כותרות TheMarker >
    ';

    CURATOR aFFECT

    הצגה של רעינות ושאלות מתחום היצירה האמנותית.

    על ספרו של בוקי גרינברג אמן המיצג

    1 תגובות   יום חמישי, 21/2/08, 23:07

    בוקי גרינברג, חדשות מהעולם התחתון

     עורך מיכאל קסוס גדליוביץעיצוב משה מוגרבי ושחר זיו כנרת, זמורה-ביתן, 2006420 עמודים, מחיר 128 ₪ מאת חגי שגב "אני שייך למסגרת שאת דפנותיה המוגדרים אינני יודע, בעוד ה'מדיומים' במשמעותם המקובלת נועדו לספק מערכות כללים וקטגוריות קבועות, מקוטלגות. אני אינני יכול לדבר על חלק ברור, אך קשה לי להתכחש לגמרי לעובדת הימצאותי בשדה שהסדר החברתי קורא לו אולי "אמנות ותרבות", אבל לגבי המושג "פתוח" [open media] מתחיל להתקיים דווקא אי-שם בגבולותיה של אותה אי-ידיעה." בוקי גרינברג, מאי 1979, (עמ' 157). ספרו התיעודי-אוטוביוגרפי-מונוגרפי של בוקי גרינברג עוסק בשאלה שמעסיקה רבים מתחום האמנות בעשורים האחרונים: שאלת הגדרת האמנות, ובעצם הבעיה הסבוכה של הגדרת אמנות שבורחת מניסיונות ההגדרה. אמנות המחצית השנייה של המאה העשרים, עשתה מאמצים רבים לברוח מהגדרות, ויחד עם זאת נקלעה שוב ושוב למערבולת הקיטלוג והניסוח הטקסטואלי המסובך עד כדי היותו מופרח. המערבולת המבולבלת נוצרה במידה רבה בשל אחד מן היסודות המהותיים של הדיסציפלינה אליה שייכת, בעל כורכה, האמנות העכשווית - התקשורת. אמנים רבים שואפים ליצור שפה חדשה, ייחודית, פרטית, שפה שמבוססת על העדר תקדימים. המטרה שעומדת מאחורי ניסיונות אלה להציג את היוצר כבורא של ניבים חדשים, שרק במספר נקודות הם משיקים ומוכנים לקיים תקשורת נהירה, ברורה וישירה עם הקהל – וגם זה ככורח או אילוץ שכמו נכפה עליהם. שוב ושוב מוצאים בטקסטים על האמנות את צמד המילים "שפה פרטית", כמין מנטרה המגדירה איכות ומשמעות. מצב זה יצר, כמובן, נתק ועוינות מצד הקהל הרחב והביא לתיחומו של השדה לקהל מצומצם של יודעי סוד, אנשים שמתענגים על עצם האיכויות הבלתי מפוענחות של הקודים של האמנות הפלסטית. בוקי גרינברג מודע לבעיתיות של יצירה פרומה ובלתי ברורה לקהל ולכן, דווקא הוא, כחלק משפע המניפולציות הממושטרות שבהן נקט באירועי האמנות שיצר, הופך את הספר על יצירתו לאינדקס: פורמט מסודר וערוך ברצף כרונולוגי המתעד את יצירתו לאורך 30 שנים. הסדר והארגון נפרמים בכל זאת, כמו ביצירתו, תוך עריכה גראפית מגזינית באופייה העיצובי.    גרינברג פנה למכותבים והעניק להם חופש פעולה רחב וכותב, "... משך שנים יצרתי אמנות ארעית שאין בה אובייקטים מסחריים וסירבתי להשתתף במחול הכללי של האדרה וסגידה לקטלוגים..... כדי לא להיקלע לשבלונות ידועות בספרי אוטוביוגרפיה, ומכוון שאני מוגדר אמן בינתחומי, החלטתי לרתום כותבים מתחומי תרבות שונים." הכותבים באים מתחומי האמנות הפלסטית: אוצרים, ציירים, פסלים וגם אנשים מתחומים משיקים: אנשי תיאטרון, מחול, קולנוע, עיתונות וספרות. בכך מהווה הספר גם מעין אינדקס של יוצרי התרבות הישראלית והקשרים החברתיים והמקצועיים שנרקמים בתוכה. גם בהיבט זה מהווה הספר גישה מעניינת, היות שחציית השדות הבינתחומיים באמנות הישראלית אינה כה שגורה, וכך גם הפריה הדדית בינתחומית. פורמט הספר הוא כשל ספר קריאה עב-כרס וכרוך בכריכה קשה (למעלה מ-350 עמודים), אך התוכן מעוצב כמו במגזינים דלי תקציב לאמנות: הפרדה בין עמודי הצבע המלא לעמודי התוכן בשחור-לבן, חלוקה לטקסטים או מאמרים קצרים ואף אנקדוטות ושירים שנכתבו על ידי כותבים שונים, כשהקשר ביניהם אסוציאטיבי.  הכותבים התבקשו על ידי גרינברג להגיב לתצלומים המתעדים מיצגים שערך ולטקסטים הקשורים ביצירתו ואלה מקדימים ככותרת את כל אחד מן הטקסטים. כל כותב תרם את חלקו ואת הזויות המעניינות אותו, ופריסה זו מאפשרת גם לקורא לבחון את הפרשנות העדיפה עליו: אקדמית, סיפורית, אסוציאטיבית וכו'. הספר מזמין דפדוף בלתי רציף כבמגזין ומאפשר התבוננות בדימויים בלי קריאה של הטקסטים או קריאה הבוחנת את הקשרים בין השניים. עיצוב ועריכה אלה מאפשרים לחזור ולקרוא קטעים מתוך הספר בזמנים שונים במספר המשכים. בכך הוא מעביר את תחושת התזזיתיות של גרינברג ויצירתו ומשרת היטב את היקף העבודה הרחב, ואת התזזיתיות שמאפיין אותה. הוא גם מייצג היטב את הסוג הזה של עשייה, שאחד המכשולים המאפיינים אותו, הוא העדר היכולת לקיים תיעוד מסודר ולהפיץ אותו בקרב קהל רחב יותר. זהו ספר של סתירות מרובות, אך בכך הוא מצליח לאפיין את הבעיות הבסיסיות של התחום שנע בין אמנות פלסטית לאמנויות הבמה, אך לא קשור ממשית לאף אחת מהן. העיסוק והשימור של אירועים ארעיים חשוב ביצירת היסטוריה של תחום יצירה זה ובהעלאת המודעות לפעולתם של אמנים מסוגו של גרינברג, שלרוב אינם זוכים לחשיפה רבה בזמן פעולתם. ספרים נוספים שתיעדו אמני פעולה ומיצג ושיצאו לאור בשנים האחרונות תיעדו את יצירתה של אמנית המיצב עדינה בראון ופעולתה של קבוצת זיק שאנשיה נוהגים לשרוף את האובייקטים העצומים שהם בונים עם תום הפעולה. שלושה פרסומים ספוראדיים אלה מדגישים ביתר שאת את העובדה, כי מרבית ספרי האמנות היוצאים לאור בישראל נוטים להראות כבעלי חזות אחידה, דבר המאפיין גם את המוזיאונים המרכזיים שהם המוצאים לאור המרכזיים של ספרים אלה. רק ספרי אמנות בודדים מפגינים מאמץ קונספטואלי בעיצוב ובתוכן להעביר בין דפיהם גם ערכים עיצוביים ייחודיים, המאפשרים לקורא להחזיק בידיו אובייקט אמנותי שאינו רק ספר קריאה אליו מצורפות תמונות, או אלבום תמונות הכולל הקדמה קצרה. ספרו החדש של גרינברג, מצליח להעביר חוויה שונה, העונה כהד ליצירתו השונה והבלתי מוכרת כמעט מחוץ לחוגי האמנות.     
    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/6/08 21:44:

      תודה על הפוסט המלומד,

      אקנה גם את הספר,

       

      בהערכה,

      אנטון

       

       

      ארכיון

      פרופיל

      חגי שגב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין