הפלתי מהמתלה מאחורי מספר גופיות. וכמובן התנצלתי..מנסה לגושש במאמציי להתכופף לרצפה, רק בכדי להרים את שאריות הבגדים שגססו בשתי ידיי. חלקם נקרעו, חלקם לא. כנראה שדרכתי עליהם..התביישתי.

מה עכשיו? עליי לשלם על הנזק או יסלחו לי כפאשניסטה?

טוב, לא נורא. עודדתי את עצמי, כשידיי מכסות את פניי בבושת כלום.

המוכרת אספה אותי מהקרקע, שתינו עלינו לאוויר ביחד, נושמות, והבנתי שזה לא סוף העולם.

חוץ מזה, שהיא זיהתה אותי בכניסה לחנות, וידעתי מאותו רגע - שניתן לשים את עצמי בידיה.

היא תבחר לי את כל הבגדים, ואני רק אמדוד.סתם, אני אף פעם לא מודדת,רק נכנסת, מוצאת בגד במידה שלי וקונה. אף פעם לא החזרתי בגד..לא השמנתי מאז. חוץ מ-2 הקילו שאני נאבקת בהם עכשיו.

מדבקה? לא, לא ארזה כך. לפתע נזכרתי בסיפור של מוכרת שהתוודתה שכך רזתה,

ואני הקשבתי.

למה כל כך קשה לי להשלים עם המשקל שלי? אולי איני פאשניסטה.

צללתי שוב למטה, שואפת אוויר מהמים שנשפכו לי מהבקבוק. לא, לא מתביישת שנית.

שמישהו יביא לי סמרטוט! אני חייבת לנקות או להשאיר את הרצפה יבשה ללקוחות פוטנציאליים אחרים, הרי אני לא אממן את החנות הזו!

למרות שכאשר נכנסתי ידעתי שאבזבז שם הרבה כספים. קניתי, יצאתי, לפני כן שילמתי והחלטתי לצעוד הפעם הביתה, לקנות לי פיצה דלת קלוריות, עם הרבה זיתים שחורים או ירוקים (תלוי מה יהיה להם),

אולי עם קצת בצל (כי במילא אני לא מתנשקת היום עם אף אחד), לספור מרצפות,

לשמור על שפיות ולחזור לקריאת הספר שמחכה לי ליד המיטה כבר חודשים. וואו, לא החלפתי ספר כבר שנתיים! כעת אני יודעת מהי משימתי הבאה:

לקנות ספר ולהפיל עליו זית ירוק, פרח אדום, לייבש אותם ולתלות על הקיר, אולי איזה ג'וק ישמח

לקראתם. ואני? אשמח לקראתו ואבלה איתו יום יום עד שיזדקן. כי מקקים נשארים איתך ומלווים אותך גם ברגעים קשים.