חזרנו מחו"ל, עייפים ותשושים. מחר נפרוק את כל הכבודה. בחדר השינה, התעורר השעון

המעורר שהדליק את מנורת הקריאה (תפקידו היה, להתחזות כאילו אנחנו בבית).

מקלחת. צחצוח שיניים ולמיטה, ממש הרוגים. כל כך עייפים שאפילו לא שמנו לב לרעש של מקדח.

רק רעייתי פלטה: "פסיכים! בטח הם קודחים בשביל להטמין את הדולרים!".

עדיין האוזניים שלנו היו אטומות, גם מהשטויות של הזוג שישב לפנינו במטוס, ובצד השני, מישהי

ירדה על בעלה שבזבז יותר מדי יורו, על בקבוקי משקאות חריפים.

למחרת התחלנו לפרק את המזוודות וכל השאר. השיפוצניק בדירה תחתינו, הנעים זמירות עם

המקדחה. אצל השכנים מעלינו התקינו שני מזגנים בטכניקה המקובלת: צעקות, קידוחים, קללות

וגם חיקוי וזיוף שירים.     

בנתיים המזוודות התרוקנו. מכונת הכביסה סייעה לנו לא מעט ואיבדנו כמה וכמה אטבים שצנחו

למטה. כשיכולנו לנוח קמעא, השמש כבר הייתה באמצע הצלילה לים ואני שואל את רעייתי, מדוע

עדיין אני שומע קולות של מין זימזומים. הרי השתמשתי באטמי אוזניים".

רעייתי עונה: "גם אני מרגישה ככה, אבל התביישתי להגיד!".

החלטנו ללכת לישון "והכל יעבור, כנראה".

עם בוקר קמנו.

"מה השקט סביב?", אני שואל, "חוץ מהזימזום באוזן שלי כמובן".

"בדיוק רציתי לשאול אותו הדבר", אומרת רעייתי.

"אין דבר!", אמרתי, "זה יעבור!".

בינתיים הבאתי סולם להעלות את המזוודות לבוידם, ואז גילינו עוד צרה. לא סתם צרה, אלא משהו

דרמטי: פתחנו את דלתית הבוידם. מהצחנה שעלתה שם, אפשר לקבל התקף.

מה עושים?

גוגל הפנה אותנו אל כל המומחים לצחנה. אם היינו משתמשים בעצות שקיבלנו, היינו מגיעים

לפשיטת רגל.

וויתרנו על כל העצות, הצבנו את המאוורר הכי גדול . פתחנו לרווחה את כל הבית. כל זה כדי להפיג

את ה"ניחוחות".

עכשיו, כשאוזנינו נרגעו (כזכור, הן הפסיקו לתפקד עוד במטוס), ניסינו לבדוק אם הזמזום עדיין קיים.

ואכן, הזימזום נמשך במלוא עוזו.

"את שומעת?", שאלתי.

"ועוד איך!", ענתה.

"מה עושים?", שאלתי.

"בוא נחכה עוד יום, אחר כך נראה".

הסכמתי.

בצהריים הלכנו לנוח. לא יכולנו להירדם, בגלל הטירטור שטחן לנו את האוזניים והמוח.

רעייתי קמה ואמרה שאי אפשר. ואז היא נזכרה: "גם אצל שוש גילו שיש לה בעיה באוזן! אולי צריך

לדבר איתה?"

התוצאה של השיחה עם שוש, נקראת בשם מפוצץ: היפרקוזיס, או בלשון בני אדם: הפרעת שמיעה.

ולמדנו שזה אינו טינטון.

נכנסנו לגוגל, חפרנו מכל הצדדים ולבסוף הרמנו ידיים, כלומר, אין לנו שום מידע על התופעה.

לא היה לנו שמץ השערה מה הרעש שמשגע אותנו.

בערב פלטה רעייתי את המשפט הבא: "יש לי תחושה שהטירטור הזה, נשמע בעצם במרפסת

השירות, ולא בכל הבית.

"למה? עשית בדיקה של עוצמת הטירטור?"

כיבינו את הטלוויזיה, הוצאנו את השטקר של המקרר. כיבינו את הפלורסצנט במטבח, (זה שעושה

קולות של צרימה). אפילו את השטקר של מכונת הכביסה, הוצאנו.

כשהתכופפתי להוציא את השטקר של מכונת הכביסה, נפלו לי המשקפיים. התכופפתי. ושם, שמתי

לב שצליל הטירטור מתגבר.

"אני הולך להזיז את מכונת הכביסה", הכרזתי.

"כשתסיים, תקרא לי", אמרה רעייתי.

הזזתי את המכונה ואז הכל השתתק.

"מה קורה?", נשאלתי.

"מצאתי את הפושע!".

"מה ת'אומר? איך נהיה שקט?"

"נגמרו הסוללות!".

"מה אתה מקשקש?"

"זו מברשת השיניים החשמלית! היא נפלה וטרטרה עד שנתרוקנו הסוללות!".

"מה היא עושה שם?"

"מפזזת לה, תחת מכונת הכביסה, מפגינה מאמצים  לעורר אותנו, כדי שנחלץ אותה, אחרי שבוע

היעדרות שלנו מהבית".