כותרות TheMarker >
    ';

    מאזניים

    מחשבות על הכל מכל כל, פילוסופיה, פוליטיקה, ספרות, שירה, מוסיקה -- בקיצור על החיים כמסע ועל מסע החיים.

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    יורד הדגל

    0 תגובות   יום שישי , 31/7/15, 19:12

    יורד הדגל לחצי התורן כי כולנו אבלים, כי הילד הזה מאיר העיניים והחייכני הוא הבן שלנו. הוא עוד יצחק שאנו שבים ועוקדים באכזריות על מזבח האידיאולוגיות החשוכות, והאמונות הטפלות והחמדנות ואהבת הכוח. הוא הילד שהפסקנו לראות כשקהה לבנו, ועיננו התרגלו לא לראות, ולבנו לא לבכות.

     

    יורד הדגל כיוון שאנו כיהודים ראינו מספיק ילדים נשרפים והבטחנו שלא עוד.

     

    כאשר לפני כחודש נכנס בחור צעיר לכנסיה של שחורים בצפון קלורניה והשתתף בשיעור דת ולאחר מכן פתח באש על הנוכחים עם שהוא קורא בגנותם רק בשל צבע עורם, קמה הקהילה כולה כאחת, לבנים ושחורים וכל שבינהם, והתאחדה סביב האבל, והמאבק ברוע הבלתי נסבל.  לבנים ושחורים התגודדו יחדיו, והחזיקו ידים והתחבקו, תוך שהם מבטאים אחדות כנגד כל מה שמעשה זה סימל.

     

    כאשר ילד נשרף במחננו, אפילו את היכולת לבכות ביחד, לנחם אחד את השני נמנע מאתנו. שכן אנחנו חיים עדיין בתקופת ההפרדה (segregation) ול"שחורים" שלנו, יש עדיין מקומות שלהם, ובתי ספר שלהם, ואפילו החופים פתוחים להם רק בהגבלים.

     

    כאשר קרה הדבר בצפון קלורניה, הבינו כולם באחת שהנפת דגל הפדרציה האמריקאית שסימל את מדינות הדרום על בניין הממשל הוא עוולה מתמשכת ובאחת התאגדו כולם להורידו אחת ולתמיד.  הייתה זו נחמה מסויימת שהרצח הטראגי הביא לפחות להכרה וליוזמה לעשות את המעשה הנכון.

     

    ועכשיו כאן, כאשר הילד הזה מובא למנוחות, עלינו כולנו לקום ולעשות מעשה ולהוריד את דגל הכיבוש הבלתי נלאה מעל בתוו של העם השכן.  יוחזר הביתה אל תחומי הקו הירוק הדגל המתנופף כסדין אדום בעינהם של זקנים מבוזים וצעירים מושפלים בכל המחסומים בדרכים.  ילדים שנולדו כאשר כבשנו את נחלת אבותם בטענה שהיא נחלת אבותנו גם, הם היום כמעט בני חמישים. חמישים שנה שאנחנו עושים שימוש ציני בדגל, מעוותים את משמעותו ומנופפים אותו באטימות מול פניהם. חמישים שנה שהדגל מסמל עבורם כיצד חיים בלא חופש ובלא אותם זכויות אדם שאנו מאמינים שכל אדם זכאי להן, -- הזכות להגדרה עצמית ולשלטון עצמי. מספיק

     

    מספיק. התפקיד הזה נמאס על עצמנו. נמאס לנו לשחק את הכובש והרע. נמאס לנו לראות כיצד הבולדוזר הופך לסמל שלנו. הגיע הזמן שאנו ננהיג ולא נסחף.  נקבע כיצד אנחנו רוצים לחיות ולא להיכנע לצורכי האינסטינקטים החייתים, הכמו-קיומיים שלנו, ולטיעונים הכמו-ראציונלים. זה הרגע שמתוך האפר הזה מן הראוי שנקום כולנו ונתנער ובכוח כל מה שאנחנו, ובהשראת העבר שלנו, והעתיד שלנו הצופה בנו דרך עיני ילדנו נצא לדרך החדשה-ישנה שלנו כיהודים וכישראלים, ונוכיח שאנו ראויים לשאת את דגלנו בגאווה ובענווה.

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דוד ברזילי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין