אני מדבר למלחייה

22 תגובות   יום שישי , 22/2/08, 03:45

 

 


זה כבר כמה ימים אני רואֶה עליה שהיא מסתירה ממני סוד. בזמן שהלכתי אחריה דרך החצרות, היא הלכה מהר בכוונה וטיפסה על גדרות כדי שלא אשיג אותה, ואיבדה אותי באמצע שום מקום, ומי יודע איך הייתי חוזר הביתה, אמא, לולא היתה פייגלע שומעת אותי בוכה ומחזירה אותי אליך. ואת ניגבת לי את הדמעות וגם מרטת לי את האף מהפרצוף במגבת כל כך חזק שהמשכתי לצרוח ונתת לי קוביית סוכר כדי שאפסיק לבכות. אז עכשיו אני אומר לך, שהיא כל הזמן מספרת לך סיפורים, אבל היא נפגשת עם שתי חברות שלה והן מדברות בשקט כדי שלא אשמע. ואני אמרתי שישתפו אותי במשחקים וריבה אמרה: "אתה קטן ולא מבין כלום."


ואחר כך היא באה עם רוחל קוגן ורוחל פומרנץ הביתה והן נכנסו לחדר וסגרו את הדלת אבל אני הסתכלתי דרך המנעול כשהן בדקו את שמלת בית-הכנסת שלך, ואת הכובע והשביס. ריבה הורידה את הפיאה של יום טוב מהראש של הבובה ומדדה מול הראי. לא יכולתי לעצור והתחלתי לצחוק והן שמעו מעבר לדלת ובאו ותפסו אותי. ואז ריבה אמרה שלא אעיז לספר לך אמא מה שראיתי. אז אמרתי להם בתנאי שהן תשתפנה אותי במשחק והיא אמרה שהן מכינות הצגה של תיאטר. אמרתי שאני לא יודע מה זה הצגה של תיאטר. רק הצגה של פורים-שפיל ושאני יכול עוד פעם להיות וייזתא טוב אם צריך. והם אמרו שאולי בהצגה שלהן אני הכי הרבה יכול להיות סוס, אז אמרתי שאני לא מסכים להיות. אז הן אמרו שימצאו לי "תפקיד", ככה הם קראו לזה, יותר טוב מסוס.


וששאלתי אותה מה התפקיד שלה למשל, אמרה ריבה שהיא משחקת את הבתולה הכי יפה בכל המדינה, שקוראים לה פסיכע, וכל הבחורים מסתכלים עליה ופוחדים שהם לא מספיק טובים בשביל להתחתן אתה. וככה היא נשארת בלי חתן והיא עצובה כל הימים כשכל החברות שלה והאחיות שלה שהן צעירות ממנה מתחתנות עם חתנים טובים. ואז תבוא רוחל פומרנץ, שהתפקיד שלה בהצגה של התיאטר הוא לשחק את הבחור שלא פוחד להתחתן עם הבחורה היפה. הוא בן של רעבעצן גדולה ואלמנה עשירה. רוחל פומרנץ תצייר שפם וזקן בפחם כמו שציירו למושיל בפורים כשהיה מרדכי היהודי. היא תעשה את עצמה כאילו היא בחור חמוד וצעיר, ותדבר אל ריבה דרך הווילון של עזרת הנשים ותגניב לה סוכרייה. הבחור, שאף אחד בעיירה לא מכיר, יגיד לה שהיא תהיה כלתו, וששמו אהרון, אבל לא יסכים להיראות בפניה עד שלא יבוא לקחתה ביום החתונה.



ורוחל קוגן, שהשיניים הקדמיות שלה עולות אחת על השנייה, דחפה הצדה את ריבה שסיפרה לי את הסיפור, חבשה את השביס יום-טוב שלך, אמא, התכופפה אלי כמו אלה המכרות הזקנות שאנחנו פוגשים ברחוב, ואמרה בקול מפחיד: "ואני אהיה השוויגער... השוויגער..." היא נופפה ידיים וניסתה לתפוס אותי. ברחתי להן החוצה ואחרי זה חזרתי והתחבאתי בשקט מתחת לספה. שמעתי כמעט הכל לפני שהייתי חייב להתעטש. איזה שלוש ילדות מכשפות. עכשיו הן רודפות אחרי. אבל ריבה לא תעיז לבוא לחפש אותי במטבח. ואם כן, אני אהיה פה מתחת לשולחן ואל תגלי לה בשום פנים ואופן איפה אני.

 

אמא, מה זה שוויגער?


שוויגער זאת חותנת. סבתא מרים, שהיא אמא של אבא, היא השוויגער שלי. ולא כל שוויגער היא מכשפה, ברוך השם. עכשיו, שלויימלה, צא כבר מתחת לשולחן. לך תיטול ידיים ותברך, כי המרק כבר מוכן.

 

מפי עוללים... איפה היינו לפני ששלויימלה נכנס? אה, אמרתי לך פייגלע, אני חושבת שאין רע שהצעירים נפגשים ביום חול לשמוע הרצאה או שקוראים את הקונטרסים שמפזרים הבחורים של "הוועד הציוני". דיבורים בסך הכל. עוד מעט, כשדווידל ימצא לו שידוך בעזרת השם, ויתחיל לדאוג לפרנסה מסודרת - לא יהיה לו זמן לדיבורים ולחלומות, לא על ציונות ולא על שגעונות אחרים.

סיפרתי לך מה הביא לי שרול אתמול בעגלה שלו? אם כבר מדברים על "בעל חלומות". במקום להביא קצת כסף לאוכל, הוא מביא על העגלה שלו ספת פלוש. ורודה בנוסף לכל. אין בבית מה לאכול חוץ מלחם וחמאה. אבל זו היתה "מציאה". מישהו נתן לו את הספה תמורת גזרי עצים שנתן לו מישהו אחר תמורת הובלה. בקושי דחפנו אותה כולנו דרך הדלת. נו, פייגה, לכי תראי. תציצי איזה ספה יפה יש לי עכשיו בבית. טוב. אז בארוחת ערב ישבו עליה חמישה ילדים, נדנדו ברגליים, ולכל אחד היתה פרוסה של לחם בחמאה. את חושבת שהם לא היו שמחים? את חושבת שלא היו מרוצים שרך להם בישבן כאילו נולדו וגדלו בבית אצל הגרף פוטוצקי? את חושבת שהם לא רדפו אחד אחרי השני מסביב לספה כל הערב עד שהסתובב לי הראש? לא קפצו וזחלו והשתוללו עד שהייתי צריכה לתת "צעקה"? הסוף היה, שכולם בכו והלכו לישון. אז מה נשתנה הלילה הזה?

וריבה, היא הכי עדינה ורוצה להיות אלגנטית. נולדה ככה. באה וביקשה לבת מצווה שלה שעון. נו, ומה אני אגיד לה? שאבא שלה מביא הביתה ספות פלוש במקום כסף? נו, מה אני מתלוננת לך. העיקר שקצת שמח לפעמים. גם זה טוב. הכל יהיה טוב, בעזרת השם. כל טוב, פייגלע.

 

בוא שב. נטלת ידיים כמו שאמרתי לך? ילד טוב.


אמא. כשאני אהיה גדול, יהיו לי שני סוסים ועגלה. ואני אהיה סויחער. אבא אומר שכולם קיבלו ממנו את הכישרון להיות סויחער, אבל אני במיוחד. זה כי אמרתי לו שריבה הבטיחה לי שתי סוכריות כדי שלא אגלה את הסודות שלה. היא גם הבטיחה שתרביץ לי אם כן אגלה, אז לא היתה לי הרבה ברירה.


לך, אמא, הייתי מספר אם רק היה לך זמן לשמוע. אבל את זזה ממקום למקום ולא יושבת איתי גם כשאני אוכל. אז אני מדבר למלחייה. כי זה דווקא סיפור יפה, וריבה אולי קראה אותו בספר שלקחה מהספרייה. רגע אחד עשיתי את עצמי בורח, ומיד זחלתי מתחת לספה ומשם הקשבתי כשהיא סיפרה לחברות שלה את המשך הסיפור.


...אז הבתולה פסיכע לא סיפרה לאף אחד על השיחה שהיתה לה מעבר לפרגוד וחיכתה בסבלנות לאהרון שיבוא לבקש את ידה מהוריה. יום אחד נעצרה עגלה שנהג בה רכב מול בית הוריה והיא ראתה גברת לבושה בשחור יורדת ממנה. ברום העגלה המשיך לשבת איש צעיר במגבעת גדולה וזקן ארוך שהסתירו את פניו. לבה של פסיכע החסיר פעימה. היא זיהתה את אהרון הבחור. הוריה הכניסו את הגברת לחדר הקדמי ופסיכע שמעה אותה אומרת: "בני היחיד מבקש את ידה של בתכם. הוא למדן ומנומס. הנדוניה לא חשובה. רק תנאי אחד. הוא כל כך ביישן, שלא תבקש לראות את פניו עד אחרי ירח הדבש." וההורים אמרו: "נשאל אותה ואם תסכים, נשלח איגרת." פסיכע הסכימה, אבל האחיות שלה התחילו להתגרות בה שהיא הולכת להתחתן עם בחור מכוער או חס ושלום אפילו בעל מום. אולי אין לו אף? לעגו לה. לכן כשבא אהרון לחתימת התנאים עם אמו ודודו, מיד אחרי שהתארסו, יצא הזוג לחצר, ושם הפרה פסיכע את הבטחתה נעמדה מולו והסתכלה בו היטב. ברגע שראתה את עיניו, שהיו יפות מאוד, התאהבה בו וגם התחרטה על ששמעה בקול האחיות. אהרון, כולו נבוך ומבולבל, קרא לאמו ודודו, הם עזבו מיד את הבית ונעלמו.


אי אפשר היה לראות את הפנים של ריבה דרך שני זוגות הרגליים של הרוחלעך שישבו על הספה, אבל יכולתי רק להרגיש את מתח הציפייה שלהן שריבה תמשיך כבר.


פסיכע יצאה לחפש את ארוסה מעיירה לעיירה, נוהגת לבד בעגלה. בכל מקום שאליו הגיעה, שאלה על בית הרבצען האלמנה. בסוף הגיעה לעיר של יהודים שהראו לה את הבית של הרבצען, בית מפואר ויפה. דפקה פסיכע על הדלת, אבל הרבצען אמרה למשרתת לא להכניס אותה. ישבה פסיכע בכניסה על המדרגות ולא זזה. בסוף יצאה אליה הרבנית ואמרה שאהרון חולה מאוד וכדאי שפסיכע תחזור הביתה. פסיכע הודיעה שלא תלך. הרבצען היתה מרשעת גדולה אבל הסכימה בסוף שפסיכע תישאר ונתנה לה מקום לינה במחסן שבחצר. היה תחילת החורף וקר. הרבצען אמרה לפסיכע שהיא צריכה להוכיח את עצמה ככלה ראויה אם תצליח לעמוד בשלוש משימות. למשימה הראשונה היא נתנה לה סליל חוטים דק וביקשה שתסרוג ממנו שמיכת חורף. פסיכע היתה מיואשת. היא התפללה לאלוהים והוא שלח לה בלילה כשישנה הרבה מאוד עכבישים שטוו את החוטים לשמיכה מחממת ועטפו בה את פסיכע. בבוקר קמה, ראתה שהיא מכוסה והודתה לאלוהים. הרבנית באה בבוקר לפתח המחסן, ראתה שפסיכע הצליחה ולא היתה מרוצה. היא נתנה לה עוד משימה קשה: פסיכע צריכה להכין גפילטע פיש שהטעם שלו יהיה בדיוק כמו זה של הרבנית. וזה עוד בלי שטעמה ממנו אף פעם. בכתה פסיכע ולמרות זאת הלכה לשוק וקנתה את הדגים. היא ביקשה עזרה מכל אשה שפגשה, וכל אחת נידבה את המתכון שלה ושיבחה אותו. אבל אף אחת לא ידעה להגיד מה טעמו של הגפילטע פיש של הרבנית. אם הוא מתוק כמו דג פולני או קצת פחות מתוק כמו דג ליטאי. חזרה פסיכע והתחילה להכין כמיטב יכולתה תוך שהיא מתפללת לאלוהים. באו נמלים, גררו והביאו לה גרגרי סוכר בדיוק במידה הנחוצה לטעמה של הרבנית. בחשש הגישה את המאכל בערב לרבנית. זאת טעמה והתפלאה מאוד: לדג היה בדיוק אותו טעם כמו לדג שלה. כעסה הרבנית שהיא לא מצליחה להכשיל את פסיכע כי היא מקבלת עזרה. חיפשה משימה שלישית קשה במיוחד. בבוקר הגיעה ואמרה לה: "פעם כשהייתי נערה, התרחצתי בנהר ואיבדתי שם טבעת זהב שקיבלתי במתנה מסבתי. אם תמצאי את הטבעת, תוכלי להתחתן עם בני." הלכה פסיכע לגדת הנהר, ישבה והתבוננה במים העכורים. שוב בכתה והתפללה לאלוהים שיעזור לה. אלוהים שמע ושלח לה אלף צפרדעים שסרקו את הרצפה הבוצית של הנהר עד שמצאו את טבעת הזהב והביאו אותה לפסיכע. הודתה פסיכע לצפרדעים ולאלוהים, ניקתה את הטבעת בשמלתה והבריקה אותה. לרבנית לא היתה ברירה והיא היתה צריכה לעמוד בהבטחתה. קראו למשפחתה של פסיכע וקיימו חתונה גדולה ומפוארת.


פתאום התעטשתי. והייתי צריך לסגת בזריזות דרך הפתח הצדדי של הספה. והן כמעט הצליחו לתפוס לי את הרגל. ואיך הן כעסו. אפשר לחשוב. הן הלכו משם וריבה צעקה שהיא עוד תראה לי. אבל אני יודע שאבא אמר שאסור לה להרביץ.











 

דרג את התוכן: