כותרות TheMarker >
    ';

    היום שהיה

    בלוג אינפורמטיבי בעיקר, מבחר נושאים מכל העולם, וגם קצת מפרי עטי..

    0

    המורה לדרמה

    3 תגובות   יום ראשון, 19/7/15, 11:52

     

    ''
     
    המתח פלש לגופי, אני מתקשה לנשום כרגיל, ידי רועדות במקצת. השניות הנותרות, נראות כשעות.
    הכל חשוך סביבי, בעוד מנגינה עליזה מתנגנת בקרבתי.
     
    פתאום המוזיקה נפסקת והחושך נעלם. לבי הולם בחוזקה.
    הכל שקט, הם מחכים רק לי. המסך עולה.
    אני מפסיקה להיות אני כדי להפוך  ל"היא". אני נושמת עמוק ונותנת לה להדריך אותי.
     
    אני יוצאת, מרגישה חזקה, כמוה.
     
    אני מתחילה לדבר. מה שקודם היו מילים כתובות, פשוטות, הופכות לרגשות: שנאה, אהבה, זעם.
    עמיתי לחזרות, הופך להיות אחי. אני צורחת עליו, דוחפת אותו, מלטפת אותו. אך עדיין מוצאים אחד את השני בתוך מבטנו.
     
    העבר שלנו נעלם. שעה, הופכת לחיים שלמים. הבמה הופכת להיות חדר, שולחן וכיסא בצד. אור התאורה שוטף אותנו כאור השמש.
    שום דבר אינו כפי שנראה, אבל הכל אמתי.
     
    אני מתקרבת למילים האחרונות שלי בהצגה, מתרחקת מ"אחי" לקראת היציאה. ולבסוף אני אומרת את המשפט האחרון, החושך מופיע שוב והמוזיקה מתחילה להתנגן בזמן שכולם מוחאים כפיים. מחיאות כפיים שסימלו הגשמת חלום.
     
    אני יוצאת שוב, אבל עכשיו זו אני. כבר אין קיר רביעי ואני יכולה לראות את פני הקהל. כולם עומדים.
    ואז... לא יכולתי לעצור את הדמעות כשראיתי אותם. כשראיתי אותה. הרגע הזה חקוק בזיכרוני לנצח.
     
     
    ''
     
     
     
    הייתי כבת 14. תקופה חשוכה בחיי. ארגנטינה. ימי הדיקטטורה. בית הרוס. בעצם אין בית. אין אבא, אין אמא. כל אחד לקח כיוון אחר. צריך להביא אוכל לאחים הקטנים יותר. נשרתי מבית הספר כדי ללכת לעבוד במסעדה בשטיפת כלים.
     
     
    ואז יום אחד אני פוגשת אותה במקרה בפתח המסעדה. את המורה לדרמה אנה. לבשתי סינר מטונף והיא הבינה שאני עובדת שם. היא הייתה בחורה צעירה, כבת 25, עם מקצוע שהיה בחיתוליו אז. היא שמחה מאוד לראות אותי, חיבקה אותי למרות הסינר (דבר לא מקובל בזמנים ההם, כי התלמידים שמרו על מרחק ממוריהם, כמחווה של כבוד, לפחות שם בארגנטינה). היא הזמינה אותי לשתות שוקו, ישבנו בבית קפה קטן, הרגשתי חשובה פתאום, זה היה כבוד לא קטן. אבל גם הייתי מובכת קצת.
     
    היא הרצינה ושאלה למה אני נעדרת ימים רבים כל כך מבית הספר, למה אני עובדת במקום ללמוד. התביישתי לספר לה את האמת, ולפני שהספקתי להגיד איזה שקר בהקשר למצב, היא אמרה לי שפעמיים הייתה בביתי אך לא מצאה אף אחד. אחד השכנים סיפר אפילו שעזבנו. לא ידוע לאן.
     
    אמרתי לה שזו טעות, שאני ומשפחתי גרים שם, אבל יש בעיות במשפחה ואני לא יכולה להמשיך ללמוד. היא לא לחצה עלי שאספר לה פרטים, רק הוציאה מתיקה דף ורשמה את הכתובת שלה (לא היה טלפון בבית לכל אחד בזמנים ההם). היא נתנה לי את הפתק, וביקשה מאוד שאני אפנה אליה אם אני זקוקה לעזרה. "בכל שעה, הבית שלי פתוח בשבילך", כך אמרה.
     
     הייתי ילדה קשוחה ועם כבוד עצמי, אך גם הייתי חסרת ביטחון וחשדנית. לא רציתי להעזר באף אחד והעדפתי להשאר ברחוב. אבל המורה אנה לא ויתרה. היא חזרה לחפש אותי לאחר יומיים. הביאה לי חומר שנלמד בימים האחרונים בבית הספר. אמרתי לה תודה ולקחתי את הדפים למרות שידעתי שלא אעשה בזה שימוש. היא ביקשה שניפגש למחרת בביתי.
     
    למחרת חיכיתי לה בכניסה לבית שכבר לא היה הבית שלנו. היא ביקשה שניכנס ואני סירבתי בתירוץ שאין לי כרגע את המפתח ואמא טרם חזרה. היא הבינה, הכל היה שקוף, אך היא לא לחצה עלי לספר לה את האמת, רק אמרה: "תביאי את אחיך ונלך אלי הביתה.
     
    הלכנו אליה, היא הביאה לי מחברת חדשה ועיפרון, הוציאה שוב חומר לימודי והתעקשה שנשב ללמוד: חשבון, לשון, קצת היסטוריה, גאוגרפיה..
    לאחר מכן, הזמינה אותנו לארוחה ושיתפה אותנו בהכנתה, בפעם ראשונה בהרבה זמן הרגשתי "בבית", היא לא נתנה לנו הרגשה שאנו מסכנים או נזקקים. הכל היה טבעי וזורם.
     
    הבית שלה היה צנוע מאוד. ריהוט מינימלי, קצת תמונות בשחור לבן, הרבה עציצים ירוקים ובעיקר אווירה שופעת חום ואהבה.
    לפחות 3 פעמים בשבוע באנו אליה הביתה לשגרה החדשה והמבורכת. היא ישבה איתי עם שיעורים, לימדה, הסבירה והעשירה אותי מאוד, למרות שלא הייתה מורה בשום מקצוע מאלה. הערצתי אותה. רציתי להידמות לה. היא החזירה לי את האמון בבני האדם. למרות זאת נשאר בינינו קשר של שתיקה: היא הייתה רגישה מספיק כדי לא לשאול שאלות שיביכו אותי על המצב ואני לא נידבתי אינפורמציה רלוונטית.
    רק פעם אחת, היא החליקה פתק לאחת המחברות של השיעורים וכתבה בו: "נואליה, אני דואגת לכם, איפה אתם ישנים בלילות? את יודעת שתמיד אתם יכולים לישון כאן. אל תראי פתק זה כחטטנות, זה בא מתוך דאגה"
    עניתי לה בפתק אחר שאנחנו מסודרים, למרות שישנו בחדרי מדרגות. גאווה מטופשת של נערה מתבגרת!
    אך הרבה לילות, הרבה, גם בימים שלא היינו אצלה, היה נדמה לי שאני מזהה את צללית גופה עוקבת אחרינו באפלת החושך, כאילו שומרת ממרחק..
     
    היא מעולם לא ביקשה שום תמורה עבור השיעורים הרבים, הארוחות המשביעות ובכלל על כלום.
    מדי פעם קנתה לנו מתנות, בגדים, ספרים ותמיד בתירוצים מצחיקים כגון: "היום קניתי לך חולצה בגלל שהיום זה יום החיוך" "היום אנו עושים ארוחה חגיגית לכבוד יום הליצן" וכו`. הצניעות,  הענווה והטוב לב שלה ביחד עם החוזק שלה כבשו אותי.
    למרות גילי הצעיר, הבנתי שאשה שמשיגה מה שהיא רוצה ומגשימה את עצמה אפילו במקצוע לא מבוקש (אז), היא חייבת להיות חזקה ונחושה, מיוחדת.
     
     
    לאט לאט הפכנו לחברות, היא שיתפה אותי בשאיפות שלה ואני בחלומות הקטנים שלי, שלא היו רבים, היא רצתה להמשיך ללמוד דרמה ומשחק בפריז. היא ידעה שאני מאוד רוצה להשתתף בהצגה רצינית, אחד החלומות הקטנים, אז יום אחד הציעה לי להשתתף באיזה פרויקט שכונות שבין התכניות הם עבדו על הצגה של בני נוער.
    - לא רק שתשתתפי, את תהיי השחקנית הראשית!
    לא האמנתי למשמע אוזני, אני? שחקנית ראשית בהצגה? הרגשתי כאילו הוליווד נפתח לפני.
     
    תחילה היססתי, אני לא אהיה טובה, אין מספיק זמן לחזרות וכו`.
    היא דיברה איתי הרבה על כך שאאמין בעצמי, שאם אני רוצה, אני אצליח בכל שאיפותי. היא עזרה לי מאוד לבנות את הביטחון העצמי שלי, דבר לא קל לנערה מתבגרת ועוד עם תיק כבד עליה.
    אבל זה עבד. היא לימדה אותי איך להיכנס לדמויות, איך להחצין רגשות, ועוד הרבה דברים. הציעה לי להזדהות עם דמות ולשחק אותה, כל מיני טכניקות, שעות עמדנו מול המראה הגדולה שבחדרה, כאשר היא עומדת מאחורי ומדריכה אותי צעד אחר צעד איך להשתמש בשפת גוף והבעות פנים. נשאבתי לעולם הזה, פתאום היה לי משהו טוב לשאוף אליו מעבר לבית, אוכל ומיטה חמה. היא לימדה אותי על שחקנים אגדיים, על סרטים קלסיים ועוד הרבה דברים על ידע כללי, והצימאון שלי לדעת הכל רק הלך וגבר.
     
    נשאר כחודש וחצי להצגה הגדולה. הימים עברו מהר בין שיעורים, חזרות להצגה, העבודה במסעדה והטיפול באחיי.
    ואז, כשבועיים לפני ההצגה אנה אמרה לי שעליה לדבר איתי על משהו חשוב. פניה הרצינו ועיניה היו עצובות, בקושי יכלה להביט בפני.
    ישבנו בפינת האוכל הקטנה במטבחה, היא שלפה מתיקה מעטפה מפלסטיק מאורכת. היא ליטפה אותה כאוצר יקר וסיפרה לי שבעוד מספר ימים היא נוסעת לפריז, לפני ההצגה שלי, סוף סוף הצליחה לארגן את הניירת וקיבלה אישור מבית הספר בצרפת, זה כרטיס טיסה מוזל, והיא חייבת לנצל זאת, אחרת תאבד את ההזדמנות. לבי נפל. שוב נוטשים אותי, שוב! לא ידעתי מה להגיד לה. שתקתי. אפילו לא בכיתי. כעסתי מאוד ולא יכולתי לראות מעבר לרצון האגואיסטי שלי. היא הבינה וידעה שאני אכעס, שיהיה לי קשה להבין. ניסתה לחבק אותי ואני הדפתי אותה ממני. הרגשתי נבגדת.
     
    הלכתי משם בלב כבד. כל כך רציתי שלפחות תראה אותי בהופעה הראשונה שלי! רציתי שתתגאה בי, שתראה שעבודתה נשאה פרי. איבדתי את הביטחון בלעדיה, רציתי לוותר על ההצגה.
    במהלך הימים הבאים, חשתי רגשי אשמה על האנוכיות שלי, הבטחתי לעצמי לגשת אליה, להתנצל ולאחל לה בהצלחה ואת כל הטוב שבעולם, למורה, חברה, זו שאספה אותנו תחת כנפיה. וכך עשיתי. נפרדנו לשלום בחיבוקים ודמעות ביום הנסיעה שלה.
     
    יום ההצגה הגיע, ידעתי שקהל רב יגיע לצפות בה, אבל גם ידעתי שרק שני אחיי וקומץ חברים יבואו לראותי. הסתפקתי בכך. כל היום הייתי נרגשת ועצבנית. לא הלכתי להדיח כלים אותו יום. הקדשתי את רוב השעות הנותרות עד ההצגה לחזרות.
     
    ואז הרגע הגדול הגיע כפי שכתבתי בראש הרשומה הזו.
    מה שלא ציפיתי, זה לראות את אנה, אנה היקרה, קמה ומוחאת לי כפיים. היא לא נסעה, ויתרה על חלומה הגדול, כדי להיות איתי, כדי לראות איך חלום קטן שלי מתגשם. כדי להיות איתי במקום אמא ואבא. אף אחד בעולם לא עשה מחווה בגודל זה עבורי מעולם. אפילו לא מתקרב לזה בקילומטרים. היא לא הראתה את עצמה לפני כן, כדי לתת לי לדעת שאני יכולה לעשות את זה לבד.
     
    עברו הרבה שנים מאז. אנה נסעה רק כעבור כשנה. היא המשיכה לעזור לנו עד נסיעתה, כמעט בתאריך המקביל לעלייתי ארצה. הקשר נותק מאז, ולמרות הנסיונות הרבים למצוא אותה בשנים האחרונות, טרם הצלחתי לאתר אותה, לרות פייסבוק וכל הטכנולוגיה המתקדמת בנושא.
    לעולם, לעולם לא אשכח אותה.
     ולפעמים, כאשר אני עומדת מול המראה שבחדרי, נדמה שהנה היא משתקפת שוב מאחורי, מדריכה אותי כמו בימים ההם, הימים שהמתיקה אותם לנו בנתינה האינסופית שלה ללא תנאי.
     
    שתהיה מבורכת היכן שהיא.
    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/7/15 20:08:
      מרגשת וכתוב מעניין ומשמעותי.הודיה למורה לדרמה. למורה לחיים.
        20/7/15 12:36:

      כתיבה יפה ומעניינת מאד.
      יישר כוחך!

        19/7/15 15:29:
      פוסט מרתק, כתוב בכנות ומספר את מה שאנו שומעים כל כך מעט לאחרונה, רוחו של האדם שעשויה להיות יפה ונדיבה. אהבתי1

      ארכיון

      פרופיל

      מיסיס הייד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין