, ואני משתדל לקרוא אפילו את האותיות הקטנות לפני שאני מצטרף למעגל הפניקה.

נדמה לי שההסכם עושה חסד אם כולם, יש אפשרות לקרוא אותו ולהיכנס לחרדה קיומית, או לחייך בשביעות רצון של מי שצועד לקראת עתיד יותר בטוח. לטעמי האמת (כמו ברוב המקרים) נמצאת אי שמה בין שני הקצוות. החדשות הרעות הן שהסיכון לא הסתלק מהנוף ואיראן נשארת מדינת סף גרעין ותפרנס עוד שנים רבות את הסיוטים שלנו. החדשות הסבירות הן שהסיכון פחת, והפך ליותר מרוסן, שכן בתנאים שלאחר ההסכם יקשה על איראן הרבה יותר להגיע לפצצה. הסיכוי הוא שההסכם (ואולי גם המלחמה המשותפת עם דעאש) יקרבו את איראן למערב, ומכאן שהיא תהפוך למדינה הרבה פחות מסוכנת ומאיימת.

הנאום

אובמה נחשב לנואם מוצלח, אבל הנאום שלו לציון חתימת ההסכם עם איראן גרם לי לפחות לשקשק. שביעות הרצון העצמית, הטענה שהנה נפתרו כל הבעיות... למחנך הדגול יאנוש קורצ'אק יש אמירה יפה - "צריך לתת כבוד לקשיים ולפחדים של הילד". הנאום של אובמה היה הכל מלבד להתמודד עם הפחדים של שוללי ההסכם. לא רק זאת הנאום הזה גורם לתחושת דה זה וו. הרי שמענו נאומים כאלו בעבר, ובמיוחד את הנאום שאנו כה נהנים לשלוף שוב ושוב מהמגירה – הנאום של נוויל צ'מברליין.

ההסכם ההוא

האינפלציה שבה אנו משתמשים בהסכם מינכן (צ'מברליין) כנוגדן לכל צעד פשרני היא קצת פטתית (הוא שימש בין השאר נגד הסכם השלום עם מצריים ב-77). גם כאן ההשוואה מופרכת (ההסכם מינכן הושלם במהלך לילה, כאן נדרשו יותר משנתיים, ההסכם מינכן בושל מראש בין איטליה לגרמניה, בהסכם מינכן גרמניה קיבלה את מבוקשה – להיכנס לצ'כוסלובקיה – עם הבטחה מעומעמת שהיא לא תמשיך בכיבושיה אבל ללא שום ערובה מצדה, כאן יש הסכם מפורט – שדורש לא רק מעשים אלא גם פיקוח עליהם...) ובכל זאת יש פרט אחד דומה. ההסכם בין גרמניה אנגליה וצרפת בושל מבלי שלנוגע בדבר (צ'כיה) יהיה איזשהו ייצוג בוועדה. וגם במקרה הזה הייתה ועדה בין המעצמות לאיראן, אבל לא היה ייצוג לא לישראל ולא לשכנותיה של איראן שהם הצד שעלול להינזק מהגרעין האיראני.

אם בהסכמים עסקינן – שווה להטריח את עצמנו בהסכם נוסף הנוגע למלחמת העולם השנייה – הסכם ורסאי שחתם את מלחמת העולם הראשונה. ההסכם שאף לעקור את כל שאיפות המלחמה מגרמניה – ולכן הטיל עליה את מלוא האחריות למלחמה, קנסות עצומים וחשוב מכל שאף להשפיל אותה ולעקב את שיקומה. על פי ההיסטוריונים הסכם זה היווה גורם מרכזי (הרבה יותר מרכזי מהסכם מינכן המדובר) להיווצרות התנאים שהובילו למלחמת העולם השנייה. אני נזכר בהסכם ורסאי, כי נדמה לי שרבים מאיתנו סבורים שרק הסכם ורסאי שכזה יכול למנוע מהאיראנים להגיע לפצצה.

הפוקר

הסיבה המרכזית לחרדה היא ההסרה המתוכננת של הסנקציות על איראן. הסנקציות כדברי ראש ממשלתנו נתניהו לא יכולות למנוע את הגרעין האיראני (וחלק ניכר מהתפתחות פרויקט הגרעין האיראני נעשה בזמנן), ובכל זאת הסנקציות פוגעות בתזרים המזומנים ומקטינות את כוח הקנייה האיראני. חשוב מכך זהו השוט המרכזי שמאפשר לסחוט ויתורים מהאיראנים. מרגע שהשוט הוסר – לא ניתן לסחוט יותר ויתורים.

באופן אוטומטי כשאנו מתייחסים למשטר הסנקציות אנו מתייחסים לנכס שהיה בידינו ועכשיו בעקבות ההסכם הוא נשמט. זו כמובן חשיבה מופרכת, לא רק שמאז המהפכה האיראנית לישראל לא היו קשרים כלכליים עם איראן ומכאן שחרם כלכלי של ישראל הוא חסר כל ערך, גם ארצות הברית ניתקה את קשריה הכלכליים עם איראן ומכאן שחרם כלכלי של ארה"ב על איראן (חרם שהוכל בישומו ב-2003) הוא במקרה הטוב שולי. החרם הכלכלי הפך לאפקטיבי רק כאשר הוא כלל קואליציה גדולה של ארצות (האיחוד האירופי, סין, יפן, הודו ורוסיה). החרם הזה הוא לא פחות מנס דיפלומטי, כי הוא כולל ארצות עם אג'נדות מנוגדות (ארה"ב, רוסיה, סין), והוא נוצק כאשר ארצות הברית הייתה בשפל המדרגה הדיפלומטית שלה (שלהי 2008 שהצבא שלה ביצבץ באדמות עיראק). הנס הזה רשום על שמו של הנשיא המושמץ ברק אובמה.

האמברגו הכלכלי פגע כמובן באיראן, אך גם בארצות המחרימות. הוא העלה את מחירי הנפט והגז שאיראן היא אחת הספקיות המרכזיות שלהם, ועצר פרויקטים כלכליים במיליארדי דולרים. את החשבון העיקרי נאלצו לשלם מדינות כמו סין והודו (דווקא רוסיה נהנתה מהסידור בשל עליית מחירי הנפט) – מדינות שהאינטרס הישראלי הוא לא בדיוק נר לרגליהן. זו הסיבה שההתהדרות שלנו כאילו אנו השפענו על האמברגו, היא במקרה הטוב טיפשות. זו גם הסיבה שמאוד מאוד קשה לתחזק אמברגו שכזה (כ-7 שנים) בזמן שחלק מהחברות במועדון מנהלות ביניהן מלחמות. לכן גם ההנחה שקיום האמברגו קיים רק בידיהם של האמריקאים הוא לא יותר ממשחק פוקר. ברגע שרוסיה סין והודו היו מחליטות לפרוש מהעניין האמברגו היה חסר כל משמעות. זו גם הסיבה שלהצבעה בקונגרס האמריקאי יש השפעה מאוד מועטה על ההסכם.

ללמוד מהאיראנים

אם כל השוני בין מדינה דמוקרטית, למדינה בה חלים חוקי השריעה, לישראל ואיראן יש משהו קטן במשותף. גם אנו וגם הם כובשים את המקומות הראשונים במשאלי דעת קהל עולמית לגבי המדינה השנואה בעולם. גם אנו וגם הם סבורים שהשנאה אלינו נובעת מבורות וגזענות של השונאים. גם אנו וגם הם הקמנו פרויקט שרב העולם התנגד לו. גם אנו וגם הם אמרנו לעולם "אנחנו נתקדם בפרויקט על אפכם וחמתכם – ואתם יכולים לקפוץ". גם אנו וגם הם רואים בארגוני זכויות אדם כבוגדים. גם הם וגם אנחנו סבורים שרק אנחנו צודקים וכל העולם טועה. והנה האיראנים מצאו את הדרך להשלים עם העולם תוך כדי שמירה על פרויקט הדגל שלהם (בגרסה יותר צנועה). בהקשר הזה שווה לשלוח את נבחרינו להשתלמות בטהרן.