כותרות TheMarker >
    ';

    ניסיון ותהייה

    על אמנות ותרבות.

    תגובות (6)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      7/8/16 10:05:
    פוסט מעניין ומדוייק, אכן עדיין לא הופנמה האפשרות שגם לאמן עצמו יש יכולת להגיב על ביקורת, הבעיה טמונה, לדעתי, ביכולת של אדם לקבל ביקורת ולהגיב ללא התלהמות וכעס, עד כמה שאני מכיר אמנים רמת הפגיעות שלהם נוסקת לגבהים בהם האוויר די דליל, ורמת האגו של המבקרים המקצועיים נמצאת גם באותו אזור. אולי, עם חלוף השנים יבינו כולם שהרשת מאזנת ביןם המבקר, המבוקר וצורך התרבות הרגיל שאינו מקצועי. לעצם המיצג שהבאת כדוגמא, אציין שיש בי התנגדות בסיסית לשימוש כלשהו בבעלי חיים, לא יתכן שבגלל שיש לנו כוח אנחנו נשתמש בהם, אני משוכנע שלו היה הבחור שואל את הפרפרים אם הם רוצים להכנס לבלון הם היו אומרים שאין להם מה לעשות שם, והעובדה שהם חיים יום או שבוע אינה רלוונטית, גם העובדה ש"תנאי חייהם השתפרו" אינה רלוונטית, פרפרים הם חופשיים...
      28/3/16 20:34:
    לא בעצמותיי, אבל נכון, אכן מקומם.
      28/3/16 20:34:
    לא בעצמותיי, אבל נכון, אכן מקומם.
      31/7/15 18:52:
    זה שהמבקרת התרשלה, לא אומר שהסטודנט שעשה את המיצג הוא אמן,או שהמיצג הזה הוא אמנות. זה עיקר הענין.
      31/7/15 09:13:

     

    אוי :(

    מאד מצער,

    וחבל שזה כל כך מוכר ונפוץ - הכרונולוגיה הידועה מראש העגומה הזו.

     

    כולי תקווה שסמדר שפי תפנים ושלהבא תזהר מעט יותר בטרם תעלה על הכתב את רעיונותיה בחופזה ותבין שיש לה אחריות כי למלים יש כוח וראינו לאן זה הוביל.

     

    אולי גם עוד מבקרים יפנימו ש"הברית כרותה ללשון" ויבינו איזו אחריות מוטלת על כתפיהם ועד לאן היא מהדהדת על פני הים הגדול של הרשת ולאורך איזו תקופת נצח.

     

    עם זאת, אני סבורה שייתכן כי הדבר הטוב שהתגלגל מכל הפרשה הזו אחרי הכל : טל אנגלשטיין זכה לחשיפה ניכרת כתוצאה מהמקרה ועימה גם לאמפתיה ולחיבוק קבוצתי ותקשורתי גדול מתומכיו הרבים.

     

    שזה גם משהו ששווה להתנחם בו נחמה פורתא :)

      30/7/15 17:24:

    תודה לרשמים המעניינים שהבאת.

    0

    על ביקורת אמנות בעידן הדיגיטלי

    6 תגובות   יום חמישי, 30/7/15, 13:37

    השבוע אירעה תקרית מעניינת שניתן ללמוד ממנה הרבה על מנגנון הכוח בשדה האמנות, או ליתר דיוק, על השינויים שחלו בו. משתתפות באירוע שתי דמויות מקצוות מנוגדים של הסקאלה: מבקרת אמנות נחשבת וסטודנט לאמנות המציג בתערוכת הגמר של בצלאל.

     

    בשרשרת המזון המסורתית של שדה האמנות, המבקר זוכה במעמד על, כזה שיש בכוחו לשפוט לשבט או לחסד ולחרוץ גורלות של אמנים ואוצרים. כמובן שאף מבקר לא יסכים להגדרה זו, להיפך, כולם מקפידים על נרטיב מצמצם ומנמיך בסגנון ״אף אחד ממילא לא קורא אותי״ או ״דעתי אינה באמת כה חשובה״. אלא שעבור היוצרים, בין אם הם אמנים, סופרים, מוסיקאים או שחקנים, ביקורת היא ביג דיל.

    למעשה, מקור כוחו של המבקר הוא בקוראיו, אלה הנוטים לקבל את דעתו כאמת חיה, בעיקר בגלל שקריאת ביקורת מלומדת פותרת את הקורא מהמאמץ הנדרש לגיבוש דיעה עצמאית. בואו נאמר שקריאה ביקורתית אינה נחלת הכלל, בלשון המעטה.

     

    בקצה השני של הסקאלה נמצא הסטודנט לאמנות, בתערוכת הגמר שלו. גם עם סיום לימודיו, הסטודנט עדיין אינו אמן, שכן בחממת האקדמיה הוא מבצע ניסויים באמנות, תוך אינטראקציה עם חבריו הסטודנטים ומוריו האמנים. הסטודנטים אינם יודעים באמת מה מצפה להם בעולם הגדול שם בחוץ ורובם כנראה שלא ימשיכו אחרי הלימודים במסלול של קריירה אמנותית. אמנם ביקורת אמנות היא חלק בלתי נפרד מהשיגרה של הסטודנט לאמנות, אך גם היא מתבצעת בתוך החממה בעוד תערוכת הגמר חושפת את הסטודנט לעולם האמיתי ולביקורות חסרות רחמים של המלומדים יותר או פחות.

     

    ''
    המיצב כפי שצולם על ידי הסטודנט טל אנגלשטיין

     

    וכך, הגיע אלי הפוסט החדש בבלוג של המבקרת סמדר שפי על תערוכת הגמר של בצלאל, תחת הכותרת ״בין סלידה לאכזבה״. הפוסט נפתח בתיאור זעזועה של המבקרת לנוכח ״הגלגול״, עבודת מיצב של סטודנט בשם טל אנגלשטיין. שפי מתארת את העבודה כמיצב אכזרי המציג ״התעללות ממושכת בבעלי חיים: פרפרים חיים מוכנסים לשקית ניילון ענקית כידי להיחנק למוות״.

     

    למחרת פרסום הפוסט ביקרתי בתערוכת הגמר של בצלאל, וכשהגעתי לחדר שבו היה מוצג ״הגלגול״, פגשתי את הסטודנט טל אנגלשטיין, שבדיוק ניגש להסיר את הטקסט מהקיר בכניסה למיצב. ״אין מה לראות״, אמר לנו. ״המיצב נהרס״. מסתבר, שכנראה בעקבות הפוסט של שפי, מישהו פוצץ את בועת הפוליאטילן הענקית במטרה, כנראה, לשחרר את הפרפרים לחופשי. אלא שהניילון שיצא ממנו האויר נפל על הפרפרים, מעך אותם והרג אותם.

     

    ''
    המיצב לאחר שמישהו חיבל בו והוציא את האויר מהבלון

     

    שיחה עם הסטודנט חשפה כמה עובדות: העבודה לוותה על ידי מומחה לפרפרים שייעץ בנושא חמצן והזנה, ואכן, הפרפרים עפו בתוך בועה המחוברת לבלון חמצן וטפטפת של מי סוכר. אורך החיים של פרפר הוא ממילא בין שבוע לשבועיים ומכיון שהם הובאו ממעבדה, המיצב בעצם שיפר את תנאי מחייתם.

    לדבריו, המבקרת לא שוחחה איתו אודות העבודה, ועובדות אלה כנראה לא היו ידועות לה. על כן פרסמה את דבריה הקשים, תוך קריאה למנהלי המחלקה לאמנות בבצלאל, שלטענתה, היו צריכים להפעיל שיקול דעת במקרה זה.

     

     

    שתי נקודות חשובות:

    1. לטעמי הטקסטים הנלווים לתערוכת הבוגרים של בצלאל הם איומים ונוראיים. הם כל כך גרועים שהם נדמים כפרודיה על טקסטים אמנותיים. לא רק שהם אינם מבארים, הם עושים עוול לעבודות, כמו במקרה של ״הגלגול״. לא ברור אם האמנים עצמם כתבו אותם או אוצרי התערוכה בגלל שהם כתובים בגוף שלישי.
    1. העבודה עצמה אינה חדשנית, במיוחד לאור העבודות של דמיאן הירסט עם חיות במצבי צבירה שונים. אנגלשטיין לא בדיוק מרחיב את גבולות האמנות למחוזות חדשים אבל הוא בהחלט מנסה לעורר פרובוקציה ועל כן צריך להיות מוכן לתגובה תואמת.
       

    זכותה המלאה של המבקרת להתנגד לשימוש בחיות ביצירות אמנות ואין על כך עוררין. גם בעיני זה לא מוצא חן. אבל היחס לחיות באמנות ממש אינו העניין שלשמו התכנסנו. כוונתי להדגים דרך מקרה זה את השינויים בשיח הביקורת האמנותית. 

     המהלך דרמטי שעשתה סמדר שפי כשעזבה את עיתון הארץ לטובת כתיבת בלוג ברשת אינו טכני בלבד, אלא מגלם שינוי תרבותי שבבסיסו האופי הדמוקרטי של הרשת. הדיכוטומיה של האמן מול המבקר בחזקת דויד וגוליית אינה תקפה עוד, כאשר הדיון הביקורתי מתנהל במדיה החברתית, גם למבוקר יש זכות תגובה באותה פלטפורמה בדיוק. ברוח זו, על המבקר להפנים שאכן מדובר בדיאלוג, שבו גם הוא נתון לביקורת לגיטימית. שפי העלתה לפייסבוק קישור לבלוג (שאינו מאפשר תגובות) , ושם הגיב הסטודנט והציג את הצד שלו של הסיפור וכל זאת בפומבי, למרות בקשותיה הנשנות של שפי שידון עימה באופן פרטי. הבקשה להיפגש ״מאחורי הקלעים״ מהדהדת את העולם הישן שכבר אינו רלבנטי, שבו זכות הדיבור הפומבי היתה נתונה רק לבעלי הכוח. עתה, בזכות הרשת, ניתנת לגיטימציה לדיאלוג פתוח וגלוי לעיני כל, המאפשר לקורא לקבל תמונה מאוזנת.

     

    הצד האפל של הרשת הוא השיימינג והקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים משתפים טקסטים שמידת דיוקם אינה ידועה להם. הפוסט המדובר זכה ב- 33 שיתופים בפייסבוק, נכון לכתיבת שורות אלה. חלק מהמשתפים אינם מסתפקים בעצם השיתוף אלא מוסיפים מילים קשות ונחרצות נגד העבודה, יוצרה ונגד בצלאל וכל זאת מבלי לדעת את העובדות לאמיתן. הנה כמה דוגמאות:

    ״אותי לא תראו בתערוכה של בוגרי בצלאל, שאחד מהם הכניס פרפר חיי לשקית ניליון עם עכבר מת ועוד נפלאות, ומביא את הצופים לראות את מותו האיטי, כאיזו אמירה כאילו אומנתית. ביזיון. בצלאל, תתביישו.״

    "האקדמיה למוות בירושלים מסווה סאדיזם תחת הכותרת - אומנות. מקווה שיום אחד גם הם יזכו להרגיש איך זה כשהאויר נגמר...”

     

     

    חשוב לזכור שביקורת בעידן הדיגיטלי אינה משמשת עוד לעטיפת הדגים של מחר ואגב כך נעלמת לתהום הנשייה. כמו האמנות עצמה, גם היא ממשיכה לחיות ולהדהד לנצח ברשת. עובדה זו מחייבת יתר זהירות מצד הכותבים ואף פתיחות לתקן טעויות, דבר שלשמחתנו הרשת מאפשרת, בניגוד לעיתון המודפס.

     

    דבי לוזיה

    גלריסטית וחוקרת תרבות

    מחברת הספר ״מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך - על עולם האמנות בעידן של שינוי״

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דבי לוזיה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין