מדי פעם כאשר אנו מתוודעים למעשה נפשע, או לאמירות נוראיות (ולפעמים גם סתם לאמירות שאנו לא מסכימים עמם) אנו עוטים בשמחה את החרב והשריון (הווירטואליים) ויוצאים להלחם באותם בני עוולה. יהיה האויב חמאס, איראן, נוער הגבעות, שמאל, ימין – האמצעים (והרטוריקה) מאוד מאוד דומים. אחרי הכל מדובר במלחמת בני אור בבני חושך – שהכותב משתייך כמובן לקבוצת בני האור – והאויב כמובן מייצג את בני החושך.

למרות שרוצחים ותומכיהם ראויים לדחייה שלה הם זוכים, נדמה לי שתפיסת העולם שהופכת אותי ללבן ואת האחר לשחור לוקה בכמויות בלתי נדלות של יהירות שלא לומר שטחיות. נדמה לי שבכל אדם (בטח ובטח שבכותב שורות אלו), יש צדדים יותר מוארים ויותר חשוכים. מאוד קל למצוא פגמים, להטיל דופי (שלא לומר לייצר שטנה) כאשר מדובר באחר, שכן המלחמה באחר היא הפשוטה מכל. צריך הרבה יותר ענווה, הרבה יותר עוז רוח והרבה יותר יושר פנימי – להסתכל פנימה ולנהל שם את אותה "מלחמת בני אור בבני חושך".

יש אמירה נאה על כך שהטוב והרע נלחמו זה בזה עד שהם הפכו לאותו הדבר. נדמה לי שהרעיון הזה תקף גם לאותה מלחמת בני אור בבני חושך. המלחמה הזו שרואה את האחר בן שטן, ומכאן שמצדיקה כל פגיעה בו. אבל כאשר אני הופך לצמא דם המוכן לפגוע באחר – מה הופך אותי לפחות חשוך מאותו אחר שאני נלחם בו. למעשה נוצר כאן מעגל של חושך כאשר כל אחד עוזר לשני להיות יותר חשוך.

המעגל הזה "מעגל הפגיעה" הוא "אמת המצדיקה את עצמה". מכיוון שהאחר פגע בי הוא מצדיק את הפגיעה שאני פוגע בו, ומכיוון שאני פוגע בו אני מצדיק את הפגיעה שהוא יפגע בי בעתיד וכן הלאה. אפשר גם לכנות זאת "מדורת השנאה" שבו כל אחד מהאויבים זורק עוד זרד למדורה שכן לגיטימי ונכון לשנוא את האויב. הנפט ששופכים למדורת השנאה מגביר לא רק את השנאה בקרב המחנה שלנו – הוא מתדלק את השנאה גם במחנה האויב ומקפיץ אותה לשיאים חדשים. על כך בדיוק דיבר מרטין לותר קינג כשאמר: "חושך אינו יכול לגרש חושך, רק אור יכול לעשות זאת. שנאה אינה יכולה לגרש שנאה, רק אהבה יכולה לעשות זאת. השנאה מכפילה את השנאה, האלימות מכפילה את האלימות, והקשיחות מכפילה את הקשיחות...”

נכון בימים שבהם נראה שאנו עדים למעשים קשים (ובמקומותינו אנו עדים למעשים שכאלו יותר מדי פעמים), יש דחף לדחות את המעשים הללו על ידי השטנת מי שעשה אותם ולעתים אפילו להשטין את הציבור שממנו אותו מפגע הגיע. אבל דווקא ימים קשים, הם ימים של מבחן. הם הם הימים של מלחמת בני האור בבני החושך. לטעמי לפחות מי שבוחר להלחם בחושך על ידי נקמה, על ידי השטנה ועל ידי פגיעה – בוחר בעצם להיכנע לחושך.

נכון האחר עושה מעשים נוראיים. הוא רוצח, הוא מטיף לאלימות, הוא מטיף לאנטישמיות או לגזענות. ואנחנו סך הכל כותבים – ובעצם מה יכולות לעשות כמה מילים? ובכל זאת כל מילה היא טפטוף קטן ומצבור המילים מתנקז לגל גדול – ולצערי חלק ניכר מהמילים שאנו בוחרים בהם מוביל לגל גדול ועכור של שטנה. אולי אם יום אחד רובינו (יהודים\ ערבים\ דתיים\ חילוניים) נבחר להשתמש במילים אחרות, הדבר יקרין גם על המציאות מסביבנו? וגם אם לא אין לי ספק שבחירה במילים אחרות תקרין על המציאות שבתוכנו.